ההכרה בירושלים כבירת ישראל קברה את פתרון שתי המדינות

מסמך הועד המרכזי של מפלגת דעם ינואר 2018

ההכרה של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל היתה המסמר האחרון בארון הקבורה של פתרון שתי המדינות, מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. בהכרה זו הסיר טראמפ את האשליה כאילו הממשל האמריקאי הוא מתווך אמין ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. במשך שנים, ובמיוחד מאז אוסלו התאפיינה המדיניות האמריקנית בדו פרצופיות. מצד אחד נזיפות חמורות נוכח בניה ישראלית בהתנחלויות ומצד שני סיכול כל החלטה אנטי ישראלית הנובעת מההפרות הישראליות של אמנות בינלאומיות ובניה קדחתנית בהתנחלויות. הציפיה ששררה במשך 25 מאז החתימה על הסכם אוסלו להתקדמות במו"מ, והמנטרה אודות פתרון שתי המדינות תרמו תרומה מכרעת בחיזוק הימין הישראלי, וחיסלו למעשה את הסיכוי להקים מדינה פלסטינית. בחסות מסך העשן הזה נבנתה גדר ההפרדה, ההתנחלויות התרחבו והגדה המערבית השתנתה לבלי הכר. ההתנחלויות מכילות כיום חצי מליון מתנחלים. נצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב לפני יותר משנה בטא את קץ השקר לפיו המימשל האמריקאי מעוניין בפתרון צודק של הסכסוך הישראלי פלסטיני. משום כך הודיעה מפלגת דעם, שהתנגדה נמרצות להסכם אוסלו, על השלב החדש שאליו נכנס הסכסוך עם מותו של הסכם אוסלו, ועל תמיכתה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת.
בחירתו של טראמפ כנשיא ארה"ב מציינת תמורה עמוקה במדיניות האמריקאית והעולמית בכלל. הצעדים הראשונים בהם נקט טראמפ, ובכלל זה נסיגת ארה"ב מהסכם האקלים בפריס, וביטול השתתפותה בהסכם הסחר של מדינות האוקיאנוס השקט, הוו למעשה ויתור על תפקידה המנהיג של ארה"ב בעולם, ואימוץ מדיניות של הסתגרות לאומית במקום פתיחות והשתלבות בעולם. הסיסמא של טראמפ "אמריקה ראשונה" מבטאת את ההשקפה של שכבות שמרניות וגזעניות, נוכח המשבר הכלכלי שמיליוני אמריקאים היו קרבנותיו ואשר התפשט בעולם כולו. בשנת 2008 נחשף לעיני העולם השקר לפיו, הכלכלה הניאוליברלית, כלכלת השוק החופשי וביטול הגבולות תועיל לכל החברה. תוצאה היתה הפוכה – העשירים התעשרו בממדי ענק ואילו העניים התרוששו והגיעו לתחתית. כיום הגענו למצב בו 42 מהאנשים העשירים בעולם מחזיקים הון השווה לזה של מחצית מתושבי כדור הארץ (לפי נתונים שפרסם ארגון אוקספם לאחרונה).
בתוך כך, ממשל טראמפ מתייחס אל הממשלה הימנית בישראל כשותפה האידאולוגית לבסיס האלקטורלי שלו, שבמרכזו הנוצרים האוונגליסטים המאמצים את הציונות מתוך גישה דתית ערכית. גם בתוך ארה"ב מתנער טראמפ מכל ההתחייבויות של אובמה בזירה הפנימית כמו חוק הבריאות, ההגירה, זכויות הנשים, מסים, ועוד. אלא שבנוסף לכך חותר טראמפ לשנות את מדיניות החוץ של ארה"ב, ובראש ובראשונה את הסכם הגרעין עם איראן ואת היחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. על רקע זה יש להבין את מינוים של שלושה יהודים דתיים, הידועים בקרבתם למתנחלים, כיועצים לענייני המזרח התיכון: חתנו של טראמפ ג'ארד קושנר מונה כשליח מיוחד למזרח התיכון, עורך דינו הפרטי ג'ייסון גרינבלט לשגריר מיוחד לעניני המו"מ ודויד פרידמן, תומך קולני של המתנחלים כשגריר בישראל. על רקע זה היה ברור שבחירת טראמפ משמעותה מכת מוות לפתרון שתי המדינות, במיוחד לאור עמדת הימין הישראלי והממשלה הנוכחית בישראל, שרוצה להשאיר את הסטטוס קוו הנוכחי על כנולאורך זמן.
בשעה שישראל היללה ושבחה את ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל החליט אבו מאזן להחרים את התווך האמריקאי, וסירב להפגש עם סגן הנשיא האמריקאי מייק פנס כאשר זה ביקר באזור בסוף ינואר 2018. פרטי "עסקת המאה" שטראמפ הבטיח בפגישותיו עם נתניהו ועם אבו מאזן בוושיגטון, מאמצת את העמדה הישראלית במלואה ועל פרטיה. יש לציין שהתכנית, שפורסמה באמצעי התקשורת, זכתה לברכתם של סעודיה ומצרים, שני משטרים שמפעילים לחצים בלתי פוסקים על הרשות הפלסטינית לקבל את התכנית האמריקאית, כולל את הכרזה על העיירה אבו דיס כבירת המדינה הפלסטינית. בכל הקשור להתנחלויות ולגבולות, התכנית מעניקה הכרה לגושי ההתנחלויות ובסך הכל ממליצה על סיפוח של 10% משטח הגדה המערבית לישראל. לפי התכנית, הרשות הפלסטינית אמורה להפוך למדינה שתשאר תחת חסות ושליטה ישראלית, שכן הצבא הישראלי ישאר על גבול הירדן וימשיך לשלוט בכל המעברים. סאיב עריקאת, בכיר הנושאים והנותנים הפלסטינים, הגדיר את התוכנית האמריקאית ככזו הכופה על הפלסטינים להסתפק במצב הקיים כמצב סופי. התכנית לטענתו קובעת שלמעשה תיווצר מדינה אחת עם שני משטרים בתוכה, כלומר, הבסיס החוקי לאפרטהייד יוכר על ידי ארה"ב כלגיטימי.

העם הפלסטיני בתוך צבת לחצים

פתרון שתי המדינות נקבר עם החתימה על הסכם אוסלו. ההכרה של אש"ף בישראל והעובדה שישראל, בהסכמת אש"ף, הסתפקה אז בהכרה בו, בארגון, במקום במדינה פלסטינית, היתה ויתור שחיסל את הסיכוי למדינה. הקמת הרשות הפלסטינית, כישות חדשה המחליפה את אש"ף, והפיכתה לגורם התלוי בישראל, באמצעות הסכם פריס הכלכלי, והתאום הבטחוני, יצרו מציאות פוליטית חדשה של "דו-קיום" בין ישראל ככוח כובש ובין הרשות הפלסטינית הקשורה בטבורה הבטחוני והכלכלי לכיבוש. הרשות הפלסטינית הפכה מישות זמנית, שאמורה לפתוח את הדרך להקמת מדינה פלסטינית, לגוף קבוע בעל זכויות יתר מיוחדות, שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המאבק למען העצמאות מהכיבוש. השימוש בסיסמא של שתי המדינות היתה, וממשיכה להיות סוג של מסווה ליחסים הסימביוטיים בין מדינת הכיבוש והרשות הפלסטינית, הכפופה לה, בעודה מתיימרת לייצג את מאבק העם הפלסטיני לשחרור מהכיבוש.
אם הסכם אוסלו קיבע את הכיבוש וההתנחלויות, ואפשר את התרחבותן, הוא גם גרם לתוצאה הרסנית לא פחות, הפילוג הפנים פלסטיני בין הפתח וחמאס, בין הגדה המערבית ועזה. במקום להיות מאוחדת, גם אם כישות זמנית, בדרך למדינה, הפכה הרשות הפלסטינית לנושא של מאבק פנימי בין פתח וחמאס. למרות התנגדות חמאס להסכם אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית, התנועה החליטה לנצל את הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בשנת 2006 כדי למנף את התסכול של הפלסטינים מההתנהלות המושחתת של הפתח, והשתתפה בבחירות. ההימור היה מדויק, ותנועת החמאס זכתה ברוב במועצה המחוקקת. מערכת הבחירות הזו משנת 2006 היתה הראשונה והאחרונה. בעקבותיה הפכה החמאס את ממשלתה לממשלת "ההתנגדות". חילופי האשמות בין שני הפלגים, וטענות של חמאס כי הפתח אינו מקבל את מרות החמאס וחותר נגד התנועה הובילו לביצוע הפיכה נגד הרשות הפלסטינית והשתלטות של החמאס על רצועת עזה. כך הפכה הרשות הפלסטינית לנושא מחלוקת שהעמיקה את הפילוג הפנים פלסטיני, והובילה להרס ולחורבן שהעם הפלסטיני סובל ממנו עד היום.
עיתים נראה היה שמאבק הדמים בין שני הזרמים הפלסטיניים, והשנאה ביניהם, עולה על עויינותם לכיבוש ולישראל. כל צד דבק בשלטונו, כל צד מתאם את האינטרסים שלו עם הכיבוש, מתעקש לשמור על שלטונו, ולא לוותר על זכויות היתר שלו על חשבון הסבל של העם בגדה המערבית ובעזה כאחד. נאומו של אבו מאזן בפני המועצה המרכזית הפלסטינית בינואר 2018, שהתכנסה על רקע הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, וההדלפות על פרטי "עסקת המאה", ממחיש שהוא ממשיך לדבוק בשלטונו ומשאיר את דלת פתוחה לחזרת האמריקאים. הוא אינו משנה מאומה בהסכמים הכלכליים ובתאום הבטחוני, ומשאיר את הפילוג עם חמאס על כנו בתרוץ שיש "להעצים" את הרשות, כלומר על חמאס לוותר על השלטון בעזה לטובתה וגם להתפרק מנשקו.
במאבק בין שני הצדדים אין מנוס מלקבוע שהרשות של פתח מצד אחד ושלטון חמאס מצד שני בעזה מהווים שני משטרים דיקטטוריים בדיוק כמו המשטרים הערביים המושחתים שאותם טאטא האביב הערבית (אף שלא השלים את המשימה לגמרי). זאת כאשר גם פתח וגם חמאס, שנלחמים ביניהם על השלטון, נמצאים באותו זמן תחת מצור מכל כוון – חמאס במצור מצד המשטר הצבאי המצרי, מצד הרשות ברמאללה, ומצד ישראל, בעוד הרשות הפלסטינית איבדה את התמיכה של המשטרים במצרים ובסעודיה אחרי שמשטרים אלו נעמדו לצד טראמפ וישראל. מצב זה ממחיש את האבסורד של הפילוג והמאבק ביניהם שכן מאבק זה מתנהל על השאלה מי ישלוט באזור אוטונומי פלסטיני שקשור בטבורו לישראל בשעה שזו מטילה עליהם מצור מכל צד. שני המשטרים רחוקים מאד מהפרדיגמה החדשה שמדברת על מדינה דמוקרטית אחת, וממשיכים להפיץ את הקריאה השקרית לפיה הדרך למדינה עצמאית עדיין פתוחה, וכאילו המאבק הוא על אופייה של המדינה – האם תהיה זו דיקטטורה "פתחאווית" או אסלמית. מדינה לצד ישראל (פתח) או מדינת התנגדות (חמאס).

שלושת התנאים להקמת מדינה דמוקרטית אחת

בהיעדר הרצון הישראלי, והמכניזם הבינלאומי, להקמת שתי מדינות, אין לנו אלא לקבוע שקיומה של הרשות הפלסטינית מהווה מכשול בפני פתרון המדינה האחת כאלטרנטיבה למשטר האפרטהייד שהולך ונוצר בפועל. הרשות, שמשתפת פעולה עם הכיבוש, נותנת לו כיסוי, עובדה שמחזקת את הימין בישראל ונותנת לו מונופול על הזירה הפוליטית בישראל. למעשה קיומה של הרשות משרתת את הימין הישראלי פעמיים: אבו מאזן, בהתעקשותו לדחות את ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי, מוצג כמי שאינו יכול להיות פרטנר לשלום. לטענה זו שותפות גם מפלגת העבודה ומפלגות המרכז. מצד שני עצם קיומה של הרשות שממשיכה להיות מחוייבת לתאום הבטחוני עם ישראל מייצרת אצל הישראלים תחושה של בטחון. לכך גם נוספת אשליה נפוצה בישראל לפיה העם הפלסטיני מעדיף את הרשות על האנרכיה הצפויה עם התמוטטה. מכאן נולד הקונצנזוס, שהדו קיום המוזר הזה, רשות פלסטינית חסרת סמכויות ותלויה בחסדי השלטון הישראלי הכל יכול, יכול להמשיך להתקיים לנצח כל עוד הממשלה הישראלית שומרת על קיומה של הרשות, ונמנעת מסיפוח האזורים המאוכלסים לישראל.
קיומה של הרשות הפלסטינית מאפשרת גם לשמאל הישראלי, המיוצג על ידי המפלגה הקומוניסטית ומרצ להמשיך ולדבוק באשלית פתרון שתי המדינות, בטענה שהרשות הפלסטינית היא פרטנר אמיתי לתהליך השלום. חד"ש נסמכת על תמיכתה של המפלגה הקומוניסטית בהקמת שתי מדינות מאז 1948. בשנת 1992 התייצבה חד"ש כגוש חוסם ואפשרה ליצחק רבין להקים ממשלה בלי שיהיה לממשלתו רוב רגיל בכנסת. לאחר מכן תמכה חד"ש בהתלהבות בהסכם אוסלו בטענה שהוא מוביל למדינה עצמאית וראתה ביאסר ערפאת מנהיג שאין לערער על עמדתו. עמדותיה של חד"ש היום מנוגדים תכלית הניגוד עם הלכי הרוח בעולם הערבי: חד"ש הסתייגה ממהפכות האביב הערבי, היא מבטאת יחס חיובי כלפי משטר הגנרל סיסי במצרים, ותמכה תמיכה עקבית במשטרו הרצחני של אסד בסוריה. חד"ש גם תומכת באבו מאזן ללא סייג. בעבור מרצ הנחת היסוד היא שישראל צריכה להיות בעלת רוב יהודי (עם דמוקרטיה למיעוטים) ומשום כך מוצגת העמדה של שתי מדינות כהצעה להפריד כוחות על בסיס לאומי: מדינה יהודית ליהודים ומדינה ערבית לערבים. הרעיון ששני הלאומים יכולים לחיות יחד באופן שוויוני אינו עולה בקנה אחד עם האיום שבו יהודים יאבדו את עליונותם המספרית.
בל"ד הנמצאת בעימות חריף עם שותפיה ברשימה המשותפת על המושב החסר שלהם בכנסת, החלה בדיון פנימי על הפתרון לבעיה הפלסטינית, לאחר שקבוצה משמעותית של חברי מפלגה הבינו שהצהרת טראמפ וצעדיה של הממשלה הימנית שמו קץ לפתרון שתי המדינות. בל"ד מהווה סוג של קואליציה בין קבוצות פוליטיות שונות המאוחדות בתפיסות לאומניות. משום כך היא מתקשה להגיע לעמדה ברורה שתקבע סופית את תמיכתה בפתרון של מדינה אחת ותבטל את תמיכתה בפתרון שתי המדינות. המחלוקות בענין המדינה האחת דומות לוויכוח הפנימי במפלגה ביחס לאביב הערבי, וביחוד ביחס לאיראן וסוריה. העובדה שבל"ד נסמכת על שולחנה של קטאר מגבילה את יכולתה לאמץ עמדה משלה, וברוב המקרים בל"ד מופיעה עם יותר מעמדה אחת בשאלות קריטיות, שעה שהיא מתאחדת רק בדבר אחד, ההתנגדות לממשלת ישראל והביקורת על הרשות הפלסטינית.
לאור מצב מורכב זה, ולאור העובדה שאין היום כוחות ערבים או יהודים שמאמצים את הרעיון של מדינה אחת על אף הכשלון המוחלט של פתרון שתי המדינות – מוצגת בפנינו שאלה: על מה מתבססת מפלגת דעם שעה שהיא מניפה את דגל המדינה האחת. התשובה הפשוטה היא: בהעדר פתרון שתי המדינות אין מנוס מהצגת פתרון שורשי אלטרנטיבי, שיהיה דמוקרטי באופיו וישרת את האינטרסים של שתי החברות – הפלסטינית והישראלית כאחד. התשובה המורכבת יותר כרוכה במחשבה הדיאלקטית הרואה את המאבק למען מדינה דמוקרטית אחת כמאבק רעיוני, פוליטי וכלכלי בעת ובעונה אחת. התנאים שמאפשרים בנייתה של תנועה עממית רחבת היקף – פלסטינית וישראלית משני צידי הקו הירוק שתקרא למדינה דמוקרטית אחת תלויים בתבוסה של הימין האוונגליסטי הקיצוני בארה"ב ובישראל כאחד. השאלה איננה מצטמצמת לדרך ניהול החיים בין ישראלים ופלסטינים אלא לדרך בה ינוהלו החיים במישור העולמי. זהו מאבק קיומי בין כוחות שמרניים מסתגרים וגזעניים ובין כוחות מהפכניים פתוחים לעולם ואינטרנציונליסטיים במהותם.
אף אם חוגים ליברליים בישראל סולדים מהכיבוש, וממה שהוא מעולל לחברה הישראלית, 50 שנים של כיבוש, והלגיטימציה הגוברת שלה זוכים המתנחלים והימין מראים שהחברה הישראלית איננה יכולה להוליד, מתוכה בלבד, את כוחות השינוי הפוליטיים הנדרשים לסיום הכיבוש, ובנייתה של חברה משותפת במדינה אחת. משום כך שלושת התנאים המוקדמים שיכולים לאפשר היתכנות של שינוי הפרדיגמה הפוליטית הם: 1. שינוי שורשי במדינות התעשייתיות והבסת הכוחות הגזעניים שרוצים לחזור לעבר בסיסמאות כמו "אמריקה תחילה" 2. הבסת המשטרים הדיקטטורים הערביים על בסיס הרחבה ונצחון של כוחות האביב הערבי, הקוראים לדמוקרטיה בארצותיהם 3. שינוי פוליטי עמוק בתוך החברה הפלסטינית עצמה שיקבל ביטוי בהקמת כוח פוליטי אלטרנטיבי לפתח וחמאס. לשינוי כזה נחוצים שני גורמים – כלכלי – קרי המעבר לכלכלה חדשה על בסיס אנרגיה מתחדשת ואינטרנט, וחברתי – מעבר מחברה מסורתית אל חברה מודרנית שבה זוכה האשה לשוויון זכויות מלא . ממבט ראשון נראה שהרעיון של מדינה אחת הוא רעיון לא ריאלי שכן שלושת התנאים שהוזכרו להגשמתו נראים כבלתי אפשריים להגשמה, אלא שיש לזכור שהתקופה ההיסטורית בה אנו חיים, רוויה בשינויים מהפכניים, והיסוד החומרי לה- המהפכה התעשייתית השלישית – מבשר על שינויים הסטורים עמוקים.
המשטר הדמוקרטי במצב חרום
ביקורו המתוקשר של מייק פנס, בינואר, הבטחתו האיתנה שבשנת 2019 שגרירות ארה"ב תמוקם בירושלים, וקבלת הפנים החמה לה זכה מכנסת ישראל ומהממשלה מעידים על היחסים האסטרטגיים הקרובים בין הימין הישראלי ובין הימין האמריקאי. הסרוב הישראלי המוחלט לכל הסדר עם הפלסטינים ולכל נסיגה מהשטחים הכבושים מבוסס על התמיכה החד משמעית לה זוכה ישראל מצד הימין האוונגליסטי האמריקאי, המרכיב את הבסיס האלקטורלי של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב.
הנצחון של טרמפ התאפשר לאור פילוג עמוק בתוך המפלגה הרפובליקאית בין זרמים שונים עד כדי כך שהיה למפלגה קושי להגיע להבנה לגבי מועמדה לנשיאות. טראמפ ניצל את הפילוג הזה ולמרות שלא היה מעולם חבר במפלגה זו ובעבר אף נחשב על תומכי קלינטון, גבר באופן מעורר תמהון על כול המועמדים.
פילוג פנימי זה במפלגה הרפובליקאית, והפילוג המקביל במפלגה הדמוקרטית בין תומכי הילרי קלינטון ובין תומכי ברני סנדרס השמאלן, מצביעים על המשבר העמוק העובר על ארה"ב מאז התמוטטות הבנקים וחברות ההשקעות בשנת 2008. משבר זה חשף את המשמעות ההרסנית שיש לבצע הכסף של מנהלי הבנקים, והשחיתות של החברות הגדולות, וגילה שהמשטר הפוליטי על שתי מפלגותיו שירת למעשה את בעלי ההון על חשבון האזרח הפשוט. העם האמריקאי איבד את אמונו במשטר הדמוקרטי שמיוצג במה שקרוי "וושינגטון". הקיטוב הפוליטי הביא לכך שרבים מאד תמכו בשני מועמדים שהבטיחו "לייבש את הבצה" ולהלחם בבנקים. מצד אחד ייצג טראמפ ויועצו הקרוב סטיב באנון את הימין הקיצוני ומצד שני ייצג ברני סנדרס את השמאל הרדיקאלי. שניהם הבטיחו להלחם בוול סטריט ועם בחירתו של טראמפ החריף הקיטוב עוד יותר ונשרפו כל הגשרים בין הימין והשמאל בארה"ב. מצד אחד עומדת אמריקה של מרכז המדינה שמתאפיינת בעמדות ימניות ושמרניות ותומכת בטראמפ, ומצד שני אמריקה של מדינות החוף המזרחי והמערבי – ניו יורק וקליפורניה העשירות, שדוחות את המשנה של טראמפ.
אלא שהמאבק אינו קשור רק לאזורים גאוגרפיים אלא בראיית העתיד. ניו יורק וקליפורניה מייצגות את העתיד הכלכלי בהיותם אזורים שמרכזים ומפעילים את החידושים הטכנולוגיים, ויוצרים את הכלכלה החדשה שמתבטאת בחברות האינטרנט והסטארט אפ, לעומת החברות המסתמכות על התעשיות מסורתיות אשר מאבדות בהדרגה את משקלן הכלכלי לטובת הרובוטיקה והבינה המלאכותית.
המשטר הקפיטליסטי הניאו ליברלי הגיע לדרך ללא מוצא – יצר אבטלה המונית, מחק מאות מיליארדים של הון ציבורי וחסכונות פנסיה, הגדיל את זיהום הסביבה והעמיד את קיומו של כדור הארץ בסכנה, הגדיל את היקפי העוני והשחית את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים. אין כיום אישיות פוליטית שאינה נמצאת במצב שבו בעלי הון ממש מכתיבים את דרכה גם כאן בישראל. אין מנוס מלקבוע שרבים מהתומכים של הימין בארה"ב, בריטניה, צרפת וישראל באים מתוך מעמד הפועלים כמו למשל עובדי חברת טבע שמאבדים כיום את מקומות העבודה שלהם בשל התחרות של ידיים עובדות זולות מסין או בשל המעבר לעבודת רובוטים. יש כיום דעת קהל עולמית שרואה במשטר הפוליטי הדמוקרטי גורם שאינו משרת את האזרח בטענה שהכלכלה עובדת לטובת ההון ושולחת את העובד לעוני – מצב זה מאלץ את החברה לחפש אחר פתרונות אלטרנטיביים מהפכניים ושורשיים.
טראמפ הבטיח לבסיס התמיכה שלו, פועלי התעשיה הכבדה שהפכו מובטלים, לחזור למאה הקודמת על ידי נסיגה מהגלובליזציה, בניית חומות מכס, מלחמה ביבוא מסין, בניית חומת פלדה למניעת ההגירה ממקסיקו, והורדה של שיעור המס על חברות מ- 35% ל- 21%, מה שיצור גרעון תקציבי של המדינה הפדרלית. צעדים אלו יוצרים כאוס בינ"ל, מלחמות סחר בין אירופה, אסיה ואמריקה, ומאיימים ליצור משבר כלכלי חדש. הדו"ח האחרון של בנק ישראל כבר הזהיר מהתמוטטות כלכלית חדשה בעקבות הכאוס שטראמפ יוצר בכלכלה העולמית. זאת בגלל שער הריבית האפסי שמעודד לקיחת הלוואות בלתי מוגבלת, שמצידה גורמת לעליה מלאכותית בערך המניות ולעליה חדה במחיר נכסי הדלא ניידי, בקיצור בועה פיננסית.
במישור האזורי – ההפגנות שפרצו לאחרונה באיראן, ושדרשו לראשונה להפיל את המשטר, ההפגנות נגד ההתייקרויות בסודן ובתוניס, ההפגנות הנמשכות במרוקו – מוכיחות כי אותן הסיבות אשר גרמו לפרוץ האביב הערבי ממשיכות להתקיים. גם המשטרים במדינות המתועשות הגדולות נכנסו למשבר: בגרמניה טרם הרכיבו ממשלה, ספרד במשבר ההפרדות של קטלוניה, בצרפת התמוטטו שתי המפלגות הגדולות, בלגיה במשבר ממשלתי כרוני, ובריטניה במשבר הברקזיט. אך בעולם הערבי המצב הרבה יותר קשה. למרות כשלון תנועת הצעירים במצרים לבנות משטר דמוקרטי, המשטר הצבאי איבד את אמינותו לגמרי בגלל הטרור הרעיוני שהוא מטיל על העם והמצב הכלכלי העלוב; משטר אסד אינו מסוגל ולא יהיה מסוגל להחזיר לעצמו את השליטה על סוריה; בתימן המלחמה נמשכת וכך גם בלוב; ובעיראק אין יום של שקט. כל אלו מראים שהתהליך שפתח האביב הערבי בשנת 2011 נמצא בעיצומו.
ובאשר למתרחש במפרץ, ובמיוחד משבר הפוליטי החריף שפרץ בסעודיה אחרי הפיכת החצר של יורש העצר מחמד בן סלמאן, מעיד שעידן היסטורי מגיע לסיומו. השינויים הפנימיים, ההתרחקות מהזרם הווהאבי הקיצוני, המעצרים של בני משפחת המלוכה והעמדתם לדין בעוון שחיתות, פתיחת בתי קולנוע לנשים, מתן רשות לנשים לנהוג מכוניות, נוכחות של נשים במשחקי כדורגל – כל אלו לא הגיעו יש מאין. הם מהווים הודאה סעודית ש"מדינת הקצבאות" המבוססת על הכנסות הנפט ועל משטר השריעה אינה יכולה להמשיך לאור הנפילה במחירי הנפט והגרעון הגדול בתקציב המדינה. אלא שהממלכה הסעודית, כמו המשטר האיראני, אינם מוכנים למהפכה התעשייתית השלישית. זוהי מהפכה ששואפת לדמוקרטיה כלכלית ופוליטית, למתן כל החרויות, ולאפשר לאזרחים להביע את דעתם ולקבל מידע ללא כל צנזורה.
ההפיכה הפוליטית והרפורמה הכלכלית והחברתית המתרחשת בסעודיה מצד אחד, וההפגנות באיראן, מספקים הוכחה נוספת להתמוטטות המשטרים הפוליטיים הערבים. הזירה הפוליטית במזה"ת היתה בת ערובה למאבק בין המשטרים הסעודי והאיראני מאז המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979. הכסף הסעודי והאיראני הצליח להשחית את כל המשטרים הערבים ואת התנועות העממיות, החל מאש"ף הפלסטיני ועד תנועת האחים המוסלמים, חמאס, חיזבאללה והמשטר הסורי. העלמות הכסף הזה והתמוטטות המשטרים המושחתים והמיושנים הללו, המתנגדים לכל התקדמות ודוחים את הדמוקרטיה, פירושם התמוטטות של האסלאם הפוליטי אשר ניזון מהכספים האלו ואשר הצליח בעזרתם לשטוף את מוחו של העם, בעיקר העניים. המהפכה התעשייתית השלישית הבנויה על אנרגיה מתחדשת מאפשרת למשכילים הערבים אשר הובילו את האביב הערבי – דור האינטרנט, הרשתות החברתיות, שהשתתפו במהפכת המידע – לכבוש את הזירה הציבורית ולהפוך לכח פוליטי, ולהוביל את ארצם לשינוי פוליטי דמוקרטי על בסיס כלכלה שיתופית חדשה.
נתניהו, כמו טראמפ, עתיד ליפול
מהפכת האנרגיה ומהפכת המידע מבטלות את הגבולות הלאומיים ואת הסכסוכים הגזעיים ומקרבות בין בני אדם על בסיס חדש ללא התערבות המדינות והממשלות. נתניהו מייצג את הקו הכלכלי הניאו-ליברלי הישן, אשר גרם לפערים חברתיים בתוך החברה הישראלית, למשבר דיור, ולהתייקרות בגלל הפרטת הכלכלה לטובת המונופולים הגדולים. כמו תושבי כל המעצמות הגדולות, גם האזרח הישראלי הרגיש כיצד בעלי ההון הגדולים, אשר השתלטו על כל המשאבים הכלכליים באמצעות הלוואות מהבנקים הכריזו על פשיטות רגל ולא נאלצו להחזיר את חובותיהם אשר הגיעו למיליארדי שקלים.
לא זאת בלבד, אלא שהממסד הפוליטי הסתבך בפרשות שחיתות הנובעות מהקרבה בין הון לשלטון. פרשות אלה אינן יורדות מסדר היום וכבר גרמו לשליחתם של בכירים בממשלה ובשרות הצבורי לכלא. נתניהו עצמו נתון תחת חקירות בגלל קרבתו לאחד מאותם אילי הון. גם המקורבים לו ביותר, מחוגי משפחתו, נתונים תחת חקירות בנושא שחיתות סביב המכרז לקניית הצוללות הגרמניות. טראמפ נתון גם הוא בחקירות בשל קנוניה עם הרוסים, וחשדות בשחיתות. אין פלא בכך, שניהם מייצגים את האינטרסים של העשירים ומאמצים את הדמגוגיה נגד האליטות השולטות, ומפנים את ביקורתם כלפי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ומפלגת העבודה הישראלית הנשענת על העילית האשכנזית.
השחיתות נובעת מהמבוי הסתום שהימין הישראלי מצוי בו. נתניהו והימין הישראלי אינם מציגים רעיונות חדשים, לא בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים ולא במישור הכלכלי. לגבי נתניהו המציאות הסובבת אותו אינה אמתית אלא מדומה, "חדשות מזוייפות" כמו שמכנה אותן טראמפ. נתניהו רואה באביב הערבי הזדמנות לעגן את היחסים האסטרטגיים עם המשטרים הדיקטטורים כמו מצרים, ירדן וסעודיה. השקפת עולמו גורסת כי דמוקרטיה אינה מתאימה לחברה הערבית.
למרות שהמשטרים האלו תלויים על בלימה בשל אי יכולתם להתמודד עם הבעיות הכלכליות והחברתיות שהצטברו במשך השנים, נתניהו מדמיין ציר אסטרטגי איתם. נתניהו מאמין שההפגנות שפרצו באיראן מבטאות את הרצון לחזור לתקופת השאה, ולחידוש היחסים האסטרטגיים עם ישראל נגד הערבים. הוא דוחה את הרעיון שהצעירים והעובדים האיראנים, כמו גם המצרים, נאבקים בעד אותה המטרה, והיא הפלת המשטרים הדיקטטורים ובניית חברה דמוקרטית אלטרנטיבית הרחוקה מהמשטר הדיקטטורי של השאה. האיום האמתי לימין הישראלי אינם הטילים הגרעיניים האיראנים אלא השינוי הדמוקרטי באיראן ובעולם הערבי, אשר יבודדו לגמרי את ישראל כמדינה דתית וכובשת.
במישור הכלכלי, למרות שחברות סטרט-אפ ישראליות תורמות תרומה גדולה לטכנולוגיה החדשה בתחומי האינטרנט, הרובוטיקה, המכונית האוטונומית, טכנולוגית הבלוק-צ'יין, הביו-טכנולוגיה, טיהור המים והאנרגיה המתחדשת, הממשלה ממשיכה באותו קו ובאותן שיטות הנהוגות כאן כבר 30 שנה. הדוגמא הבולטת לכך נמצאת בתקציב המדינה שאושר לשנתיים, הדואג לשלום הקואליציה והוא חף מראיה אובייקטיבית של ההתפתחויות העתידיות. זוהי ממשלה שעוסקת בחקיקה גזענית, בהגבלת כוחו של בית המשפט העליון, שמצנזרת את היצירה התרבותית, שמכניסה תכנים דתיים יהודים לתוכניות הלימוד, שנותנת קדימות לבעלי ההון, מעודדת את השימוש בגז במקום באנרגית השמש, מעודדת את השימוש ברכב פרטי, ואינה מתעניינת בהכשרה מקצועית. ממשלה זו איננה מבינה שהעולם עובר לדור חדש של אנרגיה וייצור; שעובדי הייצור מאבדים את מקומם בחברה מול הבינה המלאכותית והרובוטים, מה שיגרום לבעיות חברתיות עצומות שיש להתכונן להם ולהערך לקראתם על ידי ההכרה באמת, והיא: עד שנת 2025 יעלמו בעולם 2 מתוך 4 מיליארד מקומות עבודה.
מאז התמוטטות המשטר הניאו-ליברלי בשנת 2008 העולם נכנס לשלב כלכלי חדש שמאופיין על ידי ביזור, וההוכחה הבולטת לכך היא עליית הביטקוין כמטבע דיגיטלית שאינה כפופה לשום פיקוח מרכזי כמו הבנקים הגדולים. העדר האמון בבנקים שהתמוטטו וגרמו לאבדן חסכונות של מיליוני בני אדם ברחבי העולם גרם להמצאת משטר מוניטרי חדש המתבסס על שקיפות וביקורת חברתית רחבה באמצעות האינטרנט. מה שמעניין כאן אינו מטבע הביטקוין אלא טכנולוגית הבלוק-צ'יין הגורמת לדמוקרטיזציה של האינטרנט, ובאמצעותו לדמוקרטיזציה של החברה בכלל. המשטר הזה, ביחד עם האנרגיה המתחדשת שנשען על יצור אנרגיה על הגגות של כל האזרחים, מבשר את הדמוקרטיזציה של הכלכלה, העלמות המונופולים והמדינה המרכזית כמי ששולט בגורל האזרחים.

הפעולות העתידיות של מפלגת דעם

החזון העתידי של מפלגת דעם נשען על השינויים הכלכליים והפוליטיים העולמיים האלו, אשר כופים את עצמם על המזרח התיכון, ועל ישראל והפלסטינים. תכנית המדינה האחת שדעם מאמצת מציג תוכן חדש. הוא אינו בנוי רק על השלילה של חזון 2 המדינות, שהפך לבלתי ישים מאז הסכם אוסלו. אנו יוצאים מההבנה העמוקה שהמהפכה התעשייתית השלישית משנה את המוסכמות ומאפשרת לבנות חברה שיתופית חדשה על בסיס דמוקרטיזציה של האינטרנט והאנרגיה המתחדשת. כל ההמצאות החדשות נשענות על תרומתם המרכזית של אינדיבידואלים וקבוצות בבניית בסיס מידע החשוף בפני כל המשתמשים, כדוגמת ויקיפדיה, גוגל ופייסבוק.
המשכיל הערבי מבין שהצטרפות החברה הערבית למהפכה התעשייתית השלישית על כל תחומיה הוא תנאי מוקדם להצלתה מהנפילה לתהום. קריסת המשטרים הערבים הישנים והמושחתים וכלכלת הנפט כמו גם נפילת תכנית שתי המדינות אין פירושם בהכרח עליית משטר עדיף. אך נפילת המשטרים הללו פותחת את הדלת לבנות אלטרנטיבה מודרנית לא על בסיס לאומי אלא על בסיס שיתופי הקושר את העולם הערבי על בסיס אימוץ האנרגיה המתחדשת והכלכלה המודרנית הבנויה על האינטרנט. לאינטרנט היה כלי חיוני בידי הצעירים להפלות המשטרים משום שהוא חילץ מהם את המונופול על המידע וכבש את הזירה הציבורית. אך זהו רק צעד ראשון שבעקבותיו חייבת לבוא עבודה פוליטית, חברתית וכלכלית אלטרנטיבית, שדוחקת את השפעתם של הזרמים הדתיים והמסורות הכובלים את החברה ושולטים בה, בעיקר בנשים.
ההתקדמות אל הפתרון של מדינה אחת תלוי בהתפתחויות הפוליטיות והכלכליות במישור העולמי והערבי. לכן אנו תומכים בכל מאודנו באביב הערבי, ובאפשרות שלו להשפיע על הזירה הפלסטינית והישראלית. העם הפלסטיני לא הצטרף לאביב הערבי ונשאר אדיש נוכח המהפכות האדירות האלו כתוצאה מאכזבתו ויאושו מהמצב בו הוא נתון. הוא נתון במצור על ידי הרשות הפלסטינית, חמאס והכיבוש. אולם מדיניות נתניהו מוליכה בהכרח להתמוטטות הרשות הפלסטינית, בין אם בגלל הבידוד הפוליטי, מצבה הכלכלי, או צמיחה של תנועת צעירים חדשה אשר כמו יתר הצעירים בעולם הערבי, רוצה בעתיד התואם את שאיפותיו, את תרבותו, ואת הקשר שלו עם העולם באמצעות האינטרנט.
ובאשר לחברה הישראלית, עלינו להציע תכנית פעולה חברתית וכלכלית הבנויה על דמוקרטיזציה של החברה באמצעות העידוד של האנרגיה המתחדשת וכל היוזמות השיתופיות השואפות להשתחרר משליטת המדינה ומהניצול של המונופולים הגדולים בתחום היצור והצריכה. החברה הישראלית עצמה עוברת משבר זהות עמוק. הימין מציע לאזרחי ישראל בחירה בין להיות "יהודי" או "דמוקרטי" כאשר כל הגדרה מכילה עולם מושגים שונה לחלוטין בתחום מהות החינוך בבתי הספר, היחס למבקשי המקלט, שוויון לנשים, השבת, החברה הערבית.
ההתעקשות של השמאל והליברלים להגדיר את ישראל כמדינה יהודית מציבה אותם במצב של חולשה מול הימין, שנוגס עוד ועוד בדמוקרטיה לטובת ה"יהדות". השמאל הישראלי תולה את מבטחו במשטרה וביועץ המשפטי לממשלה שיגישו כתב אישום נגד נתניהו. הם רוצים להפילו באמצעות משפט ולא באמצעות הקלפיות, גם משום שאין להם אלטרנטיבה, וגם כי הם מסכימים עם הימין שאין שותף לשלום. השמאל גם רחוק מפרוגרמה כלכלית מהפכנית המתאימה להתפתחויות הטכנולוגיות אשר מיישמים אותם היום באופן חלקי בסין, גרמניה ומדינות סקנדינביה.
עלינו לפתח כל יוזמה התואמת את המטרות שלנו על ידי הרחבת הבריתות שלנו עם מי שמסכים על עקרון המדינה הדמוקרטית האחת בתוך ישראל ובשטחים הכבושים; על ידי הפצת הרעיונות שלנו והמאמרים שלנו; על ידי החיזוק של ארגון העובדים מען המאגד עובדים ערבים וישראלים; על ידי יוזמות להקמת קואופרטיבים לאנרגיה מתחדשת, ויוזמות אחרות שיוצעו על ידי פעילים ישראלים או פלסטינים הרוצים, כמונו, לבנות חברה מודרנית המבוססת על שוויון מלא בין שני העמים, ודמוקרטיזציה של החברה והכלכלה השיתופית.