בחירות מקומיות כאן ושם

בשבת האחרונה (26.8) צעדה המחאה בתל אביב מרחבת הבימה אל הבמה המרכזית ברחוב קפלן. הפעם הקדיש מטה המאבק את ההפגנה לנושא האלימות ברחוב הערבי, והמפגינים נשאו על כתפיהם 150 ארונות קבורה לציון מספר קורבנות האלימות בחברה הערבית. אולם, ארון אחד היה חסר שם, וזה ארונה של שרית אחמד שקור سريت احمد شقور, שנרצחה ע"י אחיה רק משום שהייתה לסבית.

התקשורת הבליטה את דברי ראש עיריית טירה, מאמון עבד אל חי, אשר נשא את הנאום המרכזי בעצרת בקפלן וח"כ איימן עודה התכבד בנשיאת ארון קבורה כל הדרך אל רחוב קפלן (אגב, כפי שכתבנו ב-2015, אותו מאמון עבד אל חי, התקפל מול לחץ של גורמים דתיים בעיר וביטל אירוע מרתון נשים). אלא שאף אחד מהם לא הזכיר ולא גינה את רצח שרית אחמד, ואף אחד מהם לא יגן על זכויות קהילת להט"ב. נראה שהשוויון הוא מושג מאוד יחסי, מה שטוב ליהודים אסור אצל הערבים.

במאמר שפורסם בידיעות אחרונות ב-28.8 יוצא עינב שיף בביקורת נוקבת על החברה הערבית ומנהיגיה, כאשר הוא מציין שאיימן עודה "הליברל" "לא ידע אפילו לציין את שמה של שרית, והתייחס אליה בטוויטר בשם "הנערה מירכא". "ואם כך נוהג עודה", ממשיך שיף, "ההומניסט בעל המבט המיוסר, מה יש לומר על מנהיגי ציבור דתיים דוגמת הח"כים מנסור עבאס ואחמד טיבי. אפילו מהראיונות של ראשי הערים סכנין וטירה אתמול ל־,Ynet התברר שעדיף לדפוק את הראש בקיר מלצפות מהם לצאת במסר תקיף, שעשוי להציל אינספור נערות ונערים." אז בואו נאמר את האמת, מאמון עבד אל חי ראש עיריית טירה ידע למצוא את האשם בטרגדיה המתרחשת בחברה הערבית, הלוא הוא איתמר בן גביר. הוא מתלונן "מי ששם את בן גביר לשמור עלינו, שר ששונא ערבים, לא רוצה לשמור עלינו."

כמה טוב שיש את איתמר בן גביר, הוא קל לניגוח, וניתן להטיל עליו את כל הצרות המתרחשות על החברה היהודית וגם על הערבית. בן גביר הרי שונא גם ערבים וגם שמאלנים בוגדים, כך שגם קל להתאחד נגדו. אלא שכאן מתחילה ונגמרת ההסכמה בין המנהיגות הערבית לבין תנועת המחאה. דמוקרטיה, שוויון, הפרדת דת ומדינה וחינוך לערכים ליברלים אינם לחם חוקם של המנהיגים הערבים. הערכים עליהם מסתמכת המנהיגות הערבית הם הפוכים: קידוש ה"חמולתיות", קידוש האפליה הממוסדת כלפי נשים, וקידוש הדת כיסוד מוסד של החברה הקובע את אורח חייה. הסובלנות והליברליזם נתפסים כערכים מערביים, חומרניים המקלקלים את החברה ומפוררים אותה מבפנים. כדי לכסות על הערווה והשמרנות החשוכה הזאת הם מנופפים בסיסמאות לאומניות, בדגל הפלסטיני ומפנים אצבע מאשימה כלפי "היהודים" באשר הם. 

תנועת המחאה ממקדת את פעילותה בימים אלה בשני נושאים מרכזיים: הגנה על בג"ץ והבחירות לרשויות המקומיות. המטרה היא להכניס כמה שיותר נציגים ליברלים לשלטון המקומי, לעודד את תומכי המחנה הזה לצאת להצביע עבור שלטון מקומי ליברלי ונקי, ולא להפקיר את הזירה החיונית הזאת לחרדים, למשיחיים ולימין החשוך שהשתלט על המרחב הציבורי. אך התכנים שמכניסה תנועת המחאה לבחירות המוניציפליות פוסחים לגמרי על אותן בחירות ברחוב הערבי. שם הבחירות אינן אלא קרדום לחפור בו, ג'ובים לחמולה.

בראש חוצות הח"כים ערבים דורשים דמוקרטיה, ומאשימים את  המחאה בכך שהיא נוגעת אך ורק לציפור נפשם של המוחים – מערכת המשפט שנועדה ממילא ליהודים בלבד. לעומת זאת, בביתם הם, בכפרים ובערים הערביות, "דמוקרטיה", הרעיון של חופש הפרט, במסגרת של זכויות וחובות, נחשבת לכפירה ונעדרת כליל.

הדמוקרטיה שם היא המצאה בפני עצמה: עורכים "פריימריז" בתוך החמולה. מועצת החמולה מתכנסת, רק גברים מורשים להשתתף בדיון, רופא פלוני מעמיד את עצמו מול עו"ד אלמוני מאותה החמולה, ומועצת החמולה מחליטה לבסוף מי ייבחר. לאחר שכל חמולה בחרה בצורה "דמוקרטית" את נציגה מתחיל מו"מ בין החמולות, כשהחמולה הגדולה מצרפת אליה חמולות יותר קטנות, והבחירות נערכות בין החמולות הגדולות ובעלות בריתן הקטנות. אין צורך במצע בחירות כי הרי אין הבדל במצע בין החמולות המתחרות, לא משנה מי ינצח כי המצב יישאר כמות שהוא.

אחרי הבחירות מתחילה באופן מידי חלוקת השלל. החמולה המנצחת חייבת לעמוד בהבטחותיה לבוחריה, וכל משפחה בתוכה תקבל את מלאי הג'ובים שהובטח לה: עובדי ניקיון, גננות, עובדות סוציאליות, מורות, מנהלי בתי ספר ואחראים על מכרזים, ימונו על בסיס השתייכות משפחתית, ולא על בסיס כישורים. בליל הבחירות יישמעו  קולות הירי מכל עבר, מי שניצחו חוגגים ומי שהפסידו מוחים. הקרב בין החמולות רווי כעס והרבה אלימות, כשהחמולה המנצחת באה לשרת את "מצביעיה" והמפסידה תחכה חמש שנים באופוזיציה. האזרחים יכולים לחזור לשגרתם, הכפר ימשיך להתנהל כרגיל, בלי כתובת, בלי הנהגה, בלי תכנון ועם הרבה שחיתות.

בעוד שתנועת המחאה מחרימה את "ממשלת חורבן הבית", המנהיגות הערבית מסתפקת בהחרמת איתמר בן גביר, כשהיא מנהלת מו"מ מתמשך ואינטנסיבי עם "הנאשם" וחבורת המשיחיים שלידו, ובראשם שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. המנהיגות הערבית אינה מבדילה בין יהודי ליברל ליהודי גזען. אבי מעוז מאיים עליה פחות ממנהיג מחאה המקדש את זכויות הלהט"ב ודוגל בשוויון מגדרי. מה שחשוב לראש העיר הערבי הוא התקציבים, הוא חייב למלא את חובתו "לבוחר שלו" ובלי תקציב אין ג'ובים. למחאה לעומת זאת אין תקציבים לחלק, יש לה ערכים, יש לה חזון, ויש לה מחויבות לחברה. זה לא מה שהמנהיגות הערבית רוצה או מצפה לו.

אם נקשר בין רצח שרית אחמד להעדרה המוחלט של דמוקרטיה בחברה הערבית, לחוסר הסובלנות כלפי האחר, לזלזול בזכות הפרט לנהל את חייו על פי בחירתו ולשחיתות הפושה בכל עבר, נוכל אולי להתחיל להבין את תופעת האלימות בחברה הערבית. המונח משפחות פשע במקום ארגוני פשע מצביע על האופן המשפחתי שבו מתנהלת החברה הערבית. שלא תהיה טעות, זרועותיהם הארוכות של משפחות הפשע חדרו אל תוך ורידיה של כל משפחה כמעט.

על כן הרציחות הפכו להמוניות והן נעשות על בסיס יומיומי. הפשע אינו מצטמצם למשפחה אחת, הוא נפרס לאורכה ולרוחבה של החברה. אין משפחה שאין לה "חייל" בתוך ארגון הפשע, וכך התפשט הסרטן על פני הגוף כולו. המערכת החיסונית של החברה הערבית נחלשה עד כדי כך, שמנהיגיה הרימו ידיים. ככל שהם צועקים יותר חזק "איפה המשטרה", כך גוברת השפעתם של ארגוני הפשע, שמנצלים היטב את חולשותיה.

תנועת המחאה משוועת להשתתפות החברה הערבית במחאה, שהרי איך ניתן להיאבק נגד תופעות של גזענות ועליונות יהודית ללא השתתפות הערבים? איך ניתן לדגול בליברליזם, בזכויות אדם, בשוויון ובסובלנות כאשר הרכב ההפגנות יהודי בלבד? האמת צריכה להיאמר, החברה הערבית מאמינה שביבי ישלוט לנצח, ושגם אם המחאה תנצח היא תמשיך לפעול בדרך הגזענית והמדירה של מפא"י ההיסטורית ובן גוריון. לכן, הדרך הטובה ביותר להגיע לחברה הערבית היא בהצלחתה של המחאה להפיל את הממשלה, לכונן חוקה, ולבסס דמוקרטיה המשתפת ומכלילה את כל אזרחיה בה.

נראה שדור המחאה החדש למד את לקחי מלחמת העצמאות הראשונה, והוא מנהל את מלחמת העצמאות השנייה בהבנה שהברית הקדושה עם החרדים והמשיחיים, והלגיטימציה שניתנה לרעיון ארץ ישראל השלמה, הם שהביאו את החברה הישראלית אל פי התהום. עלינו להפנים שלא מדובר בשני מאבקים נפרדים אלא במאבק אחד! הקיצוניות הדתית אינה מנת חלקם של יהודים בלבד, היא קיימת גם בחברה הערבית. דיכוי האישה משותף לחברה היהודית והערבית, המאבק למען להט"ב הוא משותף, המאבק למען חינוך ליברלי הוא משותף.

לדמוקרטיה אין דגל ואין גבול, היא ערך המאחד את כלל האנושות. הערובה לשנוי החברה הערבית היא ניצחון תנועת המחאה. ניצחון כזה הוא השנוי הטקטוני שיוכל לשנות את פני החברה הישראלית והפלסטינית כאחד. הוא יכול לייצר מציאות חדשה לחלוטין, כאשר ערכי הדמוקרטיה, השוויון, השלום והצדק החברתי מאחדים את כל תושבי הארץ הזאת בין הירדן לים.