אנטישמיות – פנים רבות לה

"יהודים בשירות האנטישמיות" היא כותרת מאמרו של בן-דרור ימיני, בעל טור בידיעות אחרונות, שהתפרסם ב- 25 למאי. ימיני לא חוסך את שבטו מארגונים ואישים המטיחים ביקורת קשה כלפי ישראל עקב יחסה לעם הפלסטיני. לטענתו, מובילי הדעה היהודים נועם חומסקי ופיטר ביינארט, כמו גם מנכ"ל "שוברים שתיקה" מואשמים כולם באימוץ הגרסה של חמאס, ובכך הם מעודדים אנטישמיות למרות היותם יהודים. המסקנה של ימיני ברורה: "האשליה ש'אנטי ציונות היא לא אנטישמיות' הולכת ומתפוגגת".

אין שום ספק בכך שרבים ממתנגדי הציונות הם אכן אנטישמיים, ויעידו על כך התקפות נגד יהודים שהתרחשו לאחרונה בניו יורק ולוס אנג'לס בשם התמיכה בפלסטין. הדברים הגיעו לידי כך שאלכסנדריה אוקסיו קורטז, המובילה את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, והתומכת בזכויות הפלסטינים, פרסמה ציוץ: "לעולם לא נסבול אנטישמיות כאן בניו יורק או בכל מקום אחר בעולם". הצטרפו אליה חברתה אילהאן עומאר והסנטור ברני סנדרס הידועים בתמיכתם בפלסטינים.

הבעיה היא שבעוד שמבקרי ישראל מואשמים בעידוד האנטישמיות, צמחה אנטישמיות הרבה יותר מסוכנת דווקא בקרב תומכי ישראל הנלהבים, אותם אלו שהזדהו גם כתומכיו הנלהבים של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. הציבור הערבי והאסלאמי גלש אל שנאת יהודים בעקבות הסכסוך הלאומי הבלתי פתור בין ישראל והפלסטינים, שהפך בשנים האחרונות לסכסוך דתי שהגיע לשיאו לאחרונה סביב שאלת הריבונות על מסגד אל-אקצה. לעומת זאת, שנאת היהודים של תומכי טראמפ, והימין האמריקאי, שואבת ממקורות האנטישמיות הקלאסית והנאציזם. בין האנטישמים תומכי טראמפ נמצא גם תומכים של הימין הישראלי, כאשר תמיכתם בישראל נובעת משנאתם כלפי מוסלמים. מאחר וישראל נתפסת כאנטי מוסלמית, היא הפכה למושא הערצה של אנטישמים מוצהרים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן, לפי ההיגיון של "אויבו של אויבי הוא ידידי".

כזכור, ביום שבת ה-27 באוקטובר 2018, פרץ רוברט באוורס שהוא לאומן אמריקאי לבן בעל עמדות אנטישמיות כשהוא חמוש ברובה חצי אוטומטי אל בית הכנסת בפיטסבורג בצעקות, "כל היהודים חייבים למות" וטבח ב- 11 מתפללים. טראמפ גינה אותו וכמובן גם נתניהו, אבל כוחם של ארגוני העליונות הלבנה רק הלך וגדל מאז, בעידודו הפעיל של טראמפ. התהליך הגיע לשיאו ב- 6 לינואר השנה, כאשר המון מוסת כבש את הקונגרס כדי למנוע את הכתרת ביידן כנשיא. כך הפכו אנטישמים אמריקאים תומכי טראמפ ואוהבי ישראל לפלוגות המחץ במטרה להביא להפיכה שלטונית בעידודו של טראמפ. מכאן ברור שהאנטישמיות גם אם אינה מאיימת על ישראל,  היא בהחלט סכנה מוחשית לדמוקרטיה האמריקאית כאשר היא מופיעה בגרסתה הפשיסטית.

עוד דוגמא הזויה מבית מדרשו של טרמפ היא הופעותיה המוזרות של מרג'ורי טיילור גרין חברת קונגרס חדשה ממדינת ג'ורג'יה. בעת השריפות הקשות שהתחוללו בקליפורניה והביקורת שהופנתה אל טרמפ בעטיין, יצאה גרין בהודעה הזויה לפיה השריפות אינן מעשה ידי אדם. הן התחוללו, כך היא טוענת, בשל כוחות לייזר סודיים של חוגים סביב ה'רוטשילדים'. מצד ששני, בזמן האחרון, השוותה גרין את דרישת הממסד הרפואי האמריקאי לעטיית מסכה, לדרישת הנאצים מהיהודים לענוד את הטלאי הצהוב. עמדתה זכתה לפופולריות כה גדולה בקרב הבייס הרפובליקאי, ומכחיש הקורונה, שהיא הוסיפה שגם דרישתה של מאפיה מקומית מעובדיה להוסיף לתג המזהה שלהם סימן שהם מחוסנים, מזכירה את דרישתם של הנאצים לענוד את הטלאי הצהוב. בעוד שלקח למנהיגי המפלגה הרפובליקאית חמישה ימים תמימים כדי לצאת בגינוי רפה לדבריה, דונלד טראמפ עצמו הקפיד לא לפצות את פיו. מה שמענייו הוא , שגם בישראל לא שמענו ולו מילת ביקורת אחת על זילות השואה, כי חברת הקונגרס היא גם תומכת נלהבת בישראל, מה שמוכיח לדעתה שהיא לא אנטישמית.

מעל הכול מרחפת השאלה מה היא תרומתה של ישראל לעלייתה של האנטישמיות בארה"ב? נתחיל בתמיכה הגורפת של נתניהו בדונלד טראמפ וההימנעות מכל ביקורת עליו, כולל בנושא הפלישה האלימה של תומכיו לקונגרס. כל שאר הגורמים ידועים: איך נתאר את "חוק הלאום" המפלה את המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל? איך נתאר את הניסיון לפנות את הפלסטינים בשייח ג'ראח וסילוואן על בסיס חוק נכסי נפקדים שחל, כמה מפתיע,  "רק" על פלסטינים? איך נתאר את השליטה הישראלית על 2 מיליון פלסטינים בגדה המערבית תוך שלילת כל זכויות האדם הבסיסיות שלהם? איך נתאר את המצור ההרמטי על עזה והאסון ההומניטרי המתמשך בה? איך נתאר את ההסתה הפרועה של נתניהו נגד ערבים, וניסיונו להפוך את כוחם האלקטוראלי ללא לגיטימי? מדובר במצב שנמשך כבר 54 שנה, ואין אדם בעל דעה דמוקרטית ליברלית שיכול להצדיק אותו, למרות הצטדקותה של ישראל שהמצב הוא כפי שהוא בשל סירובם של הפלסטינים להכיר בישראל.

בארה"ב תפסה תנועת "חיי השחורים שווים" מקום מרכזי בפוליטיקה האמריקאית. היה זה טראמפ שהביא לקיטוב הפנימי הקיצוני, כאשר הגזענות שהוא עודד גרמה לתגובת נגד של הקהילה השחורה, שהתגייסה והעניקה את הניצחון לביידן. והנה זה פלא, טראמפ סרב להכיר בלגיטימיות של הקול השחור בדיוק כשם שנתניהו מסרב להכיר בלגיטימיות של הקול הפלסטיני או הערבי. אלא שבניגוד לישראל, בארה"ב כוחם הפוליטי של השחורים הוא עצום, והם הצליחו להעלות את שאלת "הגזענות הממוסדת" על סדר היום הציבורי.

בעוד שהמפלגה הדמוקרטית השולטת על הבית הלבן ועל שני בתי הקונגרס מעודדת את הדיון בגזענות, למגינת לבם של הרפובליקאים, בישראל עצם העלאת נושא הגזענות הממוסדת ייתקל באופן מידי בהצמדת התג "אנטישמי" למי שמעז לבקר את ישראל. כאן טמון הפער ההולך וגדל בין החברה האמריקאית הליברלית לבין החברה הישראלית. בעוד שהאמריקאים מעזים להתבונן פנימה, הליברלים הישראלים בורחים מהשאלה הזאת, והראיה לכך היא נכונותם לכרות ברית עם גזענים מסוגם של נפתלי בנט וגדעון סער בשם סילוק נתניהו מראשות הממשלה.

כאשר אנו מוצאים בקרב אנטישמים מוצהרים כאלו גם אנשים שמצהירים על עצמם כציונים, ותומכי ישראל – אנטי ציונות אינה בהכרח אנטישמיות. מצד שני, כדאי להיות זהירים ולומר שמתנגדי הציונות והעליונות הלבנה יכולים אף הם להיגרר לאנטישמיות אם הם כורכים בחבילה אחת את כלל היהודים והישראלים ללא יוצא מן הכלל. ככל שעובר הזמן וישראל נוטה ימינה עד כדי תמיכתה בנשיא לשעבר דונלד טראמפ, אין פלא שחלקים הולכים וגוברים מהציבור היהודי אמריקאי מתנתקים מתמיכתם העיוורת בישראל. וכך ,לא במקרה, דווקא רבים מן הציבור היהודי ליברלי, כולל חברי קונגרס ממוצא יהודי, נמנים בין התומכים הגדולים בזכויות השחורים ובזכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים. יחד עם זאת, תומכים מובהקים בזכויותיהם של הפלסטינים, כדוגמת הסנטור ברני סנדרס, נזהרים מאוד, ובצדק,  לא ליפול בידיהם של גורמים אנטישמים שמשחקים לידי המנהיגים בישראל בכך שהם כורכים את היהדות עם הציונות.

הביקורת על ישראל היא לא רק לגיטימית אלא הכרחית. אין כל דרך אחרת לקרב בין כוחות דמוקרטים ישראלים לבין כוחות דמוקרטים פלסטינים. דמוקרטים ישראלים מגנים כל ביטוי של גזענות מצד הימין הישראלי המשיחי נגד פלסטינים, כפי שדמוקרטים פלסטינים מחויבים לגנות כל ביטוי של גזענות דתית לאומית ואנטישמיות נגד יהודים. בכך לא עושים הישראלים שום טובה לפלסטינים, אלא מגנים על עצם זכותם לחיות בחברה דמוקרטית וחילונית המכבדת זכויות אדם. באותה מידה, גינוי האסלאם הפוליטי הפונדמנטליסטי, והלאומנות הצרה, איננה עשיית טובה ליהודים אלא לחברה הפלסטינית עצמה, כדי להשתחרר מכבלי החברה הפטריארכלית והממסד הפוליטי, המדכא כל ביטוי של ביקורת, יצירה חופשית וחופש ביטוי.

הדרך להילחם באנטישמיות באמריקה כמו גם בישראל היא לאמץ ערכים דמוקרטים המאחדים בין לבנים ושחורים, ישראלים ופלסטינים, על בסיס של שוויון ושותפות גורל.