החזון העתידי – מפלגת דעם ופתרון המדינה האחת

 

הקדמה

24 שנים חלפו מאז החתימה על הסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף. הסכם זה נועד לשים קץ לסכסוך הישראלי פלסטיני על ידי הקמת הרשות הפלסטינית כישות זמנית, כאשר בסוף התהליך תוקם מדינה פלסטינית עצמאית. אולם למרות סבבים חוזרים ונשנים של מו"מ, ועידות ופגישות במהלך השנים, הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה. להיפך, ישראל נצלה את התקופה שעברה להרחיב את מפעל ההתנחלויות, והתפרצויות דמים חוזרות ונשנות הן ששולטות ביחסים ביניהם. הימין הישראלי בראשות נתניהו עלה לשלטון ב- 1996 וארועי מנהרת הכותל בישרו על עידן חדש ששם למעשה קץ לציפיות הפלסטיניות להשיג עצמאות ומדינה ריבונית.  פרוץ האינתפאדה השניה בשנת 2000 הסתיימה בבניית גדר ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית והיתה אות נוספת לכשלון רעיון ההכרה והפיוס. לאחר נצחון חמאס בבחירות ב- 2006, תפיסת השלטון בעזה ב- 2007 וחטיפת גלעד שליט, ישראל הטילה מצור על עזה שהיה פתח לשלוש מלחמות עם חמאס. מלחמות אלו גרמו להרס התשתיות בעזה ויצרו אסון הומניטרי שהולך ומחריף עד היום. הפועל היוצא של תהליכים אלו היה פילוג פלסטיני בין עזה והגדה המערבית, תיאום בטחוני בין הרשות הפלסטינית וישראל ברדיפת חמאס, ודחייה ישראלית מוחלטת של רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית.

ההתפתחויות האלו שכנעו את מרבית הישראלים והפלסטינים שחלום השלום, על בסיס חלוקת פלסטין המנדטורית לשתי מדינות התפוגג בגלל התנאים הפוליטיים שהוזכרו לעיל. נצחון דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות האמריקאית היו מכה מוחצת למה שכונה תהליך השלום, שכן האידואולוגיה הימנית והגזענית של טראמפ תואמת לחלוטין את המחשבה הגזענית של הימין הישראלי. זה מתבטא בצוות האמריקאי האחראי על הנושא, המורכב מחתנו של הנשיא ג'ארד קושנר, עורך דינו ג'ייסון גרינבלאט, והשגריר האמריקאי בישראל דיויד פרידמן, שכולם ידועים בתמיכתם במתנחלים ובימין הישראלי.

התקופה שעברה בין הנשיאות של קלינטון (1992 – 2000) ובין עלית טראמפ מסכמת את הסיפור של הסכם אוסלו, שהחל בתקוות גבוהות והסתיים באכזבה גדולה. נשיאות קלינטון החלה לאחר התמוטטות ברה”מ, תקופת השלום והגלובליזציה, תקופה שכונתה "קץ ההסטוריה", כאשר המשטר הניאו-ליברלי הנשען על השוק החופשי הפך לסמל של השגשוג העולמי. העולם כולו, ימין ושמאל, אימץ את ההשקפה הניאו-ליברלית: השמרנים והלייבור הבריטי, הרפובליקנים והדמוקרטים האמריקאים, הליכוד והעבודה בישראל, מצרים של מובארכ שתמכה במערב, וסוריה של אסד העומדת עם איראן ב"ציר ההתנגדות". גם  הרשות הפלסטינית הגנה על הסכמי אוסלו באמירה המפורסמת של ערפאת ש"עזה תהפוך לסינגפור חדשה." על פי התפיסה החדשה, המלחמות יפנו את דרכן לטובת השלום, והתחרות הכלכלית החופשית תקבע את היחסים בין המדינות. בתנאים אלו צמחה הרשות הפלסטינית, אשר הפכה למעשה ממדינה בדרך לאוטונומיה תחת חסות הכיבוש.

עלית טראמפ לשלטון לא היתה מקרית אלא תוצאה של התפתחויות חברתיות עמוקות שיש להן השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, ואשר גרמו לרבים מתומכי המשטר הניאו-ליברלי לשנות את עמדתם. הניאו-ליברליזם יצר פערים חברתיים עמוקים וחוסר שוויון קיצוני שגרם להעברת רוב העושר החברתי  ל1% העשיר ביותר על חשבון 99% הנותרים. אחת התוצאות הישירות של המשטר הזה היה אבדן מעמדו החברתי של מעמד הביניים, אובדן האמון במשטר הדמוקרטי בכלל. מכלל זה לא יצאו הפרלמנטים והממשלות שנתפסו כמשרתיהם של המונופולים והבנקים הגדולים, שהשתלטו בעזרת הונם על הפוליטיקאים ועל הפוליטיקה. הבחירה של טראמפ כמו גם ההצבעה למען ה"ברקזיט" בבריטניה בטאו עמדה שמציבה את האינטרסים הלאומיים מעל הכל. הזלזול במוסדות הבינ"ל והנסיגה מהגלובליזציה מצביעים על סוף עידן ותחילתו של עידן חדש.

המשבר הכלכלי העמוק ב-2008 היה ללא ספק נקודת מפנה בהסטוריה של המשטר הקפיטליסטי ותחילת הסוף של המשטר הניאו-ליברלי. גלי מחאה גלובליים נגד המשטר הקפיטליסטי פרצו במדינות שניזוקו יותר מכולם ממשבר 2008, ובראשן ארה"ב, בריטניה ומדינות דרום אירופה כמו יוון וספרד. האביב הערבי היה חלק מוביל בגל זה. אין זה מקרה ששנת 2008 מהווה נקודת מפנה גם במצרים – זוהי השנה שבה נוסדה תנועת ה"6 באפריל" שהקימו צעירים מהפכנים שקראו לשביתה כללית במצרים בסולידריות עם עובדי הטקסטיל השובתים באל-מחלה אל-כוברא. המשטרים הערביים, בראשם מצרים וסוריה אמצו את הניאולברליזם, ההפרטות והשחיתות,  והאביב הערבי אינו אלא אחד מתוצאות המשטר הניאו-ליברלי,  אשר הרחיב את הפערים בין עשיר לעני לדרגה בלתי נסבלת ברחבי העולם הערבי.

אלא שבמקביל לתביעה ההמונית לצדק ושוויון חברתי, היינו גם עדים לזרמים חזקים בכיוון ההפוך – הלאומני והפשיסטי, ופרוגרמות הקוראות להסתגרות לאומית שאליה הצטרף טראמפ כשטבע את הסיסמא "אמריקה ראשונה". ברקע להתפלגות שני הקטבים האלו נמצאת מהפכת המידע החדשה בתחומי האנרגיה, הרובוטיקה, המסחר האלקטרוני ועלייתן של חברות חדשות כמו פייסבוק, אפל ואמזון, אשר אינן תלויות בעבודת כפיים אלא בתכנות ובעבודה שכלית. התעשייה הישנה של המכונית, הפלדה, מכרות הפחם והנפט נסוגה נוכח התעשייה הטכנולוגית החדשה והאנרגיה המתחדשת.

מבחינה זו הסיסמה "אמריקה ראשונה", שתובעת להחזיר את התהילה למעמד הביניים  האמריקאי על ידי החזרתן של התעשיות הישנות שהגרו למדינות כמו סין ומקסיקו, מזכירה את הסיסמא של האצולה הפיאודלית שפארה את הכפר ואת האכרות, גינתה את הבורגנות החדשה, וראתה בפועלים התעשייתיים סכנה לקיומה. לחברות החדשות, כמו לפועלים, אין מולדת. הן פועלות בעולם ללא גבולות לאומיים, הן מתחמקות מתשלום מיסים והן לא מייצרות המוני מקומות עבודה התורמים לרווחת החברה באופן המסורתי.

ההתפתחות הטכנולוגית ומהפכת המידע הן הבסיס החומרי להתגבשות השקפה פוליטית מהפכנית חדשה מול ההשקפה הלאומית והפשיסטית הבנויה על שנאה לפועלים זרים ולפליטים, המיוצגת על ידי טראמפ והזרמים הלאומנים באירופה. העולם הערבי עובר שינוי היסטורי בעל השלכות מרחיקות לכת. משטרים של דיקטטורים מושחתים נפלו מבלי שהצעירים המהפכנים והציבור המדוכא הצליחו לבנות משטרים דמוקרטים אלטרנטיביים למענם הם התקוממו. מדינות הנפט כמו סעודיה ואיראן מתחרות ביניהן על הרחבת השפעתן באזור אבל מתאחדות בדיכוי כל תופעה דמוקרטית המאיימת על משטריהן הדתיים הפונדמנטליסטיים. אלא שמהפיכות המידע והאנרגיה המתחדשת, האלטרנטיבית לנפט, כבר גרמו למשבר כלכלי בסעודיה ובאיראן. בהמשך, אין מנוס שתהליכים אלו יגרמו להתמוטטות משטריהן המתנגדים לכל התפתחות מודרנית ועויינים את הדמוקרטיה.

השינוי העמוק בכלכלה העולמית, המניח את הבסיס לבניית משטר עולמי חדש, הבנוי על סולידריות ושיתוף פעולה בין העמים על בסיס שוויוני, ומניח את הדמוקרטיה והצדק החברתי כאלטרנטיבה לפשיזם ולקפיטליזם הניאו-ליברלי, הוא גם הבסיס לבנייה מחדש של העולם הערבי, על בסיס דמוקרטי, הרחק מעדתיות, מדת ומדיקטטורות. כאשר אנחנו מדברים על  המסגרת האפשרית לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני על בסיס של דמוקרטיה וצדק חברתי, עלינו לקחת בחשבון שפתרון הבעיה הפלסטינית לא יתרחש באופן מבודד מפתרון הבעיה הערבית, וזו לא תפתר באופן מבודד מהבעיה העולמית. סבלם של הפלסטינים מהכיבוש הוא חלק מהסבל של הסורים, התימנים והלובים למרות התנאים השונים המאפיינים כל חברה. במקביל, הבעיות של העולם הערבי קשורות באופן דיאלקטי לבעיות החברה המערבית, אשר חבריה אבדו את מקור פרנסתם, סובלים מאבטלה ומשכר נמוך, חוששים מזרים ואינם מוצאים מפלגה שתייצג אותם.

התבוסה של משטרים כמו אלו של טראמפ, פוטין, המשטר הסעודי והאיראני היא תנאי מוקדם להבסת הימין הקיצוני בישראל ולסילוק הרשות הפלסטינית על שני אגפיה, פתח וחמאס. או שתהיה דמוקרטיה וצדק חברתי לכל, או שהתרבות האנושית כולה תתמוטט כפי שהתמוטטה בסוריה, ושאר המדינות הערביות. העולם הפך להיות אחד, והפתרון הוא פתרון אחד לכולם.

קץ הניאו-ליברליזם והתמוטטות המשטר הדמוקרטי

הכלכלה הניאו-ליבלרית הגיעה אל קיצה בקיץ 2008 עקב התמוטטות המערכת הבנקאית האמריקאית שהובילה  לשרשרת של התמוטטויות אשר פגעה בבנקים הגדולים ביותר בבריטניה, צרפת ועד איסלנד. ההתמוטטות האדירה הזו אשר איימה על הכלכלה העולמית כולה, והזכירה את המשבר הגדול של  1929 לא היתה מקרית, וקדמו לה סימני דרך רבים.

בשנת 1984 הכריזו הנשיא האמריקאי רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר על נצחון השיטה הניאו-ליברלית על שיטת "מדינת הרווחה" וחיסול האיגודים המקצועיים. באוקטובר 1987 הגיעה רעידת אדמה בדמות "יום השני השחור"  שפגע בשווקי ההון העולמיים. ב- 1998 התמוטטה קרן הון הסיכון הגדולה ביותר בארה"ב Long Term Capital Management שהימרה על אגרות החוב הממשלתיות של רוסיה, והפסידה את הונה בעקבות הודעת הממשלה הרוסית על אי יכולתה לפרוע את חובותיה לבנקים. כתוצאה מכך נגרם משבר שהקיף את המגזר הפיננסי הבינ"ל.

התמוטטות בורסת המניות הטכנולוגית "נסדק" בקיץ 2000 היה ציון דרך נוסף לכך שהמשטר הניאו-ליברלי, הבנוי על השוק החופשי ללא פיקוח המדינה יגרום ליצירת בועה. כלומר עלייה מלאכותית של ערך המניות כדי להשיג רווחים על חשבון המשקיעים התמימים שהתפתו להשקיע את כספם בבורסה בתקווה לרווחים קלים ומהירים. ההתמוטטות הגדולה של הבורסה בוול-סטריט ב2008 נוצר על רקע משבר המשכנתאות, אשר חשף את אופיו האמתי של המשטר הניאו-ליברלי. משטר שבנוי על תרמית והונאה, וכל מטרתו להעשיר את בעלי החברות ומנהלי הבנקים אשר זייפו חשבונות ועסקו בפלילים. התוצאה היתה ש- 8 מליון משפחות אמריקאיות אבדו את בתיהן, מליונים הפכו מובטלים, ומליוני גימלאים אבדו את קרנות הפנסיה שלהם. התמוטטויות 2008, שארעו במדינות רבות גרמו לאבדן האמון של אותם עמים בניאו-ליברליזם ובמשטרים הפוליטיים אשר אפשרו לשוד הזה להתקיים ואף תמכו בבנקים ובחברות שגזלו מהם את מקורות פרנסתם ואת הפנסיות שלהם.

מדינות המערב החלו להקים את מדינות הרווחה בתשובה להתמוטטות בורסת וול-סטריט בשנת 1929, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השניה. מדינת הרווחה נועדה למנוע את האפשרות של האלטרנטיבה הקומוניסטית והפשיסטית בו זמנית. המיתון הכלכלי של 1929 גרם להתמוטטות של 11000 בנקים מתוך 25000 בנקים אמריקאים, לאבדן הרכוש של אזרחים אמריקאים בשל אי יכולתם לפרוע את חובותיהם לבנקים, ולאבטלה שעלתה על 20% ואיימה לגרום לנפילת המשטר הדמוקרטי ולעליית משטר פשיסטי או קומוניסטי כפי שקרה באירופה. לכן הכריז הנשיא רוזוולט על משטר כלכלי חדש שבו המדינה משחקת תפקיד ראשי בריסון ובהנהגת הכלכלה. ממשלת רוזוולט חוקקה חוקים חדשים שמונעו את ההימורים בבורסה, שהפרידו בין בנקים לחסכון לבין בנקי השקעות, וכפו רגולציה חמורה על הסחר בניירות ערך. הבנקים פעלו תחת חוקים וצווים חמורים שנועדו לשמור על חסכונות האזרחים ולהשיב את אמון הציבור בשוק ההון.

מה שעשו רייגן ותאצ'ר בשנות השמונים היה להחזיר את מחוגי השעון אחורה. הם פעלו בשם השוק החופשי וגרסו שאין זה לגיטימי מצד המדינה להתערב בכלכלה. הם הגדירו התערבות זו  כפגיעה ברצון החופשי של היצרנים והצרכנים, וכפגיעה ביכולת הצמיחה הכלכלית, ובטלו את מרבית החוקים שנחקקו בשנות השלושים. משבר 2008 דמה למשבר 1929. אין זה מקרה שנגיד הבנק המרכזי האמריקאי בן ברננקי הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו למשבר 1929 והדרכים לטפל בו. ברננקי נקט באמצעים הפוכים לאלו שננקטו בזמנו, כלומר הוא הזרים טריליון דולר לכלכלה במקום לתת לבנקים ליפול, כפי שקרה ב- 1929. הבעיה היא שמעט מאד השתנה בתחום החקיקה הפיננסית לפיכך המשבר ממשיך ומחריף. אם בשנות השלושים של המאה הקודמת התוצאה היתה עליה של הפשיזם, היום התוצאה היא עליית טראמפ, פוטין, לה פן, המפלגות הגזעניות בגרמניה, איטליה, אוסטריה, הולנד ואחרות, מה שמדליק אור אדום על גורל המשטר הדמוקרטי ומדגיש את הצורך הדחוף בשינוי שורשי.

התגובה הראשונה של האמריקאים למשבר 2008 היתה הבחירה בברק אובמה, שהבטיח למצביעים שהשינוי אפשרי וזכה בתמיכה עממית גדולה ביותר. אלא שבמהלך כהונתו אובמה נשען על מדיניות ברננקי שכונתה "הרחבה כמותית" המבוססת על שמירה על ריבית אפס, והזרמת טריליונים של דולרים לבנקים ולחברות כדי לעודד את ההשקעות והתעסוקה על מנת להחזיר את הצמיחה הכלכלית וכדרך ליציאה מהמשבר. אלא שהחברות לא עשו שימוש באותם כספים כדי לפתוח מקומות עבודה חדשים, במקום זה מצאו כספים אלה את דרכם לבורסה בעוד ההשקעות הספקולטיביות המשיכו כבעבר, מבלי להתייחס לתוצאות ההרסניות שלהם על האזרח האמריקאי, שלא הצליח לחזור לרמת החיים שהורגל לה לפני 2008. הכספים שהוזרמו לבנקים ולחברות הענק הרחיבו את הפערים בין עשירים ועניים והגבירו את השפעת ההון על הפוליטיקה, כאשר הם מונעים מהאזרחים את האפשרות להשפיע בפועל על ההחלטות הפוליטיות. מליוני המצביעים שנפגעו מהמשבר לא ראו את האחראים לו נענשים אלא להיפך, עולים ופורחים. מכך הם הסיקו שכל הפוליטיקאים משרתים את ההון הגדול על חשבון העובדים ולא משנה למי הם יצביעו, לדמוקרטים או לרפובליקנים.

העובדים האמריקאים גילו שמקומות העבודה בבתי החרושת למכוניות, מכרות הפחם, תעשיית הפלדה והאלקטרוניקה במשכורות גבוהות, אשר אפשרו להם לחיות ברמת חיים של מעמד הביניים, נעלמו ולא יחזרו. מקומות העבודה הגרו והתפזרו ברחבי העולם, בעיקר לסין . באמריקה השירותים החליפו את הייצור אלא שהמשכורות שמקבלים עובדי ענף השירותים נמוכות מאוד ולא עוברות את שכר המינימום. עובדי מקדולנלז, וולמרט ואמזון עובדים בעבודות בלתי מקצועיות, ולא יוצרים ערך גבוה, מה שיוצר מעמד פועלים עני, שעובד אבל לא מצליח לקנות דירה או לספק חינוך לילדיו.

במסגרת זו אפשר להבין את התופעה של טראמפ ואת נצחונו במערכת הבחירות. אמריקה התקוממה פעמיים לאחר ההתמוטטות ב- 2008 על ידי בחירה של נשיא מחוץ למנגנון המסורתי. בפעם הראשונה היתה זו מהפכה  שמאלית ליברלית שבחרה ברוב מוחץ את הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בהסטוריה האמריקאית לאחר שהבטיח להלחם בוול-סטריט ולהעמיד למשפט את מי שגרף רווחים באמצעות מעילות ומרמה. לאחר שהתברר כי צבע עורו של הנשיא אינו משנה דבר מאחר וגם הוא משרת את אדוני המפלגה הדמוקרטית ואת המממנים שלהם בבורסה, ולאחר שהמצב המשיך להדרדר, קמה אמריקה הלבנה, הגזענית ובחרה במועמד שבא מחוץ למנגנון הפוליטי, שהבטיח ל"יבש את הבצה של וושינגטון". זוהי מהפכה  נגד הקונגרס והמנגון השולט באמצעות טיפוסים כמו סטיב באנון, המאמינים בעליונות הגזע הלבן, והרואים באפרו-אמריקאים ובלטינים סכנה לשלום החברה האמריקאית. זוהי מהפכה  ימנית פשיסטית שמהווה תגובה לכשלון השמאל בהנהגת אובמה.

הפוסט קפיטליזם

המהפכה הימנית שואפת, בדיוק כמו קודמותיה הפונדמנטליסטיות, לחזור לימי התהילה. המהפכה האמריקאית שואפת לחזור למעמדה הכלכלי הדומיננטי, כאשר מעמד הפועלים היה נהנה מרמת חיים גבוהה ביותר, בעוד האיסלאמית שואפת לחזור לממלכת "אלאנדלוס" הקדומה, והישראלית שואפת לחזור למלכות דויד ובית המקדש. כל אלו הם תשובות נוסטלגיות/ריאקציוניות למהפכת האינטרנט ולמהפכת המידע אשר שנתה את כללי המשחק הכלכליים לדרגה כזו שהכניסה את המשטר הקפיטליסטי למשבר קיומי. הסיבה לכך היא שהרווח, ששלט ביחסים בין בני אדם בשיטה הקפיטליסטית ושהפך את האנושות לשוק של צרכנים, נעלם בתחומים רבים של הפעילות הכלכלית. ב-2014 פרסם ג'רמי ריפקין את ספרו "חברת העלות השולית האפסית: האינטרנט של הדברים, הקואופרטיבים החברתיים ושקיעת הקפיטליזם"[1] כמדריך להבנת השינויים העמוקים המתחוללים במשטר הקפיטליסטי. הכותרת של הספר מכילה את הגורמים הבסיסיים להבנת אופיו החדש של העידן והציפיות מהעתיד.

למרות המגמות האידאולוגית השונות, המומחים הכלכליים מסכימים שאנו נמצאים בפתחו של שינוי כלכלי מהפכני שיהפוך את כל המושגים הכלכליים המסורתיים על ראשם. החל מקלאוס שוואב[2], מייסד הפורום הכלכלי העולמי, דרך הכלכלן המרקסיסט פול מייסון[3] ועד ריפקין ומומחים כלכליים אחרים, הכל מסכימים שאנו עומדים בפני מהפכה תעשייתית חדשה, אשר כמו קודמותיה תשנה את פני האנושות. יש הסכמה בין המומחים על כך שהפעילות החברתית באמצעות האינטרנט מורידה את העלות השולית של הייצור לאפס, מה שמבטל את הרווח, ולכן הופך תעשיות מסורתיות רבות לבלתי רווחיות. למרות ההתפתחות הטכנולוגית העצומה, מה שמאפיין את המצב הנוכחי הוא קפאון בצמיחה הכלכלית הבינ"ל עקב הקיפאון בפריון העבודה.

אלא ששקיעת הקפיטליזם אינה עוברת ללא התנגדות חריפה ביותר. טראמפ מצדו ודאעש מצדו האחר משתמשים באינטרנט כדי להפיץ את רעיונותיהם הקיצוניים, הלאומנות מצד טראמפ והקיצוניות הדתית מצד דאעש. הציוצים התכופים של טראמפ מאפשרים לו לדלג מעל התקשורת המסחרית והציבורית וליצור רשת של עובדות אלטרנטיביות המאפשרות לו לתקשר ישירות עם ציבור תומכיו ולהזינם בבדיות. דאעש מצדו יצר את הח'ליפות הוירטואלית באינטרנט כפיצוי על חוסר יכולתה להקים ח'ליפות אסלאמית אמתית בעיראק וסוריה. הטכנולוגיה החדשנית מבשרת על סיומו של עידן שנמשך 200 שנה ואת הכניסה לעידן חדש ומתקדם יותר, אבל היא מעלה חששות אצל מתנגדי הגלובליזציה ושיתוף הפעולה החופשי בין בני אדם, והם מציגים את הלאומנות והקיצוניות הדתית כאלטרנטיבה.

אותה הטכנולוגיה החדשנית, האינטרנט והעברת המידע במהירות הבזק, אשר יכולה להעניק לאנושות עתיד טוב יותר שיתבסס על שיתוף פעולה ושוויון, שמשה את הבנקים, קרנות הגידור וסוחרי הבורסה להימורים וצבירת רווחים דמיוניים. המסחר האלקטרוני בניירות ערך ובמטבעות באמצעות האינטרנט החליפו את הסוחר בניירות ערך, והמחשב הפך לאוצר של מידע ומקור לרווחים שהאדם אינו יכול להתחרות בו. בו בזמן, הטכנולוגיה החדישה מאפשרת לחברות הגדולות להשתלט על השוק והם מתחלקות בו. גוגל, מיקרוסופט, אמזון, פייסבוק ואפל משחקות תפקיד מוביל בכלכלה, לצד חברות שעוסקות בהנדסה גנטית וננוטכנולוגיה, ורמת הרווחים שלהם מגיעה לשיאים שלא מאפשרים לתעשיות הישנות להתחרות בהן.

על מנת להעצים את רווחיהם והונם הגלובליזציה איפשרה לבעלי ההון להעביר את מפעליהם לסין שם נמצא שפע של ידיים עובדות זולות. העברת התעשיות המסורתיות למדינות בלתי מפותחות יצר תהליך נוסף שאיפשר לפתח תעשיה חדישה. עמק הסיליקון בקליפורניה שהוא מרכז התעשיות הטכנולוגיות המפותחות החליף את דטרויט במישיגן שהתפרסמה בייצור המכוניות. ערים תעשיות רבות באמריקה הפכו לערי רפאים, ואזור מכרות הפחם בהרי האפלצ'ים בקנטקי הפך לאזור העני ביותר באמריקה בגלל שפועלי המכרות אבדו את מקומות העבודה והפכו למובטלים.

אלא, שההתפתחויות הטכנולוגיות  הגדולות אינן משרתות כיום את כלל החברה, אלא שכבה צרה מאוד של בעלי הון עם משאבים אדירים, מה שמרחיב את הפער בין עשירים לעניים. כמו החידושים שקדמו להן, הטכנולוגיות החדשות גורמות להעלמות מקצועות ישנים, ולהתגברות האבטלה. בעוד שהמסחר המקוון גרם לסגירת חנויות ופיטורי מאות אלפי עובדים, כך גם הטכנולוגיה החדשה אינה זקוקה למקצועות שהיו מבוקשים בתחום התעשיה הכבדה כמו ייצור מכוניות, ריתוך, נגרות, חרטות ודומיהן. ההתפתחות הטכנולוגית גם שנתה את המשמעות של העבודה כמקור פרנסה. ספרים רבים מנבאים עולם ללא עבודה, ומתנהל דיון כיצד לטפל בבעיית האבטלה, מאחר ומקומות העבודה שמוצעים לעובדים כיום אינם המאפשרים חיים בכבוד, תופעה שמסכנת את המשטר הדמוקרטי.

נפילת הסוציאליזם הישן

מאז כניסת המשטר הניאו-ליברלי למשבר עמוק בשנת 2008 היינו עדים לצמיחה ההדרגתית של שתי תנועות פוליטיות מנוגדות באמריקה. תנועת מחאה שמאלית באופיה כמו אוקופי וול-סטריט (occupy wall street) ובמקביל תנועה ימנית קיצונית, מסיבת התה (The Tea Party). תופעה זו חוזרת על עצמה ביוון עם עלית מפלגת סיריזה השמאלית ובמקביל תנועת השחר הזהוב הגזענית, פודמוס הספרדית ומולה החזית הלאומית בצרפת, ותנועות דומות בגרמניה, הולנד, אוסטריה, פולין והונגריה. תנועות ומפלגות השמאל לא הצליחו להגיע לשלטון מלבד מפלגת סיריזה ביוון. אולם לאחר עלייתה לשלטון התהפכה סירזה והסכימה לקבל את תנאי גרמניה והבנק האירופי המרכזי, וליישם תוכנית צנע והפרטת השרותים הציבוריים במקום לוותר על היורו ועל התכתיבים של הגרמנים, כפי שהבטיחה לפני הבחירות.

בזמן שהימין הקיצוני הצליח לזכות בתמיכת הציבור ולהגיע לשלטון בארה"ב, ולכפות על ראש ממשלת בריטניה דיויד קמרון לערוך משאל עם בנוגע לברקזיט אשר עלה לו בשלטונו, לא הצליח השמאל להבהיר את עמדתו ולהציע חזון מהפכני מקיף של האלטרנטיבה למשטר הניאו-ליברלי אשר הגיע לקיצו הן בעיני הימין והן בעיני השמאל. האמת היא שבהרבה מאוד שאלות השמאל והימין נפגשים, לא רק בסלידתם מהבנקים ומסוחרי וול-סטריט אלא גם ביחסם ללאומנות המתמקדת בגורל העם האמריקאי או הבריטי ובהתנגדותם לגלובליזציה. חילוקי הדעות בין הימין והשמאל נוגעים לתפיסת העתיד של מדינתם, כאשר הימין רוצה לחסל את תפקיד המדינה בחיי האזרחים והכלכלה, בעוד שהשמאל רוצה מעורבות יתר של המדינה בחייהם ושואף לחזור למדינת הרווחה. הימין השמרני ומתנגד להפלות, הוא דתי, מתנגד לנשואים חד מיניים ומכחיש את דרווין, בעוד שהשמאל הוא חילוני וליברלי בשאלת האשה והנישואין החד מיניים.

בשעה שהימין הצליח להציג חזון מקיף המתבסס על הדת והלאומנות, ומטיף לגרוש פליטים ו"זרים", השמאל לא התגבר על המשבר האידאולוגי שהוא סובל ממנו מאז התמוטטות ברה”מ . לקריאה של מנהיגי השמאל לחזור למדינת הרווחה אין קשר עם המציאות. מדינת הרווחה למרות כל יתרונותיה היתה ביסודה מדינה קפיטליסטית שנסוגה נוכח המתקפה הניאו-ליברלית, והופעת הגלובליזציה ששברה את גבולות המדינה הלאומית ואחדה את השוק העולמי לכפר גלובלי אחד. המשטרים הסוציאליסטים מצדם, משטרי הכלכלה המתוכננת והמשטר החד מפלגתי הפכו לדיקטטורה של הבירוקרטיה. בשם "הדיקטטורה של הפרולטריון" ניצל השלטון את שליטתו כדי לתת זכויות יתר למקורביו . אותם מנהיגים הקומוניסטים, אשר נהנו מזכויות יתר, הם אשר בהמשך פרקו את ברה”מ והשתלטו על המשאבים הכלכליים. סיפורם הוא סיפורו של פוטין וחבריו מה-ק.ג.ב. שעשו יד אחת עם האולגרכים לשוד המשאבים בבריה"מ לשעבר.

רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" קרס וגם מדינת הרווחה הובסה על ידי ההון הגדול, מה שהשאיר את השמאל ללא פרוגרמה שורשית שיכולה לעמוד מול הימין. כמו שקורה פעמים רבות בהסטוריה, מעמד הפועלים, אשר היווה את המעמד המהפכני וחלוץ המאבק נגד הבורגנות, הפך היום לגורם שמרני ובסיס תמיכה לימין הקיצוני. אם היתה הבורגנות בראשיתה מעמד מהפכני שהוציא מלכים להורג, חסל את הפיאודליזם ויצר משטר דמוקרטי על בסיס הפרדת רשויות, עם הזמן היא הפכה למעמד ראקציוני שמשתמש בשלטונו לא לרווחת החברה אלא למען רווחת המיעוט האוחז בשלטון. מעמד הפועלים האמריקאי והבריטי אשר עמדו בקדמת המאבק האיגוד מקצועי והפוליטי נגד ההון, הפך היום למעמד מובס, גזעני, מסתגר ובסיס חברתי של הימין הלאומני הקיצוני. יש לסייג את הדברים ולהסביר שזוהי השוואה חלקית מאחר ובניגוד לבורגנות במאתיים השנים האחרונות, מעמד הפועלים אינו מעמד שמרוויח מהמשטר החדש אלא להפך, הוא משתנה ומתקרב בהדרגה לעניים המרודים המכונים "לומפן פרולטריון". זוהי שכבה שסובלת מהקפיטליזם אלא שהיא נתונה להשפעת הקיצוניים הדתיים והלאומנים בגלל חולשתה ואבדן היכולת ללהפריד בין אינטרסים אמיתיים ומדומים.

מעמד הפועלים איבד את תפקידו המוביל במאבק למען חברה שוויונית ודמוקרטית משום שאיבד את תפקידו המרכזי בייצור. הפועלים במפעלי פוטילוב אשר הובילו את המהפכה הרוסית בשנת 1917, כמו גם פועלי הפחם הבריטיים ופועלי המכוניות בארה"ב שחקו תפקיד חשוב מאחר והתעשיות שעבדו בהם הניעו את הכלכלה הקפיטליסטית. אלא שהמהפכה התעשייתית החדשה יצרה מקצועות חדשים ועובדים חדשים והם מליוני טכנאים ומהנדסי תוכנה שהפכו למנוע הבסיסי של הכלכלה הקפיטליסטית, והם נהנים ממשכורות ורמת חיים הדומים לאלו של עובדי התעשייה המסורתית במאה שעברה. כאשר מעמד הפועלים איבד את מקומו המרכזי בייצור הוא נדחק לשוליים והפך למסוגר, מסוייג מהקדמה ומתנגד לגלובליזציה, אשר גזלה ממנו את מקומות עבודתו והחליפה את המקצועות שבהם עבד במקצועות חדשים שאין לו את ההכשרה הנדרשת כדי לעבוד בהם.

במסגרת זו אפשר להבין את התופעה של מנהיגים כמו ברני סנדרס באמריקה וג'רמי קורבין בבריטניה. למרות שהם עצמם אינם צעירים, המכנה המשותף ביניהם הוא יכולתם לגייס מאחוריהם תנועה גדולה מאוד של צעירים אשר מאסו בהנהגות המסורתיות, בין אם מפלגת הלייבור הבריטית או המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, זאת למרות העובדה שהיו חברי פרלמנט יותר מ-30 שנה. מה שמציעים סנדרס וקורבין הוא החזרה למדינת הרווחה שנזנחה על ידי הלייבור והדמוקרטים, כאשר שתי המפלגות אמצו את הקו הניאו-ליברלי ועשו ברית עם ההון הגדול וסוחרי הבורסה. הצעירים שתומכים בקורבין וסנדרס מהווים תנועת מחאה חדשה וחשובה שאין לה פרוגרמה פוליטית ברורה שיכולה להתמודד עם האתגרים של המהפכה התעשייתית החדשה, ואין להם ראיה כוללת על העולם שיבוא אחרי הניאו-ליברליזם.

קריאת ספרו האחרון של ברני סנדרס "המהפכה שלנו"[4]  מעלה תיאור של סוציאליזם לאומי. הוא מתאר היטב את כל חוליי החברה האמריקאית החל מהטלת האשמה באופן ישיר על וול-סטריט שעמד מאחורי משבר 2008, דרך מערכת החינוך העלובה, בעיית האבטלה, המחיר הגבוה של החינוך הגבוה, הגזענות נגד האזרחים השחורים, בעיית בתי הכלא והפשיעה שאין לה אח ורע בעולם, המצב המדרדר של התשתיות ועד למצב הבריאות שהפכה לבעיה מרכזית באמריקה, כאשר סנדרס מציע מנגנון בריאות ממלכתי בדומה לכל המדינות התעשייתיות. סנדרס פונה אל מעמד הפועלים האמריקאי ומנסה לשכנע אותו ללא הצלחה יתרה שטראמפ הוא נציג ההון הגדול ואויב מעמד הפועלים, בשעה שטראמפ מבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה על ידי החזרת המפעלים מסין ובנייה מחודשת של התשתיות. אך למעשה סנדרס שואף להגשים את אותה התוכנית שטראמפ הבטיח – למצוא תעסוקה למובטלים שנזרקו אל שולי החברה. וכך אנו רואים כיצד השמאל והימין מסכימים על המטרה בעוד הם חלוקים על הדרך להגשימה. טראמפ רוצה להוריד את המסים מהחברות הגדולות וההון בעוד שסנדרס רוצה להעלות מסים כדי להקדיש את התקציב הנחוץ לתעסוקה ורווחה.

יחד עם זה, סנדרס אינו עוסק כלל בגלובליזציה והשלכותיה על האנושות, אין לו עמדה בנוגע לבעיות בינלאומיות, ובשבילו העולם מתחיל ונגמר בין האוקיאנוס האטלנטי והאוקיאנוס השקט. מה שנמצא מעבר להם אינו מעניין אותו ואין לו עמדה לגביו. ג'רמי קורבין אינו שונה ממנו, הוא זוכה בתמיכה מצעירים בזכות תמיכתו באיגודים המקצועיים והתנגדותו למנגנון המפלגתי המיושן. גם הוא תומך בעמדות הלאומניות של הפועלים, דבר שהתבטא בעמדתו ההססנית בנוגע לברקזיט, והוא אינו נוקט בעמדה ברורה נגד המגמה הבדלנית של מעמד הפועלים הבריטי השונא את העובדים הזרים דוגמת העובדים הפולנים שהגרו לבריטניה אחרי שפולין הצטרפה לאיחוד האירופי. הסיבה הראשית לדרישה להתפלג מהאיחוד האירופי היא מניעת ההגירה לבריטניה בין אם של פועלים פולנים שמואשמים בגזילת מקומות עבודתם של הפועלים הבריטים, ובין אם של פליטים סורים שהגרו במליוניהם לאירופה כשהם נמלטים מהטבח בסוריה.

כך ראינו למשל, שההשקפה הלאומנית השמאלית הצרה משפיעה על עמדת קורבין וסנדרס כלפי המהפכה הסורית. השניים תומכים באופן ישיר או עקיף במשטר אסד. למרות הטבח הנורא בעם הסורי השימוש בנשק הכימי, ההרג ההמוני, העינויים בבתי הכלא, מדיניות הסגר והרעבת הערים וההרס מתוכנן של בניינים על ראשי יושביהם, סנדרס וקורבין התנגדו לכל מעורבות צבאית להצלת העם הסורי מהטבח הנורא. כמו השמאל המסורתי הם מאמצים עמדה "אנטי אימפריאליסטית", מגנים את הכיבוש הישראלי ואת הסגר על עזה בכל הזדמנות, אבל הם מתעלמים מכל הקריאות של העם הסורי לסיוע. הסלחנות שלהם כלפי השואה של העם הסורי פגעה באמינותם בגינוי הכיבוש הישראלי. הרי סוריה כבושה היום על ידי רוסיה, איראן ותורכיה, ומצבו של העם הסורי גרוע מזה של העם הפלסטיני. מי שתומך בזכויות העם הפלסטיני אינו יכול להתעלם מזכויות העם הסורי.

האביב הערבי והמעמד המהפכני החדש

לאור העובדה שתנועות לאומיות וגזעניות זוכות לתמיכה של עובדים החוששים מהגלובליזציה ומטשטוש הגבולות הלאומיים, נשאלת השאלה מי יתפוס את מקומו של מעמד הפועלים ואיגודיו המקצועיים ככח מתקדם ומהפכני. מבחינה זו האביב הערבי ומהפכת ה- 25 בינואר במצרים היוו נסיון עשיר בלקחים לגבי העתיד. הגורם הבולט במהפכות האביב הערבי היו מי שפול מייסון מכנה "האדם המקושר ברשת המידע" שהובילו את המאבק לשינוי מהפכני. זוהי תופעה חברתית חדשה, שכן הצעירים המשכילים לא נדרשים ל"מפלגת אבנגרד ולמהפכנים מקצועיים", כפי שטען לנין, כדי להטמיע מודעות מהפכנית בקרב הפועלים "מבחוץ". צעירים אלו הם קבוצה של בעלי השכלה ותודעה מהפכנית, ובידיהם הכלים הנחוצים כדי להפיץ את תודעתם הפוליטית  בהיקף נרחב ולגייס את רוב החברה, את ה- 99% נגד ה- 1%. שאיפותיהם של צעירים אלו הן בעלות אופי פוליטי ולא איגוד מקצועי גרידא, שאפיינו את המודעות הספונטנית של הפועלים לדברי לנין.

"האדם המקושר ברשת המידע" אינו עובד במפעל ואינו שייך לאיגוד מקצועי, אבל הוא קשור באמצעות הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם למאות אלפי צעירים כמוהו בארצו ובעולם. מצרים היתה המהפכה הפוליטית הראשונה שהצליחה להפיל באמצעות הפייסבוק שלטון רודני ששלט במשך עשרות שנים. הפועלים המצרים מלאו תפקיד חשוב ומרכזי במאבק להפלת המשטר, אבל מי שכבש את כיכר תחריר וארגן את ההפגנות ההמוניות היו הצעירים המשכילים, שהצליחו באמצעות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת להתארגן ולהפיץ את רעיונותיהם לא רק במצרים אלא בעולם הערבי וברחבי העולם. התופעה של הצעירים המצרים חזרה על עצמה בטוניס, סוריה ותימן. היתה זו מהפכה מקיפה חסרת תקדים בעולם הערבי, שהתפשטותה נבעה מהדמיון בין תנאי חייהם הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, ומיכולת הצעירים להעביר מידע במהירות מתחת לרדאר של השלטונות.

האביב הערבי היה תגובה למשטר הניאו-ליברלי ששלט במדינות כמו טוניס, מצרים, תימן וסוריה. מדינות אלו שבראשיתן אמצו פרקטיקות "סוציאליסטיות" (כלומר  הכירו במחויבותם לספק  לאזרחיהם – גם עם בדוחק –  מקום עבודה, מגורים, חינוך, בריאות וסבסוד למצרכים בסיסיים כמו לחם, דלק, שמן וגז לבישול) אמצו בשנות השמונים והתשעים את מדיניות השוק החופשי בתחום הכלכלה אבל ללא המאפיין המתבקש של דמוקרטיה. השילוב של שחיתות שלטונית, לצד עוני ודיכוי החרויות גרמה לרתיחה. מערכת השירותים החברתיים התמוטטה, התשתיות קרסו, בעוד התוצר הגולמי השנתי לנפש עמד על  3,000 $, לעומת כ-40,000 $ לנפש במדינות התעשייתיות. אסון כזה לא יכול להתרחש במשטרים דמוקרטים, שמאפשרים לאזרחיהם להביע את דעתם בבחירות חופשיות. הוא יכול להתרחש רק במשטרים דיקטטוריים הכופים את עצמם באמצעות מנגנוני דיכוי משטרתי ומשטרות חשאיות. מכאן שהדרך היחידה לשינוי המצב היה מהפכה ששמה לעצמה מטרה להפיל את המשטר ולהחליפו במשטר דמוקרטי.

המפגש בין המשטרים הרודנים לבין המשק הניאו-ליברלי היווה סוג של פצצת זמן, ולא היה מנוס מכך שיתפוצץ במהפכה עממית אדירה כמו שקרה בחורף 2010-2011. כאמור, האביב הערבי לא הצטמצם לעולם הערבי, והופיע בצורות שונות גם באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל, בדמות תנועת המחאה החברתית הגדולה שהיו לה ללא ספק השלכות פוליטיות שניכרות עד היום. תנועת המחאה הבינ"ל הזו מסבירה תופעות כמו התמיכה הרחבה של צעירים בסנטור האמריקאי ברני סנדרס ובמנהיג הלייבור הבריטי ג'רמי קורבין. היא מסבירה גם את התמיכה הגדולה שקיבלו מפלגות חדשות כמו סיריזה ביוון ופודמוס בספרד. בפוליטיקה הישראלית ניתן לייחס לתנועה זו את ההקמה של מפלגות כמו "יש עתיד" ו"כולנו", ואת הכניסה של כמה ממנהיגי המחאה לשורות הקדמיות של מפלגת העבודה. ההבדל בין האביב הערבי ובין תנועות המחאה במדינות התעשייתיות שמחו נגד הקשר ההדוק הון – שלטון הוא, שהאביב הערבי היה תופעה מהפכנית מובהקת ששינתה את פני המזה"ת באופן בלתי הפיך.

יש הרואים את אביב הערבי ככשלון. מי שגורס כך חייב לקחת בחשבון שהכשלון הזה הוא יחסי ולא מוחלט. המהפכנים הערבים הצעירים הצליחו להפיל שליטים שלא ישובו לשלוט, לשים קץ לרפובליקות הערביות שנשלטו על ידי גנרלים, ומשטרים שמשרתים מעמד בורגני מושחת. התבוסה הזמנית של מהפכות האביב הערבי אינה מוחקת את התודעה הדמוקרטית שנחקקה בהכרתם וליבם של העמים, שהפיצה תחושה נרחבת שבניית חברה על בסיס של צדק חברתי היא משימה אפשרית.

במצרים הצבא הצליח לעשות הפיכה נגד המשטר הדמוקרטי, אלא שהרודן הגנרל עבד אלפתאח א-סיסי, אינו זוכה באמון בקרב בני עמו או בעולם, בעוד שמשטר אסד בסוריה נמצא מזה מספר שנים בחדר הטיפול הנמרץ שהקימו עבורו הרוסים והאיראנים. שתי המדינות אלו כבשו למעשה את סוריה והן טובחות בעם הסורי כדי להגן על משטר דמים שביצע פשעים נגד האנושות.

במצרים מול הצעירים המהפכנים שהרימו את דגל המשטר הדמוקרטי הליברלי החדש נעמדה תנועת האחים המוסלמים, שהיתה האופוזיציה המאורגנת היחידה במשך עשרות שנים. בעוד שהצעירים המהפכנים ידעו להפעיל את הפייסבוק למטרות מהפכניות, נשענו האחים המוסלמים על מנגנון מפלגתי ועל מערכת רחבה של מוסדות ומרכזי רווחה, והצליחו באמצעותם לזכות בתמיכת העניים תחת הסיסמא הכוזבת "האסלאם הוא הפתרון". היה זה אך טבעי שהאחים המוסלמים ינצחו בבחירות חופשיות. אלא שמהר מאד התברר שאין הם מכבדים את רוח המהפכה ואת הכיוון הדמוקרטי שהיא ביקשה ליישם. האחים המוסלמים ניסו לכפות אג'נדה איסלאמית לצד העובדה שהם לא הציעו פרוגרמה כלכלית או פוליטית מודרנית. הם המשיכו את הכיוון הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, וכתוצאה מכך שלטונם לא הביא לשינוי של ממש בחיי העם.

הצעירים המצרים טעו כאשר תמכו בהפיכה הצבאית של הגנרל סיסי נגד הנשיא הנבחר מוחמד מורסי ביולי 2013, והעם המצרי וצעיריו המהפכנים משלמים עד היום מחיר יקר מאד על טעותם. האחים המוסלמים מצידם משלמים את מחיר הנסיון שלהם לבנות שלטון רודני משלהם, ואת מחיר זלזולם בצעירים המהפכנים ובעקרונות המהפכה הדמוקרטית. כתוצאה מכך הם אבדו את שלטונם למשטר צבאי, שמפעיל נגדם אמצעי דיכוי חסרי תקדים באכזריותם.

למען הצדק יש לומר שנגד הצעירים המהפכנים עמדה לא רק תנועת האחים המוסלמים אלא גם מעצמות אזוריות, שהתחלקו ביניהן במשימת דיכוי האביב הערבי ועצירת התביעה לדמוקרטיה, בשל חששן כי המהפכות האלו יגיעו אליהן הביתה. מדינות המפרץ מלאו תפקיד מרכזי בהכשלת האביב הערבי. בשעה שהאחים המוסלמים בלוב, טוניס, מצרים וסוריה קיבלו תמיכה כספית מקטר, קיבלו הצבא המצרי, חטיבות הצבא הלובי בבנגזי וארגוני ג'יהאד בסוריה תמיכה נרחבת מסעודיה ומאיחוד האמירויות.

האדישות שהפגינו מדינות המערב, ותמיכת השמאל המסורתי באסד, או לפחות אדישותם לגורל העם הסורי,  מלאו גם הם תפקיד חשוב בהכשלת המהפכות נגד המשטרים הרודנים. בסופו של דבר, ההון הסעודי והעוצמה הצבאית האיראנית הם שהכריעו את הכף. מדינות המפרץ עתירות ההון הצליחו לקנות את תנועת "תמרוד" במצרים, שארגנה את המחאה נגד הנשיא הנבחר מורסי והכינה את הקרקע להפיכה. ההון הזה והשפעת מדינות המפרץ גם הכשילו את המועצה הלאומית הסורית והחליפו אותה ב"קואליציה של כוחות האופוזיציה" שהיו תחת מרותה.  הם היו הגורם שאפשר להעביר את כובד המשקל מהכוחות התומכים באופוזיציה הסורית לקטר ולסעודיה. הם גם חימשו וחיזקו את המיליציות הג'יהאדיסטיות כמו ג'יש אל-אסלאם, אחראר אל-שאם וג'בהת א-נוסרה, שמשימתן המרכזית היתה לחסל את צבא סוריה החופשי ואת ועדות התאום שהנהיגו את המהפכה נגד בשאר אסד בשנים הראשונות של המהפכה הסורית.

אלא שתמונה זו תהיה חלקית אם לא נביא בחשבון נקודה מהותית. מדינות המפרץ אינן חסינות מפני השינויים שנגרמים על ידי המהפכה התעשייתית החדשה. המכונית החשמלית והאנרגיה המתחדשת הפכו לאויב הגדול ביותר של המשטר הסעודי, ושל שאר המדינות הדיקטטוריות שמסתמכות על הנפט והגז, כמו רוסיה, איראן וקטר. המשטר הסעודי עובר היום תהפוכות פוליטיות פנימיות בהנהגת מוחמד בן סלמאן, יורש העצר, שמוביל שורה של צעדים נחרצים להצלת המשטר מאחורי דגל התכנית הכלכלית המכונה 2030. זהו פרק הזמן שקבע בן סלמאן לערוך את השינויים הנחוצים כדי להציל את המדינה מהשענות בלעדית על הכנסות הנפט. הרפורמות הנחוצות כוללות החלפת כוח עבודה זר בכוח עבודה מקומי, שחרור הנשים מהכבלים שמונעים מהן להשתלב בשוק העבודה, וחקיקה שתאפשר השקעות זרות לטובת מימון המעבר מכלכלת נפט לכלכלה מודרנית ומגוונת.

תכנית 2030 היא ההוכחה לניגוד החריף שסעודיה מתמודדת אתו, בין הצורך הדחוף להשתלב בכלכלה המודרנית לבין המשטר הפוליטי/דתי הראקציוני השולט במדינה. למרות כל נסיונותיו לעצור את האביב הערבי, כל שביכולתו לעשות הוא לנסות לעכב את ההתפתחות ההיסטורית. בסופו של דבר תכה מהפכת המידע במשטר, הנפט יאבד את מעמדו כמקור אנרגיה בלעדי. מצד שני אם יפעל המשטר לקראת פתיחות דמוקרטית שתאפשר לנשים להשתתף בחיים הכלכליים ולמליוני צעירים סעודים להיות חלק מהעולם המודרני, הוא יכניס את עצמו לסתירות בלתי פתירות משום שלא יוכל לעצור את גלגלי השינוי. שנוי כזה יחייב את זניחת התפיסות השמרניות המנותקות מהמציאות, וסיום שליטתם של כוהני הדת הוואהבים על החברה. דלדול כספי הנפט של המפרץ יהווה מכת מוות לאחים המוסלמים ולתנועות הג'יהאדיסטיות הניזונות ממנו, הוא יטה את הכף לטובת הכוחות הדמוקרטיים והליברלים שממשיכים להאבק למען עתיד דמוקרטי וצודק לאזורנו.

עתידן של ישראל ופלסטין על רקע משבר הניאו-ליברליזם

לאור התמורות במציאות הפוליטית בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט עולה השאלה, איך ובאיזה מידה יושפע מכך הסכסוך הישראלי פלסטיני. כיום ובהסתמך על נסיון העבר בשני הצדדים רווחת השקפה שהסכסוך אינו פתיר. כל הנסיונות שנעשו להשיגו, בין אם באמצעי שלום ובין אם באלימות, נכשלו. למרות כוחה הצבאי ישראל לא הצליחה לכפות את הפתרון שלה על הפלסטינים. גם שלוש המלחמות שישראל ניהלה נגד שלטון החמאס בעזה לא הצליחו לגרום לנפילתו. מצד שני יש להודות שארגון החמאס נכשל בדרך ההתנגדות, בעוד שתנועת הפת"ח לא השיגה כלום באמצעות מו"מ. ההסכם בין שתי התנועות שהושג באוקטובר 2017 בחסות מצרית הינו הוכחה ניצחת לכך ששתיהן הגיעו למסקנה כי הן עומדות מול דרך ללא מוצא, ולכן עליהן למצא דרך לתאם ביניהן.

העמדה הגורסת כי הסכסוך בלתי פתיר מתבססת על השקפה צרת אופקים המבודדת את הסכסוך המקומי מההקשר העולמי שלו. לו היו הישראלים והפלסטינים מבודדים מהעולם, לא היתה כל דרך לפתרון הסכסוך ביניהם גם בעוד מאה שנה. אלא שישראל קשורה לעולם בעבותות ביחסיה הדיפלומטיים והכלכליים, בעוד שפלסטין היא חלק בל ינותק מהעולם הערבי, וגורלה קשור ישירות לגורל העולם הערבי כולו.

ישראל שינתה את המבנה הכלכלי והפוליטי שלה כשאימצה את הכלכלה הניאו ליברלית. כלכלה שהתבססה עד שנות השמונים על מגזר ציבורי דומיננטי ומשק קואופרטיבי פינתה מקומה לכלכלה קפיטליסטית שבו שולטים חוקי השוק החופשי. בעוד שאימוץ עקרונות הכלכלה הניאו- ליברלית בעולם הערבי גרם להתפרצות המהפכנית של האביב הערבי, בישראל הוא הביא לתוצאה הפוכה. השתלבותה של ישראל בקבוצת המדינות התעשייתיות ה- OECD היתה כרוכה במעבר לתעשיות טכנולוגיות מתקדמות על חשבון התעשיות המסורתיות.

השינויים בזירה הבינלאומית וחולשת העולם הערבי היו הבסיס להסכם אוסלו שנקבע כמסגרת הפוליטית הרחבה להגדרת היחסים בין ישראל לפלסטינים. התמוטטות ברה"מ והפיכתה של ארה"ב למעצמה יחידה בזירה איפשרו את השתלטות הכלכלה הניאו-ליברלית בשוק הגלובלי. מלבד קוריאה הצפונית וקובה, כל מדינות העולם אמצו את הגלובליזציה, כולל סין שממשיכה להאחז במשטר הקומוניסטי. העולם הערבי כולו התייצב לצד ארה"ב והשתתף במלחמת המפרץ הראשונה נגד סדאם חוסין, מה שהפעיל לחץ נוסף על אש"ף לקבל את התכתיבים הישראליים להקמת רשות פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, שתהיה בעצם אוטונומיה רחבה.

התנאים הבינלאומיים והערביים שקבעו את מסגרת היחסים בין ישראל והפלסטינים בעת החתימה על הסכם אוסלו הם הסיבה לתמיכה הערבית והעולמית הרחבה לה זכה ההסכם בשעתו. אלא שתנאים אלו השתנו מהיסוד ואינם קיימים עוד. ארה"ב אבדה את השפעתה באזור לאחר כשלונה הצורב בעיראק, והמשטרים הערביים, ובראשם המשטר המצרי, התמוטטו כתוצאה מהאביב הערבי. "הציר הסוני" שישראל מסתמכת עליו הוא ציר רעוע, שכן המשטר המצרי של סיסי מצוי במשבר עמוק ואינו מצליח להתייצב נוכח בעיות בטחוניות ומשבר כלכלי קשה. סעודיה נמצאת במשבר כלכלי בשל ירידת מחירי הנפט, ומועצת שיתוף הפעולה של המפרץ נכנסה לעימות פנימי עקב המשבר העמוק בין סעודיה לקטר. המשטר הניאו- ליברלי, שזכה לתמיכה ואמינות בארה"ב ובריטניה תחת שלטונם של ביל קלינטון וטוני בלייר בשנות ה-90, הגיע לסוף דרכו עם בחירת טראמפ בארה"ב וההצבעה למען הברקזיט בבריטניה.

הסיבה הראשית להתמוטטות המשטר הניאו-ליברלי הינה הפערים האדירים שהוא יצר בין קבוצה קטנה של מגה עשירים ובין הרוב המוחלט של העניים. פערים אלו הביאו לפיצול חריף בתוך החברות התעשייתיות, כולל בתוך ארה"ב, שקרועה בין הבסיס האלקטורלי של טראמפ לבין מתנגדיו. טראמפ רואה בכל מי שמתנגד לו בוגד במולדת, והוא מגדיר כל ידיעה ביקורתית שמתפרסמת באמצעי התקשורת כחדשות מזויפות (פייק ניוז). בריטניה מפולגת בין בעלי המקצועות החופשיים והאינטלגנציה שרוצים להשאר באיחוד האירופי, לבין מי שרוצים לצאת ממנו. הזרמים הלאומנים מתנגשים עם מי שרוצים להשאר מחוברים לעולם. העימות הפנימי הזה הביא לנתק מוחלט עם הליברלים, שרואים בטראמפ ובתומכיו פשיסטיים ואויבי הדמוקרטיה, והם דוגלים בסולידריות בין בני אנוש ללא קשר למוצא הדתי או הלאומי. מהצד השני הימין הקיצוני רואה בליברלים גורם אנטי פטריוטי שנתון תחת השפעות של תרבות זרה, ושונא כל מה שאיננו אמריקאי טהור.

למרות כל ההבדלים בין החברה הישראלית לחברה האמריקאית, גם בישראל יש פילוג דומה בין הימין הפשיסטי לאגף הליברלי הדמוקרטי. השיח של נתניהו ושל שרי הימין הפופוליסטי: עוינותם כלפי אמצעי התקשורת; השימוש שלהם במושג שטבע טראמפ "פייק ניוז" נוכח כל האשמה נגד נתניהו בשחיתות; הנסיון להצר את צעדיו של בית המשפט העליון; האשמת השמאל בכך שאינו פטריוטי ומשרת אג'נדה זרה; והפעולה השיטתית לקדם תרבות דתית לאומנית המנוגדת לתפיסה פתוחה כלפי העולם  ותרבויות אחרות  – כל אלו מהוות תעתיק של הימין האמריקאי. כמו בארה"ב מהווה מעמד הפועלים בישראל, שמבוסס ברובו על יהודים ממוצא מזרחי, את הבסיס האלקטורלי של הימין, כאשר השמאל מתבסס על השכבות המשכילות, בעלי המקצועות החופשיים ועובדי ההיי-טק. כמו בארה"ב גם בישראל מפלגת השלטון זוכה לתמיכת השכבות שנדחקו לשולי החיים הכלכליים, כאשר השכבה ששולטת בתקשורת, בבתי המשפט ובייזמות כלכלית, צרה, אף על פי שמשקלה החברתי משמעותי מאוד. מצב זה מאפשר לאויבי הדמוקרטיה להשיג שוב ושוב רוב בבחירות, תוך החרפת הקיטוב בין שני המחנות.

אם הגזענות כלפי האפרו אמריקאים והלטינים מאפיינת את עמדת הימין הפשיסטי האמריקאי, בישראל שנאת הערבים והפלסטינים היא הדגל של הימין הקיצוני. הפטריוטיזם הישראלי מתאפיין בגזענות ובשנאת הערבי, תוך מיתוג כל אדם שמתנגד לכך ל"אוהב ערבים" ובוגד. מצד שני ליברלים אמריקאיים שמתנגדים לגזענות נגועים בעצמם בגישה אליטיסטית, ויעדיפו לא להתגורר בקרבת אפרו אמריקאים. גם בישראל קיימים ליברלים יהודים שמעדיפים שלא להתערבב עם ערבים. עם זאת, תהום פעורה בין תומכי הימין שמכריזים בגלוי על שאיפתם לשלול מהערבים את זכויותיהם ומצדיקים את הכיבוש ואת ההתנכלות היומיומית לפלסטינים, ובין המגדירים את עצמם ליברלים, מתנגדים לכיבוש, ודוחים את הגזענות הבוטה שהפכה למרכיב מרכזי בשיח של הימין ואמצעי לגיוס תמיכה פוליטי עבורו. המאבק שמתרחש בתוך ארה"ב הוא בעל חשיבות לגבי גורל העולם, כשם שהמאבק הפנימי בתוך ישראל חשוב ביותר בכל הנוגע לשאלה הפלסטינית. תהיה זו טעות גדולה, ושרות לימין הפשיסטי, אם נתעלם מהמאבק הפנימי בישראל, אם נגדיר את כל הישראלים כ"ציונים וגזענים", תוך דחיפת מתנגדי הפשיזם אל זרועות הימין.

בצד הפלסטיני, הפילוג בין פת"ח וחמאס ממשיך לפלג את הזירה הפוליטית, ולעורר אי אמון בהנהגות הקיימות.  אף פלג, לא פת"ח ולא חמאס, לא הצליח לפתח פרוגרמה ראלית להתמודד עם הכיבוש, וכל מעייניהן של התנועות היריבות האלו הוא לשמר את שלטונן כדי לקדם אינטרסים פוליטיים וחומריים צרים. התנהלות הפת"ח בגדה המערבית אינה שונה באופן מהותי מהתנהלות חמאס בעזה. מנגנונים צבאיים של שתי התנועות פועלים כדוגמת המשטרים הערבים בדיכוי החרויות האזרחיות, ובראשן חופש הביטוי. מדובר במנגנונים מושחתים שמשרתים את בעלי השררה על חשבון כלל הציבור, שסובל מאבטלה, עוני והעדר שירותים בסיסיים. גם פת”ח וגם חמאס נסמכים על תמיכה חיצונית, ולשתיהן אין תכנית רצינית לפיתוח ובניית כלכלה. הסיסמאות של תמיכה במדינה פלסטינית עצמאית או דבקות ב"התנגדות" הן לא יותר ממסווה לכשלון שתי התנועות לבנות מנהיגות נקייה ולעצב אסטרטגיה של מאבק בכיבוש.

כמו החברה הפלסטינית, גם החברה הישראלית נמצאת במשבר פוליטי עמוק שנובע מהעדר אופק לפתרון הסכסוך. הישראלים מפולגים בין שני מחנות. מחנה אחד קורא להמשיך את המצב הקיים של כיבוש, שפירושו פגיעה יומיומית בזכויות הפלסטינים, מצור וסכסוך מדמם. מנגד נמצא מחנה ששואף לחיות במדינה נורמלית, מדינה דמוקרטית וחופשית, נטולת גזענות, ושאינה כופה עליו להיות שותף בדיכוי עם אחר. הפלסטינים סובלים לא רק מהכיבוש, אלא גם מהדיכוי של מנגנון פלסטיני מושחת ששולט עליהם. הישראלים מצידם אינם עומדים רק מול הכיבוש, אלא מול ההשלכות שלו על חייהם, כמו תהליך ההדתה בבתי הספר, הרדיפה התרבותית נגד כל מי שמביע הזדהות עם הפלסטינים או מותח ביקורת על הצבא, קידום חוקים מפלים נגד האזרחים הערבים, נסיון מתמשך של השלטון להשתלט על אמצעי התקשורת, ובנוסף לכל אלו שחיתות שלטונית גואה שמגיעה עד לראש הממשלה עצמו.

המדינה האחת והתהליך ההסטורי

הפרוייקט של המדינה האחת הינו רעיון חדש שדעם מעלה כיום בתוך הקונטקסט שתואר לעיל, בהמשך לעמדתה משנות התשעים ששללה את הסכם אוסלו. המסקנה הפוליטית העיקרית שהגענו אליה אז, והיינו בודדים בעמדתנו, היתה שהסיסמא "שתי מדינות לשני עמים" עבר זמנה, והיא נוסחה במסמך הועידה של מפלגת דעם משנת 1999.[5]

באותו מסמך פרסמנו הערכה הראויה לציטוט על הסכם אוסלו ולהשפעתו על המאבק הפלסטיני: "הסכם אוסלו קבר את הההזדמנות ההסטורית שעמדה בפני שני העמים, הישראלי והפלסטיני, להגיע לפשרה על בסיס חלוקת השטח ומתן ריבונות מלאה לכל אחד מהצדדים. מדינת ישראל על אגפיה הימניים והשמאליים דחתה את הפשרה ההיסטורית עם העם הפלסטיני. היא ראתה בשינויים הבינלאומיים הזדמנות לכפות את התכנית ההיסטורית של התנועה הציונית, ולהחיל את שליטתה האפקטיבית על כל השטח הפלסטיני". (שם, עמ' 48)

ה"תמורות הבינלאומיות" שמוזכרות במסמך מתייחסות להתמוטטות ברה”מ, וליצירת הגמוניה אמריקאית תוך כפיית הכלכלה הניאו-ליברלית בזירה הבינלאומית. המסמך ציין באופן מדויק את התנאים הנחוצים כדי להביא לשינוי דרסטי של המצב, והתייחס ליחסים הדיאלקטיים בין הבעיה הפלסטינית ובין המצב בעולם הערבי. בהקשר זה מציין המסמך, שנכתב כאמור עשור לפני האביב הערבי: "מצבו של העם הפלסטיני משקף את מה שקורה כיום בעולם הערבי. תנועה עממית נגד הנורמליזציה עם ישראל; עוני ואבטלה הפוגעים בכל מדינות ערב; חוסר אמינות של המשטרים הנגועים בשחיתות הכפופים לחלוטין לארה"ב – כל אלו מצביעים על כך שהעולם הערבי עומד בפני הצורך בשינוי. הסכם אוסלו התאפשר הודות לקפאון של העולם הערבי. הוא יתמוטט כאשר יחולו שינויים שורשיים במבנה הפוליטי והחברתי של העולם הערבי". (שם, עמ' 49)

למרות תפיסתנו שהסיסמא של שתי מדינות כבר אינה רלוונטית, כפי שהסברנו במסמך הועידה הרביעית של דעם, לא מצאנו לנכון בשעתו להציב את הסיסמא של מדינה אחת, ואף מתחנו ביקורת באותו מסמך על אלו שהעלו סיסמא זו בזמנו. הדגשנו כי אין לראות בהסכם אוסלו סוף פסוק, ושמנו את מבטחנו ואת תקוותינו בהתרחשות של "שינוי שורשי בעולם הערבי", דבר שנראה היה בשעתו כחזון בלתי ריאלי לאור השליטה האמריקאית המוחלטת על מהלך המאורעות. הניתוח שהצגנו אז לגבי הניגודים הפנימיים במשטר הניאו-ליברלי וההשפעה שלהם על המשטרים הערביים הוכח כנכון, והיתה בו התנבאות לגבי מה שקרה 11 שנה מאוחר יותר, כאשר משטרים ערביים התמוטטו כבנייני קלפים בזה אחר זה והמצב באזור השתנה באופן רדיקלי.

גם היום, כשאנחנו מציגים את רעיון המדינה האחת, הוא נראה על פניו כבלתי ניתן להשגה, ממש כשם שהתסריט של שינוי רדיקלי בעולם הערבי היה נראה כבלתי ניתן להשגה בשנת 2000. אולם מה שקרה מאז מראה שההיסטוריה איננה עומדת במקום, ותהליכים כלכליים ופוליטיים גורמים לשינויים עמוקים, גם אם קשה להבחין בהם בשלבים הראשונים. בעת כתיבת המסמך בשנת 1999, הציפיות לפתרון על בסיס שתי מדינות היו גבוהות, ומתנגדי אוסלו נתפסו כקיצוניים בלתי ראליסטים, שמערערים על אמינותם של יאסר ערפאת וההנהגה הפלסטינית.

אנו מציגים את פתרון המדינה האחת כיום לא רק משום שהדעה הרווחת גורסת שאין סיכוי לפתרון שתי המדינות, אלא משום שהתנאים הערביים והבינלאומיים השתנו באופן מהותי עקב אבדן ההגמוניה האמריקאית באזור, בשעה שההתנגדות לניאו-ליברליזם נתמכת על ידי רבים מאד בעולם.

למען האמת עלינו לציין שהטענה שפתרון שתי המדינות אבד עליו הקלח מבטאת לא רק את הביקורת שלנו על הסכם אוסלו שהשאיר את בעיות היסוד של הסכסוך ללא פתרון. היא מבטאת גם את  תפיסתנו שבתקופת הגלובליזציה, השוק הפתוח והתנועה החופשית של סחורות ובני אדם, המדינה הלאומית מאבדת את משמעותה. הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, עם כלכלה חזקה, מנגנון שלטוני מקצועי מוכשר וחברה מודרנית, היא משימה שאינה יכולה להתגשם במצב שפת”ח  וחמאס מתחרים על השלטון, כאשר שתי התנועות אינן שונות משאר המשטרים הערבים המושחתים והכושלים. המדינה הלאומית נכשלה לא רק בפלסטין, האביב הערבי המחיש את כשלונה ברחבי העולם הערבי. עירק שנשלטה על ידי מפלגת הבעת', סוריה של אסד, והמשטר בתימן המאוחדת הם דוגמאות המוכיחות את כשלון הפרוייקט הלאומי הערבי, ואיתו את כשלון הלאומיות הערבית, הליגה הערבית, והמפלגות הרודניות ששלטו על עמיהם בשם הלאומיות.

גם מדינות אירופה המערבית, גרמניה, צרפת ובריטניה, נאלצו לוותר על הריבונות הלאומית שלהן לטובת האיחוד האירופי שהוקם על בסיס השוק האירופי המשותף. אחרי מלחמות שנמשכו מאות שנים ושתי מלחמות עולם שבהן נהרסה אירופה עד היסוד, הגרמנים ויתרו על התפיסה הלאומית שהובילה אותה לזרועות הפשיזם, וגם צרפת ובריטניה ויתרו על מעמדן כמעצמות קולוניאליות. התקדמותם של העמים הערבים לאחר האביב הערבי מחייבת אותם לבנות שוק כלכלי ערבי משותף שמשולב בכלכלה העולמית, ולייסד בנק ערבי מרכזי, מטבע אחד וקונפדרציה של מדינות ערביות. האביב שפרץ בשנת 2011 היה ערבי באופיו, והוא התפשט כאש בשדה קוצים בגלל הדמיון בתנאי חייהם של העמים הערביים, שבניגוד לאירופה שותפים גם לשפה והסטוריה אחת.

בניגוד לאיחוד האירופי, שמדיניותו מוכתבת על ידי מעצמה כמו גרמניה, הקונפדרציה הערבית צריכה להתבסס על שוויון מלא בין המדינות החברות בה, על דמוקרטיה ועל צדק חברתי. הסיבה העיקרית לעימותים והסכסוכים שמפצלים היום את האיחוד האירופי היא אופיו הניאו-ליברלי. הקונפדרציה הערבית העתידית גם חייבת להיות שונה מהאחדות הערבית שגמאל עבד אל-נאצר ניסה לכפות באמצע המאה העשרים. היא חייבת להיות בנויה על שיתוף פעולה מרצון בין חברות חופשיות, שהצליחו במאמצים משותפים להפיל את השלטונות הדיקטטוריים, ואת הממלכות המושחתות. רק שינוי שורשי בכלכלה הניאו-ליברלית שתוחלף על ידי משטר כלכלי ופוליטי חדש, תוכל לעודד התפתחות כלכלית ופוליטית כזו של העולם הערבי. המהפכה התעשייתית החדשה והטכנולוגיות החדשות יאפשרו לבנות עולם ללא ניצול ברוח הקריאה "עולם אחר אפשרי", ואנו מוסיפים "עולם ערבי אחר אפשרי גם כן".

כדי שתמורות היסטוריות אלו יתממשו צריכה להתפתח תודעה חדשה לגבי הצורך להחליף את הלאומיות בסולידריות בינלאומית, החלפת השוק הלאומי בשוק גלובלי המבוסס על שיתוף פעולה שוויוני, החלפת הספוקלציה בשוקי ההון בכלכלה שיתופית, החלפת המונופולים הגדולים בחברות ששייכות לציבור ומשרתות אותו ביכולתן לבנות עולם ללא עוני ורעב, שיתאפשר עקב התפתחות כלכלית אדירה שתעניק לכל אדם הכנסה שתבטיח את צרכיו הבסיסיים.

תודעה עולמית חדשה כזו שתלווה על ידי אביב ערבי הופכים את הפרוייקט הלאומי הפלסטיני וגם את הפרוייקט הלאומי הציוני לתופעות שאין להן מקום בתהליך ההסטורי. העלמות הפרוייקט הלאומי הפלסטיני תוך השתלבותו בתוך הפרוייקט הערבי החדש יציבו את ישראל ואת הכיבוש בבידוד מוחלט מול האזור והעולם. לפלסטינים יש זכות הגדרה עצמית, אבל זו תוכל להתגשם רק בתוך מסגרת של מאבק להגדרה עצמית מחודשת של כלל העמים הערבים – המצרים, הסעודים, הסורים, העיראקים ואחרים, שאף הם חיים תחת כיבוש ופליטות, ללא כל זכויות אזרחיות.

הישראלים חייבים להחליט אם ברצונם להיות חלק מהחברה העולמית או להתבודד. הישראלים הוכיחו את יכולתם לבנות מדינה מודרנית שיש בה יצירה מדעית מגוונת, והם תרמו למהפכה הטכנולוגית הגדולה שמקרבת את קיצו של המשטר הניאו-ליברלי. אבל החברה המודרנית והמתקדמת הזו מקיימת בחצר האחורית שלה שלטון כיבוש על 5 מליון פלסטינים חסרי זכויות אזרח בסיסיות. יש כאן סתירה אבסורדית: כלכלה ומשטר מודרניים שחיים לצד שלטון גזעני בעל מגמות דתיות ראקציוניות העומדת בניגוד מוחלט לערכי היסוד של חברה אזרחית וזכויות האדם. הדרך היחידה בפני ישראל להתחבר לעולם היא באמצעות ההשתתפות הפעילה בפיתוח הכלכלה הערבית, ולא על ידי תמיכה במשטרים המושחתים של מצרים, סעודיה וירדן שמאפשרים לה להנציח את הכיבוש  אף על פי שגורלם ההיסטורי נחרץ.

הסיסמא של מדינה אחת איננה פתרון מדיני מיידי, אלא תפיסה עתידית. זוהי פרוגרמה מהפכנית שמשתלבת עם המהפכה הערבית ועם המהפכה התעשייתית הגדולה המתרחשת כיום, הפותחת את הדרך לבנית עולם חדש על בסיס דמוקרטי וצדק חברתי. הפעולה הפוליטית והמאבקים היומיומיים נגד הכיבוש, נגד האפליה הגזענית, נגד רדיפת סופרים ונגד ההסתגרות הדתית בשני הצדדים היהודי והערבי, כמו גם המאבק נגד דיכוי נשים, נגד האלימות בחברה הערבית, נגד הפערים החברתיים, ונגד האפליה בין יהודים וערבים – כל אלו מחייבים אותנו להציב חזון לעתיד. חזון שמבוסס על הקשר עם כוחות דמוקרטיים ומהפכניים בעולם, עם צעירים ערבים המתקוממים נגד הדיקטטורות והכיבוש, עם צעירים ופועלים פלסטינים שנאבקים למען זכותם לקבוע את עתידם, ועם פעילים ישראלים הנאבקים נגד הכיבוש, הגזענות וההקצנה הדתית, למען חברה שוויונית וטובה יותר. בזה עוסקת מפלגת דעם מאז הקמתה, וההתפתחויות בעולם ובעולם הערבי דוחפות אותנו להאמין ששינוי כזה אפשרי, וכי דו קיום בין ישראלים ופלסטינים במסגרת דמוקרטית אחת ושוויונית אכן תתגשם.

[1] Rifkin, Jeremy 2014. The Zero Marginal Cost Society: The internet of things, the collaborative commons, and the eclipse of capitalism, Palgrave Macmillan, ISBN 978-1-137-27846-3

[2] Schwab, Klaus (2016). The Fourth Industrial Revolution. Crown Business. ISBN 978-1-5247-5886-8.

[3] Mason, Paul (2015). PostCapitalism: A Guide to our Future. Allen Lane. ISBN 9781846147388.

[4] Sanders, Bernie 2016. Our Revolution: A Future to Believe In, Thomas Dunne Books.

[5] השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית, השקפה חדשה על עידן הגלובליזציה. פורסם על ידי האסיפה הכללית הרביעית של ארגון הפועלים הדמוקרטי – דעם, נצרת, 1999.