המכנה המשותף בין 1619 ו- 1948

עברו מעל 400 שנה מהגעתה של קבוצת העבדים הראשונה מאפריקה לחופי ווירג'יניה, ולמרות זאת, ועל רקע המתחים הגזעיים בין לבנים ושחורים, נושא העבדות עולה בימים אלו בארה"ב בכל חריפותו. אוסף מאמרים שהופיע במוסף של הניו יורק טיימס באוגוסט 2019, שכותרתו "פרויקט 1619", לציון יובל ה- 400 להגעתה של אותה אניית העבדים, הפך מוקד למחלוקת. העיתונאית השחורה ניקול חנא ג'ונס שערכה את המוסף כתבה הקדמה שהציתה ויכוח חריף בין המצדדים בנרטיב שלה לבין מתנגדיה.

נושא הפלוגתא הוא קביעה שהמייסדים הכריזו על עצמאות הקולוניות מבריטניה כדי להבטיח את המשך העבדות. ג'ונס גם שוחטת כמה פרות קדושות, בציינה שהמייסדים אשר כתבו את חוקת ארה"ב, וביניהם תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, היו בעצמם בעלי עבדים. אף אברהם לינקולן, שנחשב למשחרר השחורים מהעבדות, נאשם בגזענות. זאת משום שהוא רצה לשלוח את השחורים בחזרה לאפריקה בהיותם נושא למחלוקת בין הניצים הלבנים, ששפכו איש את דם רעהו במלחמת האזרחים העקובה מדם בין 1861-1865.  

מה שהחריף את המחלוקת בתוך ארה"ב היא ההחלטה של הנשיא ג'ו ביידן ש"פרויקט 1619" יהפוך לחומר לימוד אופציונלי בבתי הספר ברחבי ארה"ב. החלטה זו העלתה גל של התקפות קשות מצד דונלד טראמפ, אשר האשים את הדמוקרטים שהם מחנכים לשנאה עצמית. ביידן אף הגדיל לעשות והציע למשרד החינוך האמריקאי לסייע במימון לאותן מדינות ובתי ספר שישתמשו ב"פרויקט 1619" וחומרים דומים כחומר לימודי. עקב כך, בסוף אפריל שלח מנהיג המעוט הרפובליקאי מיץ' מקונל מכתב מחאה חריף לשר החינוך, כשהוא מפציר בו לחדול ממאמציו להחדיר לבתי הספר חומר לימודי, בקבעו: "המשפחות לא דרשו את השטות הפלגנית הזאת. הבוחרים לא הצביעו למען זה. האמריקאים מעולם לא החליטו שילדינו ילמדו שמדינתנו היא התגלמות הרע במהותו".

המעניין הוא שלא רק הממסד הרפובליקאי נזעק עקב ניסיונם של  הדמוקרטים "לתקן" את ההיסטוריה. גם שגריר ישראל לשעבר זלמן שובל מצא לנכון להתערב בוויכוח האמריקאי ולהוסיף לו את הזווית "היהודית". במאמר דעה שהוא כתב ב"ג'רוזלם פוסט" הוא יצא נגד "פרויקט 1619", והפליג בהשוואתו "לנאצים ולבולשביקים שהיו מומחים בהנדוס ההיסטוריה כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלהם, וכך גם המנהיגים הפלסטינים אשר במאמציהם להוכיח את קיומה, לכאורה, של אומה פלסטינית, מנסים לקעקע את הקשר ההיסטורי של האומה היהודית לארץ ישראל וירושלים במיוחד."

לכאורה אין כל קשר בין המצב של השחורים באמריקה לבין המצב של הפלסטינים כאן. השחורים הובאו לאמריקה כעבדים ומאז הפכה ארה"ב לארץ מולדתם. הסכסוך בין אמריקה הלבנה לבין השחורים הוא גזעי במהותו, אין בו קונפליקט לאומי, וארה"ב מעולם לא כבשה ארץ אפריקאית. למרות זאת, זלמן שובל מצא לנכון להוסיף את שני הסנט שלו ולמצוא את המכנה המשותף בין תיקון הנרטיב ההיסטורי האמריקאי לבין הנרטיב ההיסטורי הישראלי.

שחורים כפלסטינים מושווים לנאצים ובולשביקים כאשר הם תובעים תיקון של עוול היסטורי ומנסים להציג את הצד השני של המטבע. נכון אמריקה כוננה את הרפובליקה הדמוקרטית הראשונה בעולם, אבל לצד הדמוקרטיה התקיים בה במקביל משטר עבדות ולאחריו משטר אפליה ממוסד על רקע גזעי שבימינו נקרא "אפרטהייד", ואשר עקבותיו לא נעלמו עד עצם היום הזה.

גם בישראל מופיעה מדי פעם הדרישה לתיקון הנרטיב ההיסטורי. עורך עיתון "הארץ" אלוף בן יצא במאמר שכותרתו "תפסיקו לפחד מהנכבה" (30 לאפריל 2021) ובו הוא מנמק את קביעתו כך: "מדינה לא צריכה לברוח מעברה, גם כשלא נעים לעסוק בו ועולות ממנו שאלות מוסריות קשות. זו חובתה כלפי אזרחיה, שראויים לדעת מה היה כאן קודם כדי להבין את הסיבות והמניעים למה שקורה עכשיו. את חוק הלאום, את הכישלון החוזר של מפלגות "רק לא ביבי" ליצור קואליציה יהודית ־ ערבית, את חמאס בעזה והרשות הפלסטינית ברמאללה, וגם את שיכוני הפריפריה של "מחיר למשתכן". כולם תוצאות מתמשכות של "לידת בעיית הפליטים", החלק האפל של מלחמת העצמאות. צריך לדבר על זה."

מאמרו של אלוף בן זכה מיד לתשובה ציונית הולמת. ביום רביעי ה- 5 למאי הופיע מאמר תשובה של חנן עמיאור תחת הכותרת: "אלוף בן צודק: תפסיקו לפחד מהנכבה", ובו קביעה נחרצת והפוכה לקביעתו של אלוף בן ש"אין לנו מה להסתיר ובמה להתבייש". גם בארה"ב קמו ההיסטוריונים "הישנים" מול ההיסטוריונים "החדשים", כאשר על כל קביעה היסטורית הם מביאים קביעה היסטורית נגדית סותרת. האמת היא, שגם אם הוויכוח ההיסטורי הזה הכרחי, אין בו כדי לפתור את המצב הנוכחי, כי מה שדוחף וויכוח היסטורי היא המציאות העכשווית. הוויכוח הנוכחי בארה"ב משקף את חילוקי הדעות בין שתי המפלגות משני צדי המפה הפוליטית האמריקאית סביב שאלה פשוטה: האם קיימת או לא קיימת אפליה גזעית ממוסדת (systemic racism). ויכוח זה מקביל לוויכוח בישראל סביב שאלת קיומו או אי קיומו של משטר אפרטהייד כלפי הפלסטינים.

ההבדל המשמעותי בין מה שמתרחש בישראל לבין ארה"ב הוא, שהממשל האמריקאי בהנהגת ג'ו ביידן מכיר בקיומה של גזענות ממוסדת, והדבר קיבל ביטוי מובהק במשפטו והרשעתו חסרת התקדים וההיסטורית של השוטר אשר חנק את ג'ורג' פלויד למוות. הקהילה השחורה בארה"ב הצביעה בהמוניה לג'ו ביידן והעניקה לו את הניצחון. ביידן הבטיח לא לשכוח אותם משום שבקולם הם הצילו את הדמוקרטיה האמריקאית מתנועה גזענית ופשיסטית בהנהגתו של דונלד טראמפ, ידיד נפשו של בנימין נתניהו והימין המתנחל.

נכון שבישראל האזרחים הפלסטינים נותרו מודרים ממוקדי ההשפעה הפוליטית, אך הפלסטינים מעבר לגדר ההפרדה נותרו חסרי זכויות אדם ואזרח בסיסיות. השמאל הישראלי העדיף תמיד את האחדות הלאומית עם הימין ואת השמירה על אופייה הדתי לאומי של המדינה על פני הדמוקרטיה. כאן מתחיל ונגמר סיפורו של השמאל הציוני ונצחונו של הימין הקיצוני. ללא שיתופם של הפלסטינים במאבק נגד האפליה והגזענות, נגד הכפייה הדתית, נגד הקפיטליזם הדורסני ומשבר האקלים – לא תהיה לשמאל הישראלי תקומה. המכנה המשותף בין השחורים בארה"ב לבין הפלסטינים כאן איננו היסטוריה דומה, אלא העובדה שבעייתם משקפת את המשבר של המשטר הדמוקרטי גם בארה"ב וגם בישראל.

גם אם אלוף בן צודק שחשוב לדבר על "פרויקט 1948" כדי להתמודד עם שורשי הקונפליקט הלאומי בין ישראלים ופלסטינים ובכך להביא להבנה ושיתוף פעולה בין שני העמים, הרבה יותר דחוף לדבר ולחנך על ההווה, ועל העתיד. ההיסטוריה נכתבת בימים אלו ע"י כל אחד מאתנו, ועל עובדות לא ניתן להתווכח. האפליה הממוסדת נגד האוכלוסייה הערבית בישראל מגובה במספרים וסטטיסטיקה; היחס כלפי אזרחי הרשות הפלסטינית זועק לשמיים, ישראל התחסנה ויוצאת מהמגפה בעוד שבגדה המערבית ובעזה המחלה גואה. למרות זאת ישראל אינה מוכנה לתרום לאוכלוסייה הפלסטינית מהחיסונים המיותרים ששוכבים במחסניה. ישראל מקיימת משטר של רישיונות עבודה, מחסומים ומניעת חופש תנועה, והיא כופה על אזרחים חסרי זכויות משטר צבאי כבר למעלה מ- 50 שנה.

כל אלה מצביעים על כך שבדומה למה שקרה בארה"ב עד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ששם חיו זה לצד זה שני משטרים, דמוקרטיה ללבנים ואפרטהייד לשחורים, בדמות חוקי ג'ים קרואו, כך גם בישראל מתקיימת דמוקרטיה ליהודים ואפרטהייד לפלסטינים. על זה חייבים לדבר, כי לא מדובר בסוגיות היסטוריות הניתנות לפרשנות, אלא במציאות שאנו חיים בה, שמכתיבה את חיינו הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים יום יום.