אפרטהייד? ברשות ובסמכות

הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הפכה להיות טרנדית. בראשית 2021 טבע "בצלם" את אות הקין ובכך הוציא את המינוח הבוטה, שכולם פחדו להגות, משיחות הסלון אל אוויר העולם. ואם בצלם, הישראלי, […]

הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הפכה להיות טרנדית. בראשית 2021 טבע "בצלם" את אות הקין ובכך הוציא את המינוח הבוטה, שכולם פחדו להגות, משיחות הסלון אל אוויר העולם. ואם בצלם, הישראלי, קובע זאת, מה יאמרו ארגוני זכויות אדם בינלאומיים. באפריל 2021 פרסם Human Rights Watch  גם הוא דו"ח בו הוא קובע שישראל היא מדינת אפרטהייד. "אמנסטי אינטרנשיונל " לא יכול היה להרשות לעצמו לפגר אחריהם.

נכון, אי אפשר להפריך את המציאות הנשקפת מתוך המסמך של אמנסטי. אכן מערכת החוקים הישראלית, מחוק השבות ועד חוק הלאום, מפלה בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים, שלא לדבר על השטחים הכבושים, ששם קובע  החוק הצבאי, אבל גם בתוכו יש הפרדה: חוק ישראלי למתנחלים וחוק צבאי לפלסטינים. כל אלו יוצרים מערכת חוקית מעוותת החותרת תחת הגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

אבל, מה שלא ברור הוא , מה מנסים להשיג אותם ארגוני זכויות האדם: לפרק את מדינת ישראל? לסיים את הכיבוש? להקים מדינה אחת? שתי מדינות? להחזיר את הפליטים הפלסטינים ואת גלגל ההיסטוריה לאחור? מתיאור המציאות הפוליטית בין הים לירדן כמשטר אפרטהייד, ברור לחלוטין שהכוונה היא להביא לסופה של ישראל כמדינת לאום יהודית.

ונשאלת גם השאלה של העיתוי. הרי המציאות המתוארת בדו"ח קיימת מאז נוסדה מדינת ישראל לפני 74 שנים ובשטחים שמעבר לקו הירוק מנהלת ישראל משטר כיבוש מזה 53 שנים. התשובה לשאלה היא פוליטית: כל עוד הכיבוש הוצג כמדיניות זמנית והפתרון של "שתי מדינות" עמד כביכול על הפרק, ההגדרה של ישראל כמדינת אפרטהייד היתה בעייתית. אבל במציאות של 2022, כשאין שום היתכנות להסדר מדיני שיבטיח זכויות לפלסטינים, נותרת השאלה "מה כן"? יתר על כן, אחרי שממשלת הליכוד נפלה, קמה ממשלה הכוללת קשת פוליטית רחבה שנעה בין הימין המתנחל, המרכז, השמאל הציוני והתנועה האסלאמית, שהחליטו להימנע מכל נושא "אידאולוגי". לאמור, הנושא המדיני אינו עומד על הפרק, ואין עם מי לדבר ועל מה לדבר בצד הפלסטיני. בואו נאמר גלויות, המערכת הפוליטית בישראל היום, שיש בה רוב מוצק לימין שוללת את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית. מפלגת העבודה ומרצ, שכביכול אינן פוסלות בעיקרון מו"מ לשלום ויתרו עליו בפועל.

במילים אחרות, ישראל, המשתרעת בפועל בין הים לירדן, אכן יצרה את המציאות המתועדת בדו"ח אמנסטי. היא אכן מקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה, כשהיא מעדיפה להטמין את ראשה בחול, ומדביקה את התואר "אנטישמי" לכל מי שמטיח בפניה את המציאות שהיא יצרה במו ידיה.

חטאיה של ישראל גלויים לכול וכאן הדו"ח אינו מחדש הרבה. הביקורת שלנו כלפי אמנסטי קשורה בכך שכארגון בעל יוקרה ונסיון היה מצופה ממנו לייצר דו"ח אובייקטיבי שיציג את העובדות ואת הרקע ההיסטורי והפוליטי באופן שיסייע לכולנו בשטח, כאן ובעולם, להגיע להבנה מאוזנת של המציאות ועל ידי כך לשים בסיס גם לבניית אלטרנטיבה מתקדמת למשטר הקיים.

במקום זאת קיבלנו דו"ח מגמתי, הלוקה בתיאור הרקע הפוליטי שהוביל למציאות של אפרטהייד. הוא  מציין שמדינת ישראל "מאז הקמתה בשנת 1948 נקטה מדיניות של הגמוניה דמוגרפית יהודית". אלא שמדינת ישראל, בין אם נאהב זאת או לא, לא הוקמה סתם כך. היא קיבלה הכרה בינלאומית באו"ם, כולל ארה"ב וברה"מ, והוקמה על רקע השואה. החלטת העצרת הכללית של האו"ם מס'181 מנובמבר 1947 הכירה בהקמתן של שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית, כך שהגדרתה היהודית של המדינה קיבלה גושפנקא בינלאומית וקיימת עד עצם היום הזה. לא רק זאת, אלא שההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי הוכרה ע"י כל המפלגות בישראל, כולל המפלגה הקומוניסטית על חבריה היהודים והערבים, אשר אף השתתפו באופן פעיל במלחמת 1948.

הדו"ח של אמנסטי חוטא גם בעיוות המציאות הפוליטית העכשווית. אמנם ישראל היא האחראית הראשית לקיום האפרטהייד, אבל היא אינה השחקן היחיד בזירה. לשיטה הקיימת יש שותף שבלעדיו המציאות הזאת לא הייתה יכולה להתקיים. הכוונה כמובן לרשות הפלסטינית שהיא הגורם היציג של העם הפלסטיני.

הדו"ח של אמנסטי מזכיר בדרך אגב גם את הסכמי אוסלו, אותם הוא מתאר כהסדרים  ש"חילקו את הגדה המערבית לשלושה אזורים מנהליים שונים, עם רמות שונות של סמכויות שיפוט צבאיות ואזרחיות על הפלסטינים והישראלים, והחריפו את ההפרדה והפיצול של הפלסטינים עוד יותר, לטובת ישראל". הבעיה היא שהרשות הפלסטינית, המייצגת את כל המפלגות והפלגים הפלסטינים, כולל את החמאס, הוקמה בחסות אוסלו, וממשיכה עד היום להיות מחויבת להסכמי אוסלו ולשיתוף הפעולה ההדוק עם ישראל שבה תלוי קיומה. הרשות הפלסטינית מקיימת תאום ביטחוני עם ישראל שהוגדר על ידי לא אחר מאשר ראש הרשות מחמוד עבאס כ"קדוש". ממשלות ישראל בראשות נתניהו והממשלה הנוכחית ביתר שאת, ואיתן הקהילה הבינלאומית עושות הכול כדי לקיים את הרשות, ולמנוע את התמוטטותה בדיוק בגלל תפקידה כקבלן משנה של הכיבוש.

בנוסף, דו"ח אמנסטי מתעלם לחלוטין מכך, שלצד משטר האפרטהייד נוצרה ישות פלסטינית מושחתת הפוגעת באופן שיטתי בזכויות האדם והאזרח של תושביה. למעשה האזרח הפלסטיני סובל לא רק מעוולות הכיבוש, אלא באותה מידה מהרשות הפלסטינית, השוללת ממנו זכויות יסוד בתמיכה של ישראל והקהילה הבינלאומית.

זוהי התמונה. משטר האפרטהייד מתקיים על בסיס הסכמה בין אש"ף ובין מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית קבלה מעמד של מדינה באו"ם, וראשה מכונה "נשיא" של מדינה שכלל לא קיימת במציאות. לו מדינה כזאת אכן הייתה קיימת האפרטהייד היה מתבטל מאליו. במילים אחרות, האפרטהייד מתקיים בהסכמת הרשות הפלסטינית ובסמכות המוקנית לישראל ע"י הקהילה הבינלאומית.

שושביני האפרטהייד, רבין, פרס וערפאת, קיבלו פרס נובל לשלום על כך שחתמו על הסכם אוסלו. אל זה נוסף נדבך חדש של "הסכמי אברהם", שמדינות רבות בעולם הערבי, המערבי, והשמאל בישראל תומכים בו.

כל עוד שהנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני מקיימת יחסי שלום עם ישראל, ומקבלת את ההסדרים שנוצרו בהסכמי אוסלו, אין כל סיכוי שהקריאה של אמנסטי להחרים את ישראל תתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית.  דו"ח אמנסטי מתאר מציאות דימיונית לפיה הפלסטינים "קוראים להכרה בשלטונה של ישראל כאפרטהייד למעלה משני עשורים ועומדים בחזית הפעילות בעניין זה באו"ם". אבל בפועל המצב אחר לחלוטין. אי אפשר לדרוש את "ההכרה בשלטונה של ישראל כאפרטהייד" ובאותו זמן להמשיך לקיים את הקשרים הביטחוניים והכלכליים אתה. הרשות הפלסטינית סובלת מסכיזופרניה כזו ומנסה לשכנע את העולם שזה אפשרי, אך כלל לא ברור מדוע ארגון זכויות האדם החשוב אמנסטי צריך לתת גיבוי ולגיטימציה לשקר הזה.  

החולשה הגדולה של דו"ח אמנסטי, ושל כל אותם הארגונים הצועקים בגרון ניחר "אפרטהייד, אפרטהייד" טמונה בכך שלמעשה לא קיימת כיום מנהיגות ותנועה פלסטינית המציגה אלטרנטיבה לרש"פ ולחמאס. יאסר ערפאת, 'נלסון מנדלה הפלסטיני', חתם על הסכמי אוסלו, ומאז שני הארגונים השולטים בזירה, פת"ח וחמאס, מנהלים מלחמת חורמה ביניהם. הם מפלגים את הפלסטינים פוליטית וגיאוגרפית. האופוזיציה הליברלית, כביכול, חלשה ופחדנית, והעיקר – הפלסטינים הצועקים אפרטהייד לא כוננו כוח פוליטי משמעותי, ולא יצרו מצע פוליטי קוהרנטי כאלטרנטיבה להסכמי אוסלו ולאשליית שתי המדינות.

מנהיגות חלופית זו, אם וכאשר תקום, תהיה חייבת לדעת להתעלות מעל חומות הלאומנות הצרה, לפנות לחברה הישראלית כולה, ולהעז להציע מדינה דמוקרטית אחת מהים לירדן עם זכויות שוות לכל אזרחיה ללא הבדל לאום, דת או גזע. אין כרגע בנמצא גורם פלסטיני משמעותי שיוביל כוון כזה. בהעדרו יכולים אנשי מפלגת העבודה ומרצ להצטרף לממשלת בנט בתירוץ שהנושא המדיני אינו עומד על סדר היום ולהמשיך להשתמש בקלף השחוק של "שתי המדינות" ככיסוי לערוותם. נכון, האפרטהייד הפך למציאות, אבל הדרישה של אמנסטי מהקהילה הבינלאומית להכיר בכך ולפעול לבידודה של ישראל תישאר עקרה כל עוד לא יקומו הפלסטינים בעצמם, ויסלקו את הרשות הפלסטינית המאפשרת לאיוולת הזאת להתקיים במשך כמעט 30 שנה.     

 

דעם כלכלה ירוקה - מדינה אחת

אודות דעם כלכלה ירוקה - מדינה אחת

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.