המלחמה נגד עזה והתפוררות המשטרים הערבים

רשות שמשתפת פעולה עם הכיבוש בשעה שההתנחלויות ממשיכות לגדול בכל האזורים שבהם ישראל מחזיקה. המלחמה היום היא בין הימין האידאולוגי הקיצוני ובין תנועה אסלאמית שאינה פחות קיצונית. שני הצדדים נוקטים באותה גישה, או אנחנו או הם, ושניהם מסרבים לקבל את הרעיון שיש מקום לחיים משותפים של שני העמים על אותה הטריטוריה.

הסכם אוסלו, שזכה בתמיכה גורפת של כלל מפלגות השמאל והמפלגות הערביות בישראל, למעט מפלגת דעם, שם קץ לאפשרות להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, משום שהוא קיבל את העיקרון שלא יוצגו מפות בתחילת התהליך ולא תבע את עצירת הבניה בהתנחלויות. דעם התנגדה באופן נחרץ הן לפת"ח ולרשות הפלסטינית בראשות ערפאת, והן לחמאס בהנהגת שייח אחמד יאסין. התאום הביטחוני עם הכיבוש פגע בפלסטינים וחיזק את ההתנחלויות. במובן זה מפלגת העבודה, שהיתה אחראית לאוסלו, ושקוראת היום לתמוך באבו מאזן תוך שהיא מאמצת את הגנרל סיסי כאלטרנטיבה האזורית, נושאת באחריות מלאה לעליית הימין הקיצוני בישראל לשלטון, ומנגד, גם לחיזוק כוחה של חמאס בצד הפלסטיני. ה"אופוזיציה" בישראל שותפה לפרספקטיבה הריאקציונית שפועלת נגד רעיונות האביב הערבי הקוראים לחופש, דמוקרטיה, ולחם.

מצד שני, ההתנגדות המזויינת שמנהלת חמאס נגד ישראל בתנאים הקיימים, כאשר היא חושפת את העזתים פעם אחר פעם לדיכוי נורא, לטבח מהאוויר, ולהרס, וזאת מבלי שתהיה בידי החמאס היכולת להגן על העם, היא פשע חסר אחריות. התנגדותנו החריפה לממשלת הימין הקיצוני בישראל אין פירושה בשום אופן תמיכה פוליטית בפת"ח או בחמאס, או הצטרפות לאחד הצירים – סעודיה או קטאר.

מול קריאת הממשלה לאחדות השורות מאחורי הצבא, כדי לשבור את חמאס ולהוכיח שהטילים שלו לא יפגעו במורל של העם הישראלי, ההפגנות שדעם ארגנה בתל אביב בעיצומה של המלחמה נועדו לבטא קול אנטי מלחמתי. היה חשוב מאד לחשוף את העובדה שלמדיניות נתניהו אין כל אופק מדיני, והיא אינה אלא המשכיות של אותן מלחמות שאינן פותרות דבר ורק מעמידות שוב ושוב את הציבור הישראלי בסכנה. הימין ניסה לשכנע את העם בישראל שהכיבוש הוא מצב טבעי ושאפשר לחיות אתו, עד שהגיעו הטילים, והוכיחו לכל שהעם הפלסטיני לא מקבל ולעולם לא יקבל את המצב של מצור וכיבוש.

ניסיונותינו להרחיב את החזית הפוליטית של מתנגדי המלחמה כחזית יהודית-ערבית רחבה לא צלחו. מי שפעל לצדנו בתקופה זו היו מספר ארגונים כמו "קואליציית נשים לשלום". השמאל הישראלי ברובו התייצב לצד הממשלה בתקופת המלחמה, ותמך במשטרים הרודניים הערביים, בעוד שהמפלגות הערביות נחשפו כחסרות כל פרוגרמה פוליטית ריאלית, והסתגרו כל אחת בתמיכה בציר המושחת שלה – אלו עם קטאר ועם חמאס, ואלו עם מצרים ועם הרשות הפלסטינית. הפיצול הפנים פלסטיני ושליטת חמאס ופת"ח על הזירה הפוליטית סוגרים את הדרך בפני חיסול הכיבוש. הנהנה ממצב זה הוא הימין הישראלי, שחוזר ומכריז שהאופציה הדמוקרטית בעולם הערבי נכשלה, שהדמוקרטיה אינה מתאימה לערבים, וכי האביב הערבי לא היה אלא האביב של דאע"ש.

מפלגת דעם תמכה באביב הערבי שהתבטא בתנועה הדמוקרטית בתוניס, במצרים, ובסוריה. תמכנו בתנועות של הצעירים שהצליחו לגרוף אחריהם את ההמונים בקריאה לחופש, לחם, וצדק חברתי. עוצמתו של האביב הערבי מסבירה את מה שאנו רואים כיום בעולם הערבי,

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8