ביבי או טיבי Out – ביבי או גידי In

עברו רק שנתיים מאז החלו סיבובי הבחירות, ושוררת תחושה מוטעית ששום דבר לא השתנה. הטענה היא שביבי נותר אותו ביבי, ואם סיבוב הבחירות הרביעי לא יעזור לו, נלך לסיבוב חמישי. הייאוש בשמאל הוא עמוק, כמו גם ברחוב הערבי. הימין רץ בשלושה ראשים, בעוד שהשמאל מגשש את דרכו באפילה, ממשיך לדמם, ואין לו כל סיכוי להשפיע על קבלת ההחלטות. כך זה נראה כשמסתכלים אל תוך הפוליטיקה הישראלית בראיה לאומית צרה. אלא שמאז אפריל 2019 ועד מרץ 2021 המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית השתנתה, ולתמיד. בלוק הימין אשר נתן לנתניהו את האפשרות לחסום כל מתחרה ולכפות בחירות תוך שהוא שומר על כיסאו, התפורר. מנגד, הבלוק הערבי אשר עמל להשיג 15 מנדטים התפורר אף הוא. הזירה הפוליטית בישראל עוברת שינוי מרתק, המבשר שאנו בפתחו של עידן חדש.

בשנתיים האחרונות, נתניהו טלטל את החברה הישראלית ללא רחמים כדי להשיג את 61 המנדטים שיעניקו לו חסינות מפני משפט. לא רק שהוא כשל שוב ושוב, אלא שהוא נאלץ להגיע להסכם שערורייתי עם בני גנץ (ממשלת שני הראשים) בתקווה להרוויח זמן ולשנות את מר גורלו. בעיקר מה שאילץ אותו להגיע להסכם חלוקת השלטון הייתה המגפה, שהוא כשל בניהולה. נתניהו הבין שאזרחי ישראל לא יסכימו לסיבוב בחירות נוסף כאשר המגפה משתוללת, העסקים נסגרים, המחלקות הפנימיות בבתי החולים מלאות, ומיליוני תלמידים בוהים במורה מהבית באמצעות הזום.

נתניהו לא רצה בחירות בעת הזו, ממש לפני סגר שלישי, אבל האובססיה שלו עם משפטו העומד להיפתח בפברואר שיבש את שיקול דעתו, והעניינים ברחו מידיו. המרד בתוך מפלגתו שהיה מלווה במרד נגד גנץ ב"כחול לבן", יצרו את הרוב הדרוש לפיזור הכנסת. מכאן והלאה, נתניהו איבד לראשונה את השליטה, וגורלו כבר לא נתון בידיו.

הטענה שבבחירות האלה שום לא דבר לא ישתנה מאחר ומדובר בלא יותר מאשר התמודדות בתוך מחנה הימין, מבטאת הסתכלות צרה מאוד על המציאות. הסתלקותו של נתניהו מסמנת את סופו של עידן. נתניהו סימן הרבה יותר מימין אידאולוגי, המפחיד כל כך את השמאל הציוני. הוא ייצג גם את הזרם הגלובלי של ימין כלכלי וחברתי. נתניהו אימץ בחום את השיטה הניאו-ליברלית האמריקאית, כלומר את הפרטת הסקטור הציבורי. כך נוצר גן העדן של הקפיטליזם החזירי. במובן זה גדעון סער הוא ממשיך דרכו, גם אם בלי הסיגרים והשמפניה הוורודה. אלא שבעוד שביבי הפציע בראשית שנות האלפיים, כאשר הניאו ליברליזם היה בשיאו, גדעון סער פרץ לזירה בדיוק עם שקיעתו כשהעולם מכריז על קץ הניאו-ליברליזם, עקב האסונות שהוא המיט על המערב. הקונצנזוס החדש הוא שזוהי שיטה שיצרה כאוס חברתי, שהעלתה את הפופוליזם המופקר נוסח טראמפ בארה"ב וג'ונסון בבריטניה. עכשיו הבריטים נאלצים להתמודד עם תוצאות הברקזיט, והאמריקאים עם מגפה שהפילה למעלה מ-300.000 חללים, ועם נשיא שאינו מכיר בתוצאות הבחירות, ומאיים להחריב את המשטר הדמוקרטי, בסגנון "תמות נפשי עם פלישתים".

אחרי ה-23 למרץ, כאשר ייוודעו תוצאות הבחירות בישראל, ארה"ב כבר תהיה בעיצומו של שינוי פוליטי רדיקלי שישנה את פניה, ואתה את העולם. לא יכול להיות ניגוד יותר גדול בין ממשלה בראשות סער או בנט, לבין נשיאות בראשות ביידן, עם סגניתו קמלה האריס, וצוות שרים שמשקף את השנוי הדמוגרפי שארה"ב עברה. מטרת הדמוקרטים היא לתקן את טעויות העבר ולמנוע את סכנת חזרתו של טראמפ או שכמותו ב-2024. שני הצירים העיקריים עליהם ייסוב ממשל ביידן הם המלחמה בעוני והמאבק בשינוי האקלים. ומה מבטיחים לנו סער ובנט? סיורים במערת המכפלה? החלת ריבונות על התנחלויות? סגירת מרכולים בשבת? הדתה בבתי הספר? שנוי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית כך שזכויות היהודים יגברו על זכויות האדם? מערכת שבה השופטים ישרתו פוליטיקאים?

 המציאות נעה בכיוון הפוך מזה שצועדים בו יורשיו של נתניהו. אלו אינם מתמודדים עם העובדה שהמשך העדפת הסקטור הפרטי על פני הציבורי,  המשך היצירה של פערים חברתיים, ובעיקר הפער ההולך ונפער בין החיים של הישראלים וחייהם של הפלסטינים –  מובילים לתוצאות הרות אסון לא פחות מאלו שחווים האמריקאים תחת משטרו של טראמפ.

מכאן שהדילמה העומדת בפני השמאל היא עמוקה בהרבה מהשאלות כן ביבי לא ביבי. נדרש שינוי תפיסתי ומהפכה מחשבתית, שיכולים בהחלט לשאוב מהשנוי העובר על החברה האמריקאית ועל המפלגה הדמוקרטית. השאלה העומדת בפני השמאל לא יכולה להצטמצם לדבקות במגילת העצמאות, ולתפיסות הנאחזות בסיסמאות כמו "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "שתי מדינות לשני עמים". נראה כי המציאות של המאה ה 21 רוקנה אותן מזמן מתוכן.

על השמאל בישראל לאמץ חזון חדש, ולענות על שאלה פשוטה: באיזו חברה אנו רוצים לחיות? מכאן הוא ימצא בעצמו את התשובה. כדי להילחם בלאומנות הפשיסטית, בחוק הלאום, בפערים החברתיים המשסעים את החברה בין עדותיה, צריך לאמץ מצע חברתי חדש הבנוי על חלוקה שוויונית של העושר, השקעה ברווחת האדם ולא ברווחת הטייקונים, ושוויון בין כלל בני האדם החיים תחת שליטת ישראל בין הים לירדן. אם מאמצים את התפיסה ההומנית וזונחים את ההסתגרות הלאומנית, הדרך אל חברה רבגונית, שבה הפלסטינים הופכים לאזרחים שווי זכויות, מחזירה לדמוקרטיה את מלוא משמעותה.

לצד זה נראה, כי אט אט ובלי משים הכלכלה הישראלית נעה בכוון הנכון: חברות האנרגיה הירוקה עוברות לקדמת הבמה יחד עם תחבורה ציבורית ירוקה ומכונית חשמלית ואוטונומית; טל-רפואה (שירות רפואי מרחוק) ולימוד מרחוק; הבנה שלבריאות יש ערך כלכלי, וכי הכנסה בסיסית לכול הוא כורח חיים, כפי שהראו המענקים הכספיים למובטלים ונפגעי הקורונה. כל אלו מוכיחים שהחיים חזקים יותר מכל אידאולוגיה.

יתר על כן, הברית הלא קדושה בין התנועה האסלאמית בישראל לבין נתניהו שברה את הנוסחה עליה רכב נתניהו פעם אחר פעם אל ראשות הממשלה, ו"ביבי או טיבי" פינו את מקומם ל"ביבי או גידי". ביבי גילה שהתנועה האסלאמית אינה שונה בהתנהגותה מאגודת ישראל, כאשר לא האידיאולוגיה אלא הכספולוגיה קובעת. נתניהו התחיל להבין את מה שהשמאל מפחד להגיד, שבלי ערבים אין רוב להרכיב ממשלה, והתנועה האסלאמית הבינה ש- 4 מנדטים יכולים להשיג יותר מ-15 אם יוצאים מעמדת האופוזיציה הנצחית ונכנסים למגרש הפוליטי.

לאור כל אלה, מפלגת דעם קוראת לפלסטינים ולישראלים לאמץ "ניו דיל ישראלי – פלסטיני ירוק", ולנצל את המומנטום שיצרו הבחירות בארה"ב, את נפילתם של טראמפ ושל הפופוליזם, ולצאת לדרך חדשה. הניסיונות הנואלים להחיות את מפלגת העבודה, הדבקות של מרצ באינרציה המוכרת תוך הישענות על מצביעיה "הנאמנים", והניסיון של מרכיבי הרשימה המשותפת להתבצר מאחורי חומות הלאומנות, כל אלה מותירים את החברה הישראלית פצועה ומשוסעת. לימין הישראלי אין מה למכור, הוא לא יאמץ אג'נדה ירוקה ובוודאי לא אג'נדה שוויונית. הוא ימשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, לנצל את הפילוג בין יהודים וערבים כדי להנציח את שלטונו המוביל לקיפאון ולהתנוונות.

מפלגת דעם פועלת להיווצרותו של אוהל דמוקרטי גדול, שבו יש מקום לכל אזרח יהודי או ערבי, גבר או אישה, סטרייט או להט"ב, המוכנים לבנות חברה חדשה. אנו תומכים בשני יעדים מרכזיים: להציל את כדור הארץ מאסון אקלימי ולהביא לסיום סכסוך הדמים המתמשך עם הפלסטינים על בסיס של מדינה דמוקרטית ושוויונית אחת בין הים לירדן. המצע של דעם פתוח לכל האזרחים הרוצים להיות שותפים לבנייה של חברה חדשה על בסיס כלכלה ירוקה ושוויונית, ותומכים בעיקרון הדמוקרטיה ושלטון החוק כבסיס לדו קיום בין שני העמים.