אוסלו במבחן הזמן

קריאה מחודשת ב- "השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית" (דעם, נובמבר 1999)

יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו מייחל לכך שהפלסטינים יממשו את איומם לבטלו. הרשות הפלסטינית תבוטל וישראל תאלץ לנהל ולממן את מיליוני התושבים בשטחים. זהו הפתיח להופעתו של יוסי ביילין בתכנית לונדון וקירשנבאום מה20 לספטמבר השנה. ביילין נאחז באיומיהם של הפלסטינים לבטל את ההסכמים, עקב הקיפאון המתמשך במו"מ המדיני, וקריסתה הכלכלית של הרשות הפלסטינית שהביאו להפגנות זעם בעריה המרכזיות. ביילין מוצא את עצמו באותה סירה עם פעילים בשמאל שקראו לביטול ההסכמים עם כינונם משום שטענו שאלו לא יובילו לסיום הכיבוש ולשלום.

אירוניה היא, שבזמן חתימת ההסכמים לא זכו רבין וביילין לרוב פוליטי מוצק בכנסת והם נאלצו להסתמך על תמיכתם (מבחוץ) של הח"כים הערבים, שאפשרו לרבין להקים ממשלה עם מר"צ בתור שותפה יחידה. על כך שילם רבין בחייו, ומפלגת העבודה איבדה את השלטון לטובת ביבי נתניהו, אשר התנגד בכל כוחו להסכם ופעל כדי לטרפד את ביצועו. היום ביילין הוא הקורא לבטל את הסכמי אוסלו כי לטענתו הם מנציחים את הכיבוש ומקרבים את ישראל למציאות דו לאומית, בעוד נתניהו הוא זה המחזיק בהסכמים כבשלל רב ודבק בקיומה של רשות הפלסטינית כערובה להמשך קיומו של מפעל ההתנחלות והשליטה בפועל על הגדה המערבית.

הקריאה של ביילין נראית היום הגיונית, מה עוד שהיא מגובה בקריאה מקבילה היוצאת מהרשות הפלסטינית עצמה. ברם לפני עשרים שנה נשמעה הקריאה הזאת הזויה, קיצונית וחסרת כל הגיון פוליטי. הגוש שכלל את השמאל הישראלי, את המפלגות הערביות ואת אש"ף חסם את הדרך בפני דיון ענייני לגבי משמעותם והשלכותיהם של הסכמי אוסלו. כבר אז קבעו הפעילים, שייסדו בהמשך את מפלגת דע"ם: "אוסלו אינו מציע אלא שלום פורמאלי כמסווה להנצחת שלטון ישראל על השטחים הפלסטינים". קביעה זאת מופיעה במסמך מכונן אשר הפך לימים ליסוד הפרוגרמאטי של מפלגת דעם בשם "השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית" (נובמבר 1999). מסמך זה נשאר ביתמותו אולם הופך ליותר ויותר רלוונטי היום לאור התפרצותו של האביב הערבי והופעתן של הסנוניות הראשונות המבשרות את האביב הפלסטיני.

קשה במסגרת מאמר לתמצת מסמך המשתרע על פני למעלה מחמישים עמודים, אולם כן ניתן לציין את השאלות הכבדות אשר העסיקו אותנו באותה תקופה אפילה, כאשר דלתות המהפכה והתקווה לשנוי נסגרו מעל ראשנו, עקב נפילתה של ברה"מ ונצחונו של הימין הכלכלי השמרני באמריקה שאת דרכו הוביל ובישר רונלד רייגן. הסכם אוסלו סגר פרק במאבקו של העם הפלסטיני לעצמאות, והוא סתם את הגולל על האינתיפאדה הראשונה אשר העמידה את שאלת הכיבוש על סדר היום הפוליטי בישראל במלוא החריפות. אלא שהוא גם ביטא שנוי רדיקאלי בעולם והעמיד שאלות קשות עבור תנועת הפועלים, האיגודים המקצועיים ומפלגות השמאל בעולם כולו.

נפילת בריה"מ והסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו בטאו את הערכת מנהיגי אש"ף שנפילתה של ברה"מ השאירה את ארה"ב כשליט היחיד בעולם, ואין ברירה אלא להשלים עם המציאות החדשה ולקבל את המעט שמציעים לך – וזה בדיוק מה שהפלסטינים קיבלו באוסלו. אולם עבורנו נפתחו שאלות רבות וגורליות שהיו אמורות לקבוע את גורל דרכנו הפוליטית. השאלה הראשונה הייתה האם הניצחון של הקפיטליזם הפך את הסוציאליזם לאוטופיה שלא ניתנת להגשמה? אם נשיב בשלילה עומדת בפנינו שאלה לא פחות חשובה, איפה ואיך תפרוץ המהפכה הסוציאליסטית הבאה? האם הפרוגראמה הלאומית שהייתה המנוע של המהפכות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בסין, וייטנאם, קובה, אלג'יריה, ניקרגואה, וכמובן המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, היא עדין רלוונטית בתקופה בה שולט הקפיטליזם לבדו? האם מרכס טעה כאשר קבע שהמהפכה הסוציאליסטית תפרוץ במרכזיים הקפיטליסטים המבוססים?

ההתמודדות לא הייתה קלה, והיא דרשה התעמקות ברזיה של החברה והכלכלה הקפיטליסטית, וחיפוש אחר הסתירות הפנימיות המובילות על פי מרכס לקריסתה. נראה היה שהגלובליזציה והנאו-ליברליזם שלטו בכיפה ללא עוררין, והקפיטליזם התרחב ללא גבולות על כנפיה של מהפכת המידע והתקשורת. מהפכה זו איחדה את השוק העולמי ואפשרה להון להתרחב ולגדול כפי שלא ידענו עד כה. ככל שחקרנו יותר, כך התבססה אמונתנו שסופו של הקפיטליזם לקרוס. בפרספקטיבה של הזמן ולאור "המיתון הגדול" של 2008, שקדמו לו סדרת משברים קודמים, ניתן להיווכח היום בצדקת הקביעות שהיו נחלתנו בשנת 2000.

הקביעה הנועזת והדיאלקטית ביותר מופיעה בתת הפרק שנקרא "התמוטטות בריה"מ תזרז את התמוטטות המשטר הקפיטליסטי". הסברה הקיימת היתה, שהתמוטטות בריה"מ הוכיחה את חוסנו של הקפיטליזם מול הסוציאליזם. והנה, דווקא בזמן שאמריקה הכריזה על ניצחונה, ראינו בתהליכים הכלכליים המתרחשים בתוכה – עקב יישום תורתו של אדם סמית בדבר "תבונתו של השוק" וחיסולה של מדינת הרווחה – מתן תוקף מחודש לתורתו של מרכס וחזרתו של הסוציאליזם אל שורשיו הבסיסיים.

השאלה הלאומית הפלסטינית

בויכוח עם תנועות שהדגישו את המרכסיזם ה"לאומי" (כלומר זה שפרח במדינות העולם השלישי) הדגשנו את המרכסיזם הקלאסי, המנבא את המשבר דווקא במרכזים התעשייתיים הגדולים. זו הסבה שארה"ב הפכה עבורנו למוקד התעניינות ומעקב. קבענו שגורלה של אמריקה תקבע את גורלו של העולם ועקב כך גם את גורלו של הסכסוך הישראלי פלסטיני. "אוסלו הוא פתרון שמתאים למצב העולמי הקיים, ומכאן שביטול אוסלו מותנה בשינויים שיחולו בעולם" קבע המסמך.

ואכן העולם משתנה והדבר גרם להתפרצותו של האביב הערבי. על כך כתבנו באותו מסמך בפרק תחת הכותרת "העימות עם הכיבוש עובר דרך העימות עם הרשות הפלסטינית", מילים שנשמעו באותה תקופה כבלתי אפשריים והפכו אף הם למציאות: "בניית האלטרנטיבה הפוליטית לרשות חייבת להישען על ההמונים אשר נפגעו ישירות מהסכם אוסלו… השגת מטרה זו תלויה בהתפתחות אלטרנטיבות מהפכניות בעולם הערבי. מעמד הפועלים הפלסטיני שמיצה את כוחו במאבק ארוך ומתיש נגד הכיבוש, איבד את מקומו כחלוץ המאבק המהפכני בעולם הערבי. צמיחת תנועה המונית שתתקומם נגד המשטרים הערבים, תשפיע על הפלסטינים החיים תחת הרשות.. שנוי כזה הכרחי משום שהרשות הפלסטינית, הנשענת על השיטה הקפיטליסטית, מנצלת את המצב העלוב של העמים הערבים, כדי לשכנע את מעמד הפועלים הפלסטיני בחוסר האפשרות לשנות".

משפטים אלו נשמעו לפני עשרים שנה כמתכון בטוח להמשך הכיבוש לנצח, הסברה הייתה שהעמים הערביים לעולם לא יתעוררו, הקפיטליזם החדש רק הולך ומשתבח, והאנושות כולה נהנית ממנעמי "הכפר הגלובלי". אלא שהמציאות הוכיחה כי אלה אשר הסתגלו למצב וויתרו על המהפכה הביאו את העם הפלסטיני אל עברי פי פחת, חיזקו את הימין הישראלי ואת המתנחלים, וקברו את הסיכוי להגיע לשלום אמיתי בין שני העמים.

"אם תארך הדרך הזו או תהיה קצרה, דבר זה תלוי לא רק במאמצינו, אלא בהתפתחויות שיעברו על הארצות המפותחות,כמו אבטלה וקיצוצים בתקציבי הרווחה. כמו כן, הדבר קשור בהתפתחויות בעולם הערבי, ובראשון התפתחות תנועת ההתנגדות למשטרים המושחתים והעריצים."עמדה זו חימשה אותנו באורך הרוח ובסבלנות הנדרשת למסע ארוך.

היום ניתן לומר בביטחון שאנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה, תקופה מהפכנית. מה שמתרחש ברחובות מדריד, אתונה, ניו יורק, והמהפכות במצרים, תוניסיה, לוב ותימן יחד עם המאבק ההרואי של העם הסורי נגד משטר הדמים מבשרים את בואו של האביב הפלסטיני וכך יחזור הכיבוש לתפוס את סדר היום הציבורי בישראל. המשטר הקפיטליסטי חשף את מלוא כיעורו, חמדנותו, שחיתותו, ויצר את תנועות המחאה הקוראות להחליף את השיטה הפועלת לטובת ה1% נגד ה99%. לאור כל זה אין כאן מקום יותר להתנבא אלא לעשות, לפעול ולהיאבק למען השנוי החברתי כי המהפכה היא כבר כאן.