ארה"ב נסוגה וישראל מתבודדת

הגרעיני.

לאור הקו של אובאמה שמצדד בנסיגה ממלחמות והתערבות צבאית כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות, היה זה רק טבעי שהוא ינצל את ההזדמנות הזו כדי לנסות לבנות גשר של הבנה עם איראן לאחר השינוי הפוליטי שהתרחש שם. הקו החדש שאובמה אימץ חיזק את האגף המתון באיראן, וכך זכה רוחאני והזרם שהוא מייצג למרווח תמרון רחב כדי להשיג את הבטחותיו לשים קץ לסנקציות ולהגביל את ההתערבות המוגזמת של המשטר בחיי האזרחים. אחרי ההסכם בין הרוסים לאמריקאים בענין פירוק סוריה מנשק כימי, היתה זו רק שאלה של זמן עד שאיראן תיזום צעד לשיפור יחסיה עם המערב, ובראשן ארה"ב.

התפתחות חשובה זו באיראן ובארה"ב, על רקע האביב הערבי, דילגה על ישראל. למרות המחאה החברתית חסרת התקדים בהסטוריה של ישראל, הדבר לא גרם למהפך פוליטי, להפך. מאות האלפים שיצאו לרחובות בקיץ 2011 היו ברובם הגדול חסרי ראיה פוליטית ברורה, וכך נוצר מצב שתנועה חברתית גדולה, שמעלה שאלות חשובות, מתעלמת לחלוטין מהבעיה הפלסטינית ומשאלת היחסים בין יהודים וערבים. לשאלות פוליטיות בסיסיות אלו לא היה כלל זכר ברשימת התביעות והנושאים שהעלת תנועת המחאה. המאמץ הגדול היה לאחד את הימין והשמאל על בסיס הבעיות החברתיות, שלפי מנהיגות המחאה (השמאלית ברובה) יכולות לאחד את כל מגזרי העם

מי שהרויח ממדיניות פחדנית זו, שהקריבה את עתיד השלום והפלסטינים לטובת הקונצנזוס הציוני סביב הבעיות החברתית, הוא הימין הקיצוני בישראל. ההצבעה בבחירות לכנסת נתנה רוב ברור לרשימה החדשה של יאיר לפיד, ומפלגת המתנחלים המתחדשת בהנהגת איש העסקים נפתלי בנט. התוצאה הסופית היתה הקמת ממשלה ימנית קיצונית שבה שולטים המתנחלים, חברי הליכוד וישראל ביתנו הקיצוניים ביותר כמו אביגדור ליברמן. אין זה פלא, אם כן, שישראל מוצאת עצמה מחוץ לזרם הכללי המחפש הפשרה ביחסים עם איראן, והדוחה את האופציה של מלחמה כדרך להשגת מטרות פוליטיות.

בזמן שאובמה חותר להגיע לפתרון פשרה שיתן לאיראן את הזכות להעשיר אורניום אבל ימנע ממנה את האפשרות לפתח נשק גרעיני, ישראל רוצה לפרק לחלוטין את הפרויקט הגרעיני האיראני. בזמן שאובמה מנסה לחזק את הזרם המתון באיראן על חשבון הזרם הנוקשה שבראשו עומד המדריך העליון ונתמך על ידי משמרות המהפכה, נתניהו חותר להפיל את המשטר האיראני על ידי החרפת הסנקציות, או באמצעות מכה צבאית במקרה שהמשטר ימשיך במאמציו להשיג נשק גרעיני.

ממשל אובמה מודע לעובדה שהאביב הערבי מהווה שינוי היסטורי עמוק שמבטא את שאיפות העמים הערבים להצטרף למאה ה-21 באמצעות הפלת משטרים דיקטטוריים ומושחתים, המעכבים את ההתפתחות הכלכלית ואת פתרון הבעיות החברתיות הקשות שההמונים הערבים סובלים מהן, ובראשם העוני המחפיר. מנקודת ההשקפה של ארה"ב, העימות הפנימי במדינות שבהם הופלו משטרים אלו, וגם הנסיגה שהן עוברות (למשל מצרים) הן תופעות טבעיות שאין מנוס מהן בתהליך ההסטורי לקראת בניית משטרים דמוקרטיים מודרניים ועל אמריקה להיערך בהתאם. נתניהו קורא את המפה אחרת: עבורו האביב הערבי הוא התפרצות של קיצוניות דתית ואילו העימותים הפנימיים וההפיכה הצבאית במצרים מבטאים את העובדה שהמנטליות הערבית וההרכב השבטי והעדתי של המדינות הערביות אינו מתאים לדמוקרטיה.

ישראל פועלת כדי להכשיל את האביב הערבי והיא יוצרת ברית עם

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7