איראן, איראן, זאב! זאב!

מאז 1948 ועוד לפני כן, טיפחה ישראל אתוס, לפיו עצם קיומה נתון בסכנה. ב-1948, עוד טרם נולדה, היתה המדינה בסכנת הכחדה כי סוריה, עיראק, מצרים וירדן קמו עליה לכלותה. מאז […]

מאז 1948 ועוד לפני כן, טיפחה ישראל אתוס, לפיו עצם קיומה נתון בסכנה. ב-1948, עוד טרם נולדה, היתה המדינה בסכנת הכחדה כי סוריה, עיראק, מצרים וירדן קמו עליה לכלותה. מאז קם לו כל פעם צורר חדש המאיים ל"השליכנו אל היאור" ולמחוק את נוכחותנו מעל פני האדמה: פעם היה זה עבד אל-נאצר, כאשר הוא נעלם, הופיע סדאם חוסיין, ואחרי שזה הובס בעזרת האמריקאים הופיע הצורר האולטימטיבי, האיראני, העושה כל מאמץ לפתח נשק גרעיני כדי לחסל אותנו אחת ולתמיד, ולהכריז על ניצחונה של הממלכה השיעית במזה"ת.

עם עבור הזמן התברר כי "לא כצעקתה". המשטרים הערביים המלוכנים והמפגרים שפלשו ב-1948, לא באמת התכוונו או יכלו לכבוש את פלשתינה, וצבאותיהם ביטאו את החולשה והריקבון של משטריהם. ב-1967 נכנס עבד אל-נאצר למלחמה בצורה לא מחושבת, הוכה שוק על ירך, ושוב הוכח כי ה"איום הקיומי" לא רק שהיה מדומה, אלא שישראל נצלה את המצב כדי להרחיב את שטחה פי שלוש. הבלוף על סדאם חוסיין התגלה במלוא תפארתו עם פלישת האמריקאים לעיראק בטענה שהוא מחזיק "נשק להשמדה המונית", וגילו לאכזבתם שכל מה שהוא החזיק בו היה מפעל לקפצונים. ההרפתקה הזאת עלתה לאמריקאים במיליארדים רבים, באלפי חיילים הרוגים ופצועים, ובעיקר הוציאה להם את החשק להמשיך להילחם בשם "הסכנה הקיומית" האורבת לישראל.

כן, העולם מאס ב"סכנה הקיומית", ולכן החליט ברק אובמה להגיע להסכם עם איראן, כדי להגביל את יכולתה לפתח נשק גרעיני. ישראל כעסה עד מאוד ורקעה ברגליה. נתניהו כתת רגליו עד לקונגרס האמריקאי כדי להסית נגד אובמה, לשווא. דבר לא עזר עד שעלה לזירה דונלד טראמפ, וישראל נשמה לרווחה. ההסכם עם איראן בוטל, טראמפ הטיל סנקציות מחמירות על המשטר האיראני, והמוסד עשה בתוך איראן ככל העולה על רוחו: מחיסול מדענים, דרך התקפות סייבר, ועד לגניבת ארכיון שלם מתחת לאפם.

הסוף ידוע – טראמפ הובס ע"י ביידן, באיראן נבחר נשיא עוד יותר קיצוני מקודמו, הצנטריפוגות עבדו שעות נוספות, וכל הצדדים להסכם הגרעין המקורי שבו לשולחן המו"מ בווינה. שוב נותרה ישראל בודדה, ושוב היא מנסה לשכנע את העולם ש"הסכנה הקיומית" אכן אורבת בפתח.

אלא שהעולם כבר עבר לשלב אחר, והאיום הקיומי האיראני על ישראל פינה את מקומו לאיומים קיומיים מוחשיים הרבה יותר. ממשל ביידן העמיד בפני העולם סדר עדיפויות חדש, עם שלושה איומים קיומיים המחייבים פעולה גלובלית ונמרצת.  הראשון הוא משבר האקלים, המאיים על עצם קיומו של כדור הארץ; השני הוא הפנדמיה, המאיימת על חייה ורווחתה של כלל האנושות; והשלישי הוא הסכנה על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, המאוים ע"י משטרים טוטליטריים כמו סין ורוסיה, וע"י זרמים ניאו-פשיסטים ובראשם דונלד טראמפ עצמו.

מקומה של איראן במכלול האיומים הוא שולי עד זניח, וניסיונותיה של ממשלת ישראל החדשה לאיים ב"סכנה הקיומית" שלה, נתקלת באוזניים ערלות. עבור ישראל שנוי האקלים הוא בסך הכול אנקדוטה, הפנדמיה היא תופעה שניתן לחיות אתה, ולגבי הבחירה בין משטרים דמוקרטים וטוטליטריים – אין כל שאלה. גישתה המפויס כלפי הסינים, יחסיה החמימים עם פוטין, געגועיה לטראמפ, והבריתות שלה עם בן סלמאן, א-סיסי, עבדאללה והשייח' זייד מהאמירויות מעידים לאיזה צד היא נוטה.

למעשה "הסכמי אברהם" מספרים את הסיפור כולו, והבריתות עם מדינות המפרץ חושפות את האמת כולה. בזמן שאיראן מאיימת מילולית על ישראל, בפועל עיניה לטושות אל עבר המשטרים הערביים, בראשם סעודיה, ולגביהם היא אכן מהווה "סכנה קיומית". איום זה הוא שזרק אותם לזרועותיה של ישראל בעזרתו הנדיבה של טראמפ וחתנו. בזמן שישראל מנפנפת באיום הקיומי עליה, הספיקה איראן להחריב עד היסוד את סוריה, תימן, עיראק ולבנון, והכול בדרך לשחרור אל-קודס. מעשיה בשטח מעידים כי היא מהווה סכנה קיומית לא לישראל אלא למיליוני אזרחים ערבים שנאלצים לנטוש את ארצם ולהפוך לפליטים חסרי כל. ישראל איננה מטרה, ולא הייתה אף פעם מטרה, היא הייתה ונותרה תירוץ. סוריה, תימן, עיראק, ולבנון הן המטרות האמתיות, והן משלמות את מחיר שאיפות ההתפשטות של המשטר האיראני.  

במקביל, בו בזמן שהמשטר האיראני משחק בקלף הישראלי כדי לממש את שאיפותיו באזור, ולדכא כל אופוזיציה לשלטונו, בישראל הפכה המילה "איראן" לקוד, כדי להמשיך ולנפח את תקציב הביטחון על חשבון המגזרים המשוועים למשאבים כדי לצמצם את הפערים החברתיים העצומים שנפערו בחברה הישראלית. אולם מתברר כי לא רק העולם לא קונה את הבלוף הביטחוני, אלא שישראלים רבים וטובים גם הם מאסו בו.

במאמר דעה שפרסמה איריס לעאל ב"הארץ" ב-28 לנובמבר נגד העלאת הפנסיה התקציבית לאנשי הקבע, היא כותבת: "ב'ארץ אשר ירדפוה אויביה', כולם מקטרים על יוקר המחיה, פערי השכר ושוק הדיור, ובכל פעם מחדש מצביעים על נושא אחד: ביטחון. חרדה קיומית מניעה את רוב אזרחי ישראל, וצבא העם הוא ציפור נפש". על כך היא מוסיפה, "הזעם הגורף על החלטת שר הביטחון בני גנץ להעלות את הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע שכבר פרשו הפתיע אותו. גנץ עדיין חי בזמנים שבהם כל מילה של צה"ל היתה מתקבלת כאמת לאמיתה, כל דרישה נענית, וכל התקוממות רפה מדוכאת באמצעות סחטנות רגשית ורמזים עבים על הקטסטרופה הביטחונית שבאופק."

ומה היה עושה צה"ל אם הסנקציות שהטיל טראמפ על המשטר האיראני אכן היו משיגות את מטרתן? מה היה קורה אם מהפכה ירוקה חדשה כזאת, כמו זו שדוכאה בשנת 2009, הייתה מצליחה לכונן משטר דמוקרטי? התשובה אחת היא: האביב הערבי היה חוזר במלוא עוצמתו. ומה היה קורה במידה והגל המהפכני השני היה מפיל את משטרו של א-סיסי, מחסל את המיליציות האיראניות בעיראק ואת שליטת חיזבאללה על לבנון? התשובה ברורה – כל בני בריתה האוטוקראטיים של ישראל באזור היו נופלים כמו בניין קלפים אחד אחר השני, ובראשם המשטר הסעודי. הדמוקרטיה – היא האיום הקיומי האמתי על הסעודים והנסיכויות, והם העומדים מאחורי כל ההפיכות כדי להטביע בדם את האביב הערבי. בסופו של דבר, לא המשטר האיראני מהווה סכנה קיומית לישראל, אלא אפשרות של מהפכה דמוקרטית, אשר תשקם את העולם הערבי מהריסותיו, אותם הריסות שישראל ושותפיה לפשע משגשגות בעטיים.

הפלתו של המשטר האיראני הוא אינטרס קיומי בראש ובראשונה של העם האיראני עצמו, הסובל מדיכוי פוליטי ותרבותי, ומעוני עמוק; הוא גם אינטרס של העמים הערבים אשר מדינותיהם נהרסו ע"י ההתערבות האיראנית. הוא אינטרס של העם הפלסטיני אשר נאנק ונאבק נגד שלילת זכויות האדם והאזרח הבסיסיות שלו ע"י ישראל. לעומתם, האינטרס הישראלי הוא להותיר את המזה"ת הרוס, מפגר, עני ומדוכא, כדי להמשיך לקיים את המשטר הסכיזופרני שלה, הנע בין דמוקרטיה ליהודים ואפרטהייד לפלסטינים. העולם כבר עבר לעידן אחר, וישראל ממשיכה להתחנך על דפים בלויים שנכתבו בזמן המלחמה הקרה, שבהם היא מתוארת כמבצר הקדמי של המערב הדמוקרטי בים הטוטליטרי הערבי הנתמך ע"י ברה"מ. העולם משתנה, אבל ישראל ושותפיה באזור, ואיתם המשטר האיראני, ממשיכים להיתקע בעבר.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת