הימין הישראלי והריאקציה הערבית מלבים את הכאוס המזרח תיכוני

דוח פוליטי לועד המרכזי 6.12.15

אינתיפאדה ללא הנהגה וללא פרוגרמה

חמש עשרה שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה החליטה ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית בישראל על שביתה כללית תחת הכותרת "אל-אקצא בסכנה". באוקטובר 2000 הקטליזטור לאינתיפאדה היה הריגתו של הילד מוחמד א-דורה בעזה; הפעם הקריאה למרי אזרחי נסובה סביב הקריאה של התנועה האסלמית הצפונית "אל-אקצא בסכנה", שאומצה על ידי ההנהגה הערבית והרשימה משותפת.

אמנם ביקור שרון במסגד אל-אקצא באינתיפאדת 2000 מילא תפקיד בהתפרצות, אולם אז היה המאבק בעל אופי לאומי כללי: היה זה פיצוץ המו"מ בין ברק לערפאת שגרם לפריצתה. ואילו הפעם מסגד אל-אקצא נמצא במוקד שאליו מתנקז גל המרי החדש – ההמונים התגייסו למאבק על פרוגרמה דתית ברורה, שנסב סביב שאלת זכויות היהודים והמוסלמים להתפלל במתחם הקדוש.

בשנת 2000 התחרו ביניהן חמאס ופתח על הנהגת האינתיפאדה; הפעם "הפלג הצפוני של התנועה האסלמית", הוא זה שקובע את האג'נדה, כשהוא גורר אחריו את ההמונים הערבים על כל פלגיהם והנהגותיהם, כמו גם את חמאס ואת הרשות הפלסטינית. האינתיפאדה השניה הסתיימה באסון ולא השיגה שום דבר חיובי. היא גררה אחריה שינויים פוליטיים הרסניים, ובראשם התחזקות החמאס, הצנחת אבו מאזן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, ובניית כוח משטרה חדש (לאחר התרסקותו של המנגנון הקודם) בפיקוחו של הגנרל האמריקאי דייטון, תוך תיאום בטחוני מלא עם ישראל. בנוסף בנתה ישראל את גדר ההפרדה ונסוגה חד צדדית מעזה, מהלך שהוביל להפיכה של חמאס והשתלטותה על הרצועה. מאז מפולג העם הפלסטיני תחת שתי ישויות יריבות.

מאחורי האינתיפאדה הנוכחית, כאמור, עומדת התנועה האסלמית (הפלג הצפוני) הנתמכת על ידי קטאר ותורכיה, כשהיא משאירה מאחור הן את הרשות הפלסטינית והן את חמאס, הבולטות בחולשתן הפוליטית, הן בשל הפילוג הפלסטיני והן בשל המצור הישראלי-מצרי על עזה.

יומרות התנועה האסלאמית בהנהגת שייח' ראיד סלאח להנהיג מאבק מסוג זה אינן משקפות את מעמדה בפועל: זוהי אחריות שניצבת מעל ומעבר לכוחה האמתי. היא יזמה עימות כולל עם ישראל בזמן שהעולם הערבי עובר קטסטרופה חסרת תקדים בהסטוריה של האזור: המתרחש בסוריה, תימן, לוב ומצרים, התפרקות המדינות וההרס המוחלט שלהן, בנוסף למשבר הפליטים הסורים, די באלו כדי שמסגד אל-אקצא יאבד ממשקלו וחשיבותו.

יתר על כן, למרות התמיכה הנלהבת של קטאר ותורכיה בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, רוב מדינות ערב ובראשן ירדן והרשות הפלסטינית מתנגדות לדרכה ולהתערבותה בעניינים שחורגים מתחום אחריותה. ברמת ההסדרים הפוליטיים בעולם הערבי, הפלג הצפוני הוא גורם פנים-ישראלי בעוד שנושא אל-אקצא נתון לפיקוחם של מלך ירדן והנשיא הפלסטיני. בנוסף אין לפלג הצפוני כל תשתית המאפשרת לו לפתוח בעימות כולל עם ישראל. לפלג הצפוני אין ארסנל של טילים או כוחות מגוייסים ומנוסים שמוכנים להקריב את עצמם. כל מה שיש לתנועה זו הוא כמה מועצות מקומיות שתלויות בתקציב המדינה, ואת תמיכת הרשימה המשותפת שגם היא תלויה במימון המפלגות בישראל.

התנועה האסלאמית ניצלה את מסגד אל-אקצא למטרות פוליטיות גרידא, הצליחה לעורר חרדה לגורלו של אל-אקצא, והעמידה את גורל המסגד כשווה ערך לגורל העם. ה"קונצנזוס לרגע" שנוצר סביב הסיסמא "אל-אקצא בסכנה", הוא למעשה חסר תמיכה אמתית, שכן מה שעומד בבסיסו הוא הפרוגרמה הפונדמנטליסטית הראקציונית של הפלג הצפוני, שאינה שונה באופן מהותי מהתפיסה של אל-קאעידה בראשות איימן אלזוואהרי. הפלג הצפוני מחרים את הבחירות לכנסת הישראלית לא בגלל העמדה הגזענית של המפלגות הציוניות כלפי האוכלוסיה הערבית, אלא כי הוא דוגל בעקרון שכופר במשטר הדמוקרטי כבסיס לתחיקה. מכאן שהתמיכה הציבורית בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית היא מאוד חלקית ומוגבלת, ורחוקה מאד מהשאיפות הכמוסות של השייח ראיד סלאח המסתתרות מאחורי הסיסמא השקרית "אל-אקצא בסכנה".

הרשימה המשותפת נגררת אחרי הקיצוניות הדתית

מסגד אל-אקצא לא עמד בראש סדר העדיפויות של הרשימה המשותפת כאשר הוקמה. כזכור, זו הוקמה בשל הלחץ הציבורי הגדול של הציבור הערבי, שמאס בתחרות בין הרשימות הערביות על הנפקת סיסמאות קיצונית וכותרות פרובוקטיביות כשבפועל אין ביניהן הבדל רב. הציבור הערבי ציפה שהקמת רשימה משותפת לכל המפלגות הערביות תהפוך אותה לכוח משפיע בכנסת, שיצליח לקדם מדיניות ממשלתית חיובית יותר כלפי האוכלוסייה הערבית. בסופו של דבר מרבית האזרחים הערבים שואפים להשתלב בחיים הכלכליים והפוליטיים בישראל על בסיס של שוויון בין כלל האזרחים.

התגובה החיובית מצד התקשורת הישראלית כלפי ראש הרשימה ונציג חד"ש, איימן עודה, עוררה ציפיות שניתן לרפא את הפצעים שנפערו במשך 15 השנים שעברו מאז אוקטובר 2000.  אלא שהקמת ממשלת ימין צרה, ופנייתה של מפלגת העבודה בהנהגת הרצוג לעמדות ימניות בניסיון למצוא חן בעיני חלק מהציבור הימני, נטרלו למעשה את האפשרות של הרשימה המשותפת לפעול בכלים הפרלמנטריים הקיימים.

למרות המחמאות הראשוניות מצד התקשורת הישראלית נותרה הרשימה המשותפת בכנסת מבודדת על אף שהיא הרשימה השלישית בגודלה. לאור זאת, ועל רקע הנתק המוחלט בין הרשות הפלסטינית ובין ממשלת ישראל, וההסתה של הימין הקיצוני נגד הערבים, הרשימה המשותפת חזרה לאותה משבצת שבה היו מנהיגיה מקובעים לפני הקמתה. התנועה האסלאמית ניצלה מצב זה למטרותיה כאשר קראה להתגייסות כללית למען אל-אקצא, והרשימה המשותפת נגררה אחרי הקיצוניות הדתית ובכך רק תרמה להקצנה ולנתק גובר בין יהודים וערבים בישראל.

הנתק הזה התבטא בגלוי בהחלטת הממשלה להוציא את התנועה האסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק, אשר זכתה בתמיכה מקיר לקיר בכנסת. ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית בראשותו של איש חד"ש, מוחמד ברכה, הגיבה בהכרזה על שביתה כללית לשם הזדהות עם התנועה האסלאמית. המפלגות הערביות טוענות שהתנגדותן להחלטת הממשלה בעניין הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית נובע מחשש שזהו צעד שמכין את הוצאת מפלגות ותנועות ערביות אחרות מחוץ לחוק, וכראיה הן מביאות את העלאת אחוז החסימה שלטענתן נועד למנוע ייצוג ערבי בכנסת.

זהו חשש מוגזם, אולם גם אם נסכים אתו, הרי שלא נוכל להתעלם מהאחריות לכך שהתנועה האסלאמית מעניקה לימין הקיצוני הישראלי את כל ההצדקות לנהוג ביחס מפלה כלפי האזרחים הערבים. הפרחת סיסמאות קיצוניות, חסרות בסיס אמיתי, מעמידה בסכנה את חייהם של האזרחים הערבים ואת מקור פרנסתם. מי שפותח במלחמה כוללת מבלי לקחת בחשבון את כוחו, ומי שמפריח סיסמאות שמזינות את הימין הקיצוני, שותף לאחריות במצב שנוצר.

תפקיד הרשימה המשותפת כגוש פרלמנטרי שמייצג את האוכלוסיה הערבית אינו ליפול בפח שמניח הימין הקיצוני הישראלי, אלא לבודד אותו. במקום להסתגר בתוך שיח אסלאמי פנימי, על נציגי הציבור הערבי לחזור ולפנות לחברה הישראלית, תוך הצגת דרישותיהם האזרחיות הצודקות של הערבים בישראל וקשירתן עם פרוגרמה למאבק יהודי-ערבי משותף כנגד הממשלה הימנית שמובילה את כולנו לתהום.

השביתות הנשנות וסגירת בתי הספר ועסקים מסחריים בישובים הערביים אינן פוגעות בחברה הישראלית, אלא בעיקר בתלמידים הערבים, בסוחרים ובציבור הערבי כולו. כשהרשימה המשותפת מאמצת את השיח של הפלגים האסלאמיים היא מפספסת דיון עם החברה הישראלית, שיש בה לא מעט שכבות שמתנגדות לעמדות השולטות של הימין הקיצוני. העמדה הפחדנית והגזענית של מפלגת העבודה אינה תירוץ להסתגרות, ואינה מצדיקה את הפקרת הזירה הציבורית לימין הקיצוני.

התנהלות הרשימה המשותפת מעמיקה את הפילוג היהודי-ערבי ומשרתת בסופו של דבר את הימין הישראלי. כל תמיכה בקיצוניות הדתית מסייעת באופן ישיר לחיזוק מגמות שמרניות שמצדיקות את האלימות בחברה הערבית באופן כללי ובמיוחד את האלימות כלפי נשים. אפילו מנהיגי התנועה האסלאמית הדרומית, שייח' כאמל ריאן ושייח' אברהים סרסור, טוענים שהסכנה הטמונה לחברה הערבית מהאלימות הפנימית גדולה מזו המאיימת על מסגד אל-אקצא.

הטרור הפנימי הזה, שכבר גרם לרצח של 1,100 קרבנות מאז שנת 2000, יוצר גם אוירה של טרור מחשבתי ותרבותי. הוא לא מאפשר קיום של תאטרון או קולנוע חופשי, ספורט נשים במרחב הציבורי, ואפילו ריקוד דבקה עממי נתפס כאסור בשם השמירה על המסורת. ההיגררות אחרי הקיצוניות הדתית והתמיכה בפעולות הג'יהאד מהוות עידוד לאלימות החברתית הפנימית.

הילדים חושפים את ההנהגה במערומיה

יכולתו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית לכפות את האג'נדה שלו על הזירה הפוליטית נובעת, כמו בעולם הערבי בכלל, מהריק של הנהגה פוליטית – בין אם מדובר במיגור הדיקטטורה של אסד או מהיכולת לסיים את הכיבוש של ישראל. ההסטוריה מלמדת אותנו שהקיצוניות הדתית ככלל, פורחת על מצע של דיכוי ועוני.

בעוד שתופעת דאעש היא התגובה לשלטון העיראקי-שיעי שנכפה על הסונים בעיראק או לשלטון הסורי העלאווי, הקיצוניות הדתית הפלסטינית היא תגובה לרפיסות הרשות הפלסטינית אל מול הימין הקיצוני בישראל הדוגל בהנצחת הכיבוש. החולשה של אלטרנטיבה דמוקרטית בעולם הערבי, הנתון תחת הנהגתן של מדינות כמו סעודיה וקטאר, היא זו הפותחת את הדלת לתופעות כמו דאעש – תנועה נטולת פרוגרמה זולת הבלים פונדמנטליסטיים, בורות וקידוש הרצח של ה"הכופרים".  גורל החברה, צרכיה הכלכליים, מעמד האישה, קידום הטכנולוגיה והחינוך אינם נמצאים בשום סדר עדיפויות.

בפלסטין, אינתיפאדת ילדי הסכינים מהווה פעמון אזעקה. אמנם ההתקפות של בודדים פוגעות באזרחים ישראלים, אולם עיקר המסר שלהן מופנה כלפי הרשות הפלסטינית – מסר שמצהיר כי הרשות איבדה כל מעמד או סמכות בעיני נתיניה, אשר כבר אינם מצפים ממנה לדבר. ההתקפות האלו מבטאות את האכזבה העמוקה מהתהליך הפוליטי והעדר כל תקווה להקמת מדינה פלסטינית. מול הקריאה הנואשת לעזרה של ילדי הדור החמישי של הכיבוש, הרשות הפלסטינית נשארה בעמדת המתבונן מהצד.

הממשלה הישראלית יודעת היטב שהמתקפות הברבריות נגד הפלסטינים, הענישה הקולקטיבית כגון הרס בתים, פלישה לבתי חולים, מעצרים המוניים, סגירת אזורים שלמים והצבת מחסומים – כל אלה גורמים להתמרמרות כללית כלפי המשטרה הפלסטינית אשר מאפשרת לצבא הישראלי לעשות בערים הפלסטיניות כבתוך שלו. זו הסיבה שבצל אגרוף הברזל ממשלת ישראל ממשיכה לתת לפועלים פלסטינים רשיונות להיכנס לעבוד בישראל כדי לאפשר פרנסה זעומה למשפחותיהם. ממשלת ישראל אינה מעוניינת בהתפשטות המתקפות והתפתחותן לכלל אינתיפאדה עממית מלאה. יש לה אינטרס עמוק בקיומה של הרשות הפלסטינית, וההסדר הקיים הוא המתאים לה ביותר. הרשות מתקיימת מהמענקים הכספיים שהיא מקבלת מאירופה ומארה"ב המממנים את 150,000 הפקידים והשוטרים שלה, בעוד שהכיבוש  מספק עבודה לעוד 150,000 פועלים פלסטינים. נתניהו קורא להסדר הזה "שלום כלכלי". במסגרתו העם הפלסטיני אמור לוותר על חלום העצמאות ולהשלים עם הכיבוש אשר מספק לו מקור פרנסה. יתר על כן, הכאוס המתחולל בעולם הערבי אמור על פי אמונתו של נתניהו לשכנע את הפלסטינים שעדיף להסתפק ברע במיעוטו.

אלא שהשלום הכלכלי הוא שלום מזוייף, ורמת החיים בשטחים הכבושים, בין אם בעזה או בגדה המערבית, נמוכה מאוד בהשוואה לישראל. אין בשטחים הכבושים תשתיות תעשיתיות, חינוכיות או בריאותיות, ורמת האבטלה בין בעלי התארים האקדמאיים גבוהה ביותר. כשמביאים בחשבון גם את התפשטות ההתנחלויות, יוצא ש"השלום הכלכלי" אינו אלא בית כלא גדול מוקף בגדר הפרדה המונע את חופש התנועה ומעמיק את תחושת החנק.

יותר מפעם אחת דנה הרשות הפלסטינית באפשרות שתתפרק ותחזיר את המפתחות לישראל לאחר שהתברר שאין שום אופק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הועדה המרכזית של תנועת הפת"ח אף היא אמצה החלטות רבות שקבעו כי יש לעצור את התאום הביטחוני עם הכיבוש, אלא ששום דבר מזה לא קרה. הממסד הבטחוני הישראלי אינו מאמין שאבו מאזן יממש את איומיו לפרק את הרשות מכיוון שכך יאבדו מקורביו את כל זכויות היתר מהן הם נהנים ואת הבסיס הכלכלי שמאפשר את קיומם. אולם כאשר נתניהו מודיע בבירור שלישראל אין שום כוונה לאפשר הקמת מדינה, משמעות הדבר מבחינת העם הפלסטיני היא שלרשות הפלסטינית, שקמה כגוף זמני שתפקידו לשאת ולתת עד חתימה על פתרון קבע, אין יותר זכות קיום. בצל הרצון של שתי ההנהגות להמשיך את הסטטוס קוו, ייתכן מאד שגל מאבק היחידים יגרור תגובה ישראלית אלימה שתמוטט את הרשות הפלסטינית.

סוריה מדאיגה את העולם

על פי הימין הישראלי האביב הערבי יצר כאוס עדתי שאין לו פתרון בטווח הנראה לעין, ולכן על ישראל לנצל את המצב הזה, כדי לעגן את הכיבוש שלה מחד, ולחפש בני ברית חדשים בעולם הערבי מאידך. כך למשל נפגש נתניהו עם פוטין במוסקבה על מנת לתאם את הפעילות האווירית בשמי סוריה, אף על פי שרוסיה היא בת ברית של איראן הנחשבת לאויבתה הגדולה של ישראל.

מצד שני, ישראל מסייעת לג'בהת א-נוסרה בגולן ומתאמת עם סעודיה נוכח הסכם הגרעין עליו חתמה ארה"ב עם איראן בניגוד לעמדת הממסד הישראלי. אלא שהכאוס הזה, שישראל כביכול נהנית ממנו, לא יישאר לנצח, בהינתן על השלכותיו הרות האסון על המערב ועל האזור כולו. ההתדפקות של מאות אלפי פליטים על גבולות אירופה, התקפות הטרור על פריז, הפלת המטוס הרוסי על ידי הצבא התורכי – כל אלו מלמדים כי העולם לא יוכל לעמוד בחיבוק ידים ולהשאר אדיש נוכח המתרחש במזה"ת.

וכך, שוב נעמדת ישראל נגד זרם ההיסטוריה. הרי האסון הזה לא יעניק לגיטימציה לכיבוש, אלא להיפך – העולם מאס בכיבוש ורואה בו את אחת הסיבות שתורמות לכאוס.

ההתערבות הישירה של רוסיה בסוריה והדבקות שלה להציל את אסד על ידי מלחמה נגד האופוזיציה הסורית שאין לה כל קשר לדאעש, הובילה לתגובה התורכית של הפלת המטוס הרוסי, שאף קיבלה גיבוי מברית נאט"ו. אמנם עקב חולשת האופוזיציה הדמוקרטית הסורית, מול מיליציות הג'יהאד, הנתמכות על יד סעודיה, קטאר ותורכיה, הפתרון בסוריה כלל אינו ברור. אולם המאמצים הדיפלומטים הנעשים על ידי המעצמות מבהיר שאף אחד אינו מעוניין שסוריה תדמם ללא סוף.

במקביל, במצרים שלאחר הפיכת סיסי, אשר הפכה לבת בריתה של ישראל במאבק נגד החמאס והעם הפלסטיני, הבחירות האחרונות לפרלמנט הוכיחו את חולשת ההפיכה. העם המצרי החרים את הבחירות שנערכו באווירה של פחד ודיכוי, ובצל חוקים שמנעו התמודדות חופשית והוגנת. סיסי נחשף כנשיא כושל שלא הצליח להנהיג את ארצו. הכלכלה קרובה להתמוטט, חופש העיתונות דוכא, השחיתות ממשיכה לפרוח כמו בימי מובארכ, ואנשי המשטר הישן חזרו לזירה. כל אלו מקרבים מרד חדש נגד השלטון.

סעודיה ואיראן, שני הכוחות האזוריים היריבים אשר גם נלחמים נגד הדמוקרטיה שפרצה עם האביב הערבי, ישלמו את המחיר. סעודיה מסובכת במלחמה בתימן מבלי להיות מסוגלת להכריע את המערכה נגד החות'ים, הנתמכים על ידי האיראנים; ואיראן מסובכת בסוריה במלחמה נגד המיליציות הנתמכות על ידי סעודיה. הסובלנות כלפי המשטר הפונדמנטליסטי הסעודי המדכא נשים, אנשי רוח, וכל ביטוי שאינו תואם את השריעה האסלאמית על פי הגישה הווהאבית הקיצונית, הולכת ופוקעת. לאחרונה התרבו בעיתונות האמריקאית מאמרים המגנים את התנהגות המשטר הסעודי המפיץ ומממן את רעיון הג'יהאד ברחבי העולם כתשובה לג'יהאד השיעי האיראני. שתי המעצמות האזוריות הללו מטביעות את האזור כולו באלימות טרוריסטית חסרת גבול.

כיצד נתמודד עם הימין

שום דבר לא קופא על מקומו. בין אם במצרים, סוריה או פלסטין – שאיפות העמים, ובראשם השכבות העניות, ללחם, חירות וצדק חברתי מחייבות שינוי מתמיד.

כל עוד לא תוגשם סיסמה זו שהובילה את האביב הערבי, לא תהיה יציבות, והמאבק לדמוקרטיה בעולם הערבי כמו גם נגד הכיבוש – ימשיך. מראשית פרוץ האביב הערבי אמצה מפלגת דעם עמדה ברורה, והיא כיבוד רצון העמים להפיל את המשטרים הרודנים. דעם תמכה בבירור במהפכות בתוניס, במצרים ובסוריה. ככל שהתפתחו המאורעות נוכחנו לגלות שההסתמכות על קטאר, סעודיה ותורכיה, כמו שעשתה האופוזיציה הסורית, פגעה באמינות המהפכה ובחשבון אחרון רק הועילה לגורמים הדתיים הקיצוניים על חשבון הכוחות הדמוקרטים.

בנוגע לבעיה הפלסטינית דבקנו בעמדתנו נגד הסכמי אוסלו ונגד הרשות הפלסטינית, אשר היתה ונשארה מכשול בפני המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. היום אנו עדים להתמוטטותם של הסכמי אוסלו והמדיניות של פתח מצד אחד, כמו גם של הדרך הדתית הקיצונית של חמאס בצד הנגדי: שתיהן הובילו את העם הפלסטיני למבוי סתום. אין מנוס מלהצהיר שהתמוטטות הרשות הפלסטינית הכרחית לעימות אפקטיבי נגד הכיבוש והחרפת הלחץ הבינלאומי נגדו, אולם תנאי זה אינו מספיק.

חייבת לקום הנהגה אלטרנטיבית אשר תלמד את הלקחים הן מהנסיונות של פתח והן מאלו של חמאס. בעולם הערבי קמו הנהגות אלטרנטיביות צעירות שנאבקו באופן אזרחי למען הדמוקרטיה, והן צריכות להוות דוגמא לנוער הפלסטיני. התמוטטות הרשות בלי שתקום הנהגה אלטרנטיבית מעין זו, אשר תהא בעלת משנה דמוקרטית ואזרחית סדורה, תוביל לכאוס שיזיק לצרכים של העם הפלסטיני.

לגבי המצב בתוך ישראל, בהתבסס על עמדתנו בנוגע לאביב הערבי והמצב הפלסטיני, יש להציג אלטרנטיבה לשתי תופעות רווחות: הסתגרות של האופוזיציה הציונית בתוך עצמה, ופזילה לימין,  במקום חתירה למכנה משותף עם הגורמים הדמוקרטיים בחברה הערבית, כמו גם להגררות אחר הקיצוניות הדתית וההסתגרות שמציעה הרשימה המשותפת.

עם כל חשיבותו של נושא הגז, המפלט של חוגים רדיקליים בתוך ישראל ממאבק ישיר בכיבוש בתור האיום הגדול ביותר על החברה בישראל לשאלות כלכליות גרידא מעמיקה את משבר האמון עם האוכלוסיה הערבית והעם הפלסטיני שעמו צריך להגיע להסדר.

החרמת החברה הישראלית מצד פעילים פלסטינים גם היא נובעת מחולשה ולא מכוח. היא מבטאת את היאוש מהיכולת ליצור שינוי פוליטי שורשי ולהביס את הימין הפשיסטי שהשתלט על הפוליטיקה הישראלית. הגל של "אל-אקצא בסכנה" יצר ריק פוליטי אדיר בין הקיצוניות הדתית האסלאמית והקיצוניות הדתית-לאומית הישראלית. בריק הזה יש מקום לפעולה של מחנה יהודי-ערבי התומך בשלום, שוויון ודמוקרטיה, שדעם מייצגת את כל עקרונותיו.

עמדה זאת היא שמנחה אותנו בכל פעולותינו הפוליטיות, כמו הסמינר הרעיוני שקיימנו בנצרת אשר איחד בין פעילים יהודים וערבים החולקים את אותן העמדות כלפי המתרחש בחברה הערבית והיהודית; עמדה זו מנחה את עבודתנו האיגוד מקצועית שהתפתחה לאחרונה באופן ניכר; את עבודתנו בקרב הנשים, במאבק נגד דיכוי האשה הערביה. כל עוד ימשיך הכיבוש, נמשיך להאבק לסילוקו, וכל עוד ממשיך האביב הערבי וצעירים מהפכנים מקריבים את עצמם למען העתיד, אנו נמשיך להשקיע את כל המאמצים שלנו להיות חלק בלתי נפרד מהשינוי האזורי המהפכני הזה שצריך לזעזע את כל צורות הרודנות הערבית ובראשן את הימין הפשיסטי בישראל.