המצב הפוליטי בארה"ב:

למצב הפוליטי בארה"ב יש קשר ישיר למתרחש בישראל. ברור שהדמוקרטיה האמריקאית נמצאת באיום רציני מצד קבוצה קיצונית פופוליסטיות, מה שמאוד מדאיג. זאת על רקע העדויות של ועדת החקירה על ה- 6 בינואר על ההתקפה על הקונגרס, וניסיון לשנות בכוח את תוצאות הבחירות. העדויות הם בעוזריו של טראמפ ושל סגן הנשיא מייק פנס,  כאשר טראמפ דרש מפנס לבטל את תוצאות הבחירות. זה על רקע מצב כלכלי קשה בארה”ב ובעולם. בארה”ב האינפלציה מגיעה ל- 8% שנתיים, מה שיוצר התנגדות עממית לביידן, שהפופולריות שלו בירידה מתמדת.

הסיבות לאינפלציה ידועות, והן נובעות בעיקר מ-4 גורמים. הראשון, משבר האנרגיה שנגרם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה והעלאת המחירים כולל על ידי חברות אמריקאיות. השני, משבר התבואה והגרעינים בגלל הפלישה לאוקראינה. השלישי, שיתוק היצור בסין בגלל מדיניות הסגרים של הממשלה הסינית על רקע הקורונה. ורביעי, ניצול חברות ההובלה הימית את המשבר כדי להעלות את מחירי ההובלה פי ארבע, בנוסף לרשתות קמעוניות הענקיות שמעלות את המחירים. אבל הרוב הרפובליקאי בקונגרס וחלק מהליברלים מאשמים את ביידן באינפלציה, כי הוא חילק הרבה כסף לאנשים עניים כדי להתגבר על הסגרים בזמן קורונה. הטענה היא שהמדיניות הכלכלית של ביידן מפזרת לאנשים כסף, הם קונים יותר סחורות, מעלים את הביקושים וזה יוצר אינפלציה. ביידן מסביר שאין לזה קשר למדיניות שלו, האינפלציה היתה פורצת גם אם לא היו תומכים במעמדות העניים ואנשים היו נשארים רעבים וחסרי דיור. הדמוקרטים קוראים לאינפלציה greedflation כלומר שהיא נגרמת מרדיפת בצע.

יש מי שמזהירים שאמריקה  על סף מיתון, הכלכלה תשותק, ולא יהיה גידול בתפוקה. זוהי האשמה שהבית הלבן טוען נגדה שמדובר על ניחושים ללא כל בסיס. המצב הזה משחק לידי הרפובליקאים להשיג רוב בקונגרס ובסנט בבחירות האמצע בנובמבר השנה ולשתק את פעילות הבית הלבן. בעיקר יש חשש מהאפשרות לחזרת טראמפ לזירה, והוא כבר מדבר על הצגת מועמדותו מחדש. בפריימריז במפלגה הרפובליקנית לקונגרס טראמפ זכו -100 מועמדים שטראמפ פרס עליהם את חסותו. במצב הכלכלי והפוליטי הזה, ביידן נוקט בצעדים חזקים ואמיצים כיום: להוריד את מחירי הנפט והתרופות, לעודד אנרגיה מתחדשת, והעלאת המס על החברות הגדולות, שרק הרוויחו מהמצב.

לאחרונה, הבנק המרכזי בארה”ב העלה את הריבית לאחר שנים ארוכות, כאשר כסף שנכנס לבורסה בחינם במשך שנים העלה את מחירי המניות, ועכשיו הבורסה נמצאת בירידה. זה מביא לסוג של איזון, כי רק מיעוט קטן הרוויח מכסף שהחברות הגדולות הרוויחו, בעוד שלרוב האנשים העובדים אין שום השקעות בבורסה. ביידן מנסה גם להגיע לסוג של איזון כלכלי שיאפשר למעמד הביניים להרים את הראש. עד כה המשכורות היו מאוד נמוכות כעת הן עולות ולראשונה עובדי אפל יוצרים איגוד מה שמראה על מגמה. ביידן רוצה למשוך את השטיח מתחת לטראמפ שמנצל את התסכול של מעמד הביניים הלבן ע"י מדיניות פופוליסטית וגזענית נגד המיעוטים ומהגרים.

המצב בישראל:

בישראל אנחנו נמצאים במצב כלכלי דומה, ומאותם 4 סיבות שמנינו למעלה. אבל ההבדל הגדול בין ארה”ב לישראל שכאן הממסד הפוליטי נמצא במשבר פוליטי מתמשך כבר שלוש שנים , ולפוליטיקאים אין שום אפשרות אמתית לשנות את המדיניות הכלכלית. זו נתונה בידי פקידי האוצר, והצבא. האופן שהצבא הישראלי נוקט במבצעים צבאיים נגד איראן מהווה הסלמה בלתי פוסקת שאינה מסוגלת לשנות את הנעשה באיראן. התוצאה היא שתושבי ישראל, במיוחד תיירים, נמצאים תחת איום חייהם, ראה הישראלים בתורכיה שמאוימים על ידי איראנים שרוצים להתנקם באזרחים ישראלים. מהמדיניות הזו עולה שישראל זקוקה כל הזמן להיות במצב של התנגשות לא חשוב עם מי, עם חיזבאללה, סוריה, איראן או הפלסטינים. המלחמה המתמדת הזאת אינה משתנה ללא קשר מי יושב בראשות הממשלה.

בנוגע למצב הכלכלי: אנחנו עדים לשביתות מתמידות, על ידי מורים, נהגי אוטובוסים, התפטרויות מהמשטרה, ומחאת אוהלים חדשה. זאת על רקע התייקרות לא רק של דירות למכירה אלא דירות להשכרה. אלו התייקרו ב- 15% וצעירים לא יכולים אפילו לשכור דירה. ממשלת בנט ממשיכה במדיניות של הגבלת ההוצאות כדי למנוע גרעון תקציבי. זו מובילה לכך שעובדי הוראה צעירים שמרווחים 6,000 שקל, וכך גם גננות, שוטרים ונהגי אוטובוסים חיים לחוצים על סף העוני, כאשר מדובר בשכבות נרחבות ביותר. זאת כאשר המשכורת הממוצעת כפולה, כ- 12,000 שקל. גם עובדי בתי אבות חוסכים כסף על האוכל והטיפול בקשישים, ולא מוכנים לשלם לעובדות המטפלות בהם אפילו את דמי הנסיעות לעובדים שלהם. הם נאלצים להסתפק בשכר מינימום למרות שהעבודה קשה.

זה מצב של פיצוץ, שאין לממשלה שום תשובה עליו. הממשלה צריכה לשנות את צורה המחשבה שלה, ולהבין שצריך להתחיל להפנות את המשאבים לשכבות החלשות ולהשקיע בתשתיות פיזיות ואנושיות: בתחבורה הציבורית כדי שאפשר יהיה להגיע למקומות העבודה, בבתי החולים כדי להוריד את התורים לרופאים, לבנות חדרי לימוד בבתי הספר ובגני הילדים, לשפר את הטיפול בקשישים, להשקיע בפרויקטים לדיור ציבורי, ובאנרגיה מתחדשת, כולל בנית תחנות להטענת מכוניות באנרגיה חשמלית. כל זה נחוץ כדי להיכנס למאה ה- 21. זה לא קורה כי הממשלה הזאת, כמו קודמותיה, נשענת על ההייטק והמגזר הפרטי, בשעה שהמגזר הפרטי לא דואג למשכורות העובדים ולרווחתם אלא לרווחים שלו, ומשאר את העובדים על סף העוני.

מנסור עבאס מתגאה בעבודתו בממשלה, המראה שעקומת הרציחות ירדה, והם עשו הרבה למענה. אבל אלו מילים ריקות, כי לרוע המזל הערבים סובלים לפחות כמו שאר האוכלוסייה,  הערבים הם גם נהגי אוטובוסים, מורים, עובדי בתי חולים ובתי אבות, וחלק גדול מהם לא הגיע ללימודים גבוהים ונמצא בנסיגה. כאשר המגזר הערבי נסוג, אי אפשר לטפל בו בצורה נפרדת משאר האוכלוסייה. הם גם סובלים ממשבר חמור דיור, מהעדר משכנתא שמאלץ אנשים לקחת הלוואות ענק בשוק האפור אם לא גרוע מזה. מדובר באסון חברתי כלכלי ישראלי שמשתקף בחברה הערבית. אם נוסיף לזה את המתקפות הישראליות בשטחים הכבושים, ההרג בג'נין, והתגובה של חמאס מעזה – אנחנו לא רק במצב של שיתוק ומשבר כלכלי עולמי, אלא שההתנהגות של הממשלה משאירה את האנשים לסבול מבלי שיש לה כל פתרון להציע.

הממשלה טוענת שהיא עובדת נהדר ומחוקקת חוקים חדשים לטובת האנשים כל יום. אבל החוקים האלה לא פותרים את בעיות היסוד, לא במדיניות החוץ עם איראן והפלסטינים, ולא במישור החברתי כלכלי. לכן הממשלה מאבדת את אמינותה ואת הפופולריות שלה, ממש כמו ממשלת ביידן בארה"ב. אלא שביידן עושה צעדים שיכולים לתקן את הכלכלה, את הרווחה ואת מדיניות החוץ בצורה יותר מאוזנת ודמוקרטית, בעוד שבישראל עובדים בכיוון ההפוך בכל התחומים. לעומת ארה"ב בישראל לא קמות תנועות פוליטיות עם פרוגרמה מתקדמת שמביאות ראייה אחרת על המאבק העולמי המתנהל בין הרודנות לדמוקרטיה, או בנושא הפלסטיני ופתרון הכיבוש והאפרטהייד, או על היסודות הכלכליים של מדיניותה, שמביאים לפערים עצומים בין יהודים ליהודים, ובינם לבין הערבים.

אין בתנועות הקיימות בכנסת אפילו התחלה של דיון  איך לפתור את הבעיות, שבכל העולם נידונות כאשר מחפשים שינוי. גרמניה למשל, שנתה את מדיניות החברתית גם בנוגע לאנרגיה המתחדשת לאור המלחמה באוקראינה. לעומת זאת ישראל נחושה להמשיך עם הקו הלאומני קיצוני ובמתקפות צבאיות. המצב הגיע לכך שהממשלה התפרקה בין עידית סילמן וניר אורבך בימין לבין האסלאמיים – מאזן גנאים, וג'ידא רינאווי זעבי ממרצ, כאשר גם לנתניהו אין הרוב הנדרש בכנסת. אמנם ממשלת השינוי הצליחה לקום הודות למנסור עבאס שהכניס אליה 4 חברי כנסת ערבים, אבל זה גם גורם למשבר כי הם לא יכולים להצביע בעד חוקים שנוגעים לשטחים, לאזרחות או דגל פלסטין, שגורמים לפיצוצים פנימיים. כל צד נשאר כמו שהיה לפני הקמת הממשלה, לא הערבים משתנים ולא היהודים. זוהי שאלה פוליטית שאין לה פתרון.

אתמול איימן עודה נשאל בראיון אם יצביע אי אמון בממשלה, וענה שהם רוצים להפיל את הממשלה. אבל כשהוא נשאל מה היא האלטרנטיבה, לא היתה לו תשובה, מלבד הטענה שצריך לחוקק חוק שימנע מנאשם בשחיתות להיות מועמד. לחוק כזה ימינה מתנגדת כידוע. מכאן נובע שעודה אומר 'יהיה מה שיהיה, אחרי המבול'. ואחרי כל ההסתה של הליכוד נגד ערבים בממשלה ונגד מנסור עבאס, יהיה קשה למפלגה ערבית לתמוך בקואליציה כלשהי. הקואליציה נכשלה, נתניהו שרף את כל הגשרים לערבים, האשים אותם בטרור ועל כן היתכנות לקואליציה עתידית עם ערבים הופכת לבלתי אפשרית.  בלי קשר לשאלה מתי יהיו הבחירות הבאות, הכנסת הבאה תתמודד עם אותם הבעיות בדיוק והמבוי הסתום יימשך.

למפלגת דעם ברור שהכנסת מבטאת קיפאון מחשבתי. את האסלאמיים לא מעניין איזה יהודי יעמוד בראשות הממשלה, בנט, לפיד, נתניהו או גורם אחר, כי כל היהודים כופרים ואפשר לעבוד עם כולם ללא הבדל כל עוד הם יכבדו את האוטונומיה האסלאמית. הקומוניסטים מצדם הפגינו נגד הכיבוש אתמול בתל אביב  עם אנשי מרצ. מי שעמד בראש ההפגנה היה עיסאם מחול, "התיאורטיקן" של המפלגה הקומוניסטית, שתומך עד הסוף בפוטין, באסד, וברשות הפלסטינית. כאשר איימן עודה מי המועמד שלהם הוא טען שבנט יותר ימני מנתניהו, מה שנכון. הוא לא תומך לא בנתניהו ולא בבנט, אבל כששואלים אותו מה הוא רוצה, מה הוא מציע, הוא חוזר להציע אלטרנטיבה שלא קיימת – שתי מדינות לשתי עמים, מדינה פלסטינית בראשות הפת"ח, שהיא שורש הבעיה ואינה פתרון. זהו קבעון מחשבתי. אנחנו פרסמנו מאמר בערבית על הנושא "רוצים לחיות – بدنا نعيش" שמראה שהרשות כל כך תלויה בישראל שאם ישראל לא מאפשרת ל180.000 פלסטינים לעבוד אצלה, אין לרשות שום קיום כלכלי.

גם דעם מתנגדת לבנט וגם לנתניהו, אבל בניגוד למפלגות הקרטון הקפואות במחשבתן והמנותקות מהמציאות, דעם דורשת לשנות את המשטר הפוליטי בישראל, בעוד ששאר המפלגות ממשכיות לתמוך בלהפציץ את איראן בזמן שתיירים באיסטנבול נאלצים להסתגר בחדריהם; הם שותקים מול הפלישות לג'נין וההרג של פלסטינים בלי שום תוצאה. כל זאת תוך ויכוחים בלתי פוסקים ביניהם על נושא המסים, על מחיר הביצים או הפירות, או על הרפורמות של מירב מיכאלי לשנות את מחירי התחבורה הציבורית. לוויכוחים האלה אין שום קשר לשינוי סדר העדיפויות הכלכליות והחברתיות לטובת רוב האוכלוסייה על חשבון המיעוט העשיר – כל זה חסר.

בניגוד להם, דעם עובדת לבנות תנועה פוליטית אלטרנטיבית, להצטרף לגוש המדינות הדמוקרטיות נגד הדיקטטורים בעולם, לעודד זרם פוליטי דמוקרטי פלסטיני שיוכל להיות בן ברית שלנו, ושינוי סדר העדיפויות הכלכליות חברתיות בישראל על בסיס קרוב ל- Build Back Better, שעם כל הקשיים בביצועו הוא נשאר המדד לשינוי הבסיס הכלכלי חברתי. זוהי הראיה שאין לאיימן עודה, שהאלטרנטיבה שלו היא תמיכה בדיקטטורות ובפשיסטים, ולכן הציבור לא יכול לתת בו אמון. מי שצעדו אתו אתמול בתל אביב צועדים אתו כבר 40 שנה, ואינם מהווים את הציבור שאנחנו פונים אליו.

קיים ציבור גדול שכל כך איבד את האמון בכנסת שהוא נרתע לגמרי מפוליטיקה ונמצא מחוץ לכל דיון פוליטי. חלקם משתתפים בבחירות, חלקם בכלל ללא, ואין להם שום אמון בממסד הישראלי. אנחנו מחפשים אנשים עם ראש פתוח, שמבינים שהגענו למבוי סתום. אפילו שמעון שיפר, הפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות", אומר שאין למלחמה באיראן שום הגיון, והיא רק מסכנת אותנו, ושמדיניות הימין שאין צורך בפתרון הבעיה הפלסטינית אינה הגיונית. אין בישראל כרגע רמת מודעות פוליטית שמאפשרת דיון רציני או מחשבה מתחדשת, לא אצל יהודים ולא אצל ערבים, לא אצל מיכאלי ולא אצל רינאווי אבתיסאם מראענה, למרות שידוע לכל שאם יהיו בחירות חדשות לא יצא מהם שום דבר חדש.

כאשר יקבעו בחירות נצטרך לחשוב מה על דעם לעשות. ברור לנו שכדי שמשהו ישתנה, הישראלים צריכים להתפטר מהקיבעון הציוני, וזה מפחיד אותם, למרות שבינתיים המשבר רק מעמיק. דעם מקפידה לדבוק בעמדתה שלה שהציונות נמצאת במבוי סתום אידאולוגי פוליטי וכלכלי. הגישה הציונית של מדינת יהודים היא זו שמחבר בין השמאל, המרכז והימין בישראל, למרות שהמדינה היהודית הופכת להיות מדינת אפרטהייד, מסוכסכת עם סביבתה, היא מתנתקת בהדרגה מהמדינות הדמוקרטית, וכלכלית דוגלת בניאו ליברליזם קיצוני. מצד שני, העובדה שהציונות נמצאת במשבר ערכי, רעיוני וחברתי פותחת פתח למחשבה חדשה בחוגים מסוימים. ניקח את הריאיון שהיה לאסף עם רדיו-נאס בנושא ההיתרים. בחלק השני של הראיון התערב העיתונאי מחמד מג'אדלה, ששאל אותו לראשונה שאלה פוליטית על ממשלת בנט ותשובתו הייתה שהיתרים לא יכולים להיות תחליף לפתרון מדיני. לאחר הראיון העורך הפוליטי כתב לאסף שצריך להשמיע את הדעה הזאת יותר, וזה בהחלט מצב חדש.