המצפן שיוביל אותנו לפתרון המדינה האחת

בקיצור צריך להגיד בברור, אי אפשר להקים מדינה אחת לשני העמים, הפלסטיני והישראלי, במכה אחת, בהחלטה אישית או בצו נשיאותי. היא לא תוכל להתקיים ללא חיסול הגזענות, ללא צמיחתה של מנהיגות חדשה, הן בצד הפלסטיני והן בישראלי, שיפעלו יחד לבנות גשרים בין שני העמים. לא תהיה מדינה אחת כל עוד חומות של בטון ושל דעות קדומות מפרידות בין בני אדם. לא תהיה מדינה אחת שתכיל את כולם בלי שננחיל עמוק במוחות ובלבבות את רעיון האזרחות המשותפת. לא תקום מדינה אחת בלי התקדמות טכנולוגית וכלכלה חזקה. לא יתכנו חיים בטוחים בין אדון שולט ועבד מושפל. מדינה אחת היא מדינה של אזרחים חופשיים.
קשה לראות איך מגיעים למטרה זו לפני שסולקו מי שמדכאים ומשחיתים את העם הפלסטיני. לא תתכן מדינה אחת לפני שיושם קץ להסתה הרשמית של ישראל נגד העם הפלסטיני, ולפני שינקטו צעדים ממשיים להפסיק את המצור, ההתנחלויות והמחסומים הצבאיים. אין אפשרות להקים מדינה אחת בלי שיהיו לה יסודות חוקיים ומוסריים חדשים, שיבטיחו יחס הוגן לפלסטינים. באותה מדה לא יתכן להקימה לפני שנעצור את השנאה וההסתה נגד יהודים, ולפני שתושג הרמוניה ושותפות בין החברות הפלסטינית והישראלית בכל המישורים.

אין ולא תהיה מדינה אחת בלי שיקומו מוסדות פלסטינים פעילים וחזקים, ובלי שנשליט את שלטון החוק, את עצמאות בתי המשפט והעיתונות חופשית. לא תקום מדינה לפני שיוגשם שוויון בין נשים וגברים, ולפני שנצליח להחליף את ההנהגות הפלסטיניות הכושלות בגדה המערבית וברצועת עזה. כדי להניח את היסודות למדינה כזו, אין מנוס מכך שיקום דור פלסטיני חדש, קאדרים צעירים בעלי יכולות בתחומי הכלכלה והסביבה, המתמודדים עם הטכנולוגיה, האנרגיות המתחדשות והמדעים, כמו גם עם תרבות, ספרות, ציור ופיסול. אנו זקוקים לדור של צעירים נאורים המעורים בתרבות הבינלאומית המגוונת, שהפנימו את תרבות הדיון והשכנוע, והמסוגלים ליישם רעיונות יצירתיים. מדובר בדור אמיץ שמסרב להיכנע לאיסורי המסורת, החושב באופן חופשי והחותר להשתלב בעולם במאה ה-21.

אנו מחזיקים בכל יסודות הידע. יסודות אלו כבר אינם מונופול של קבוצה קטנה של בני אדם. מעצמות כמו ארה"ב, רוסיה, גרמניה, יפן וסין חדלו משליטה בידע בו החזיקו במכוני המחקר והאוניברסיטאות שלהן. האינטרנט שבר את המונופול על המדע והידע, ופתח אותם לכל. ספריות העולם פתוחות היום, וניתן לקרוא בהן דרך הטלפון הנייד שנמצא בכיסו של כל אחד מאתנו. נגמרו התירוצים. אין לאינטלקטואלים הישראלים ולהנהגותיהם תירוץ טוב לכך שהם ממשיכים לדבוק בעמדותיהם הגזעניות. כך גם אין לאינטלקטואלים הפלסטינים והנהגותיהם תירוץ לכך שהם ממשיכים להפיץ את רעיונות העבר העבשים שלהם.

מה שאני כותב כאן אינו מבוסס על תאוריה מופשטת אלא משקף ניסיון אישי, ניסיון דומה למה שעברו פלסטינים רבים. רובם אינם אמיצים דיים לדבר עליו, או שהם מפרידים בין פוליטיקה ובין ההצלחה, הצלחה שמתאפשרת רק אם בוחרים בדרך חיים נכונה. אני מדבר על בני אדהם, כדוגמא מוחשית כדי להבהיר את כוונתי. מה שהורג את החברה הפלסטינית הוא הדבקות במסורת ובכבלים שעוצרים את המחשבה היצירתית. בחברה שלנו נהוג למנוע מילדים לפתח את הדמיון שלהם. אנו שואפים לכך שהם ידמו לנו ויחקו אותנו בכל דבר, החל ממקום העבודה, דרך בחירת בת הזוג וטעמם באוכל, ועד צורת הדיבור. אנו מצפים מהם שהם יקדשו את ההרגלים והמסורות, ויהפכו לסוג של העתק שלנו בכל דבר ועניין.

הייתה לי הזדמנות להיות שונה אחרי שביליתי לפני יותר מארבעה עשורים בכלא ישראלי במשך 18 חודשים באשמת ההשתייכות לתנועת הפתח. בתקופה זו התמודדתי עם הסוהרים הישראלים והאסירים הפלסטינים, והגעתי לתובנות חדשות. אחר כך עבדתי במשך 36 שנים בתקשורת, ויצרתי קשרים והכרויות עם עיתונאים ממדינות שונות. שמעתי אותם, למדתי מהם, ועל בסיס זה הגעתי למסקנות. לא היה לי קל לשחות נגד הזרם, אבל הצלחתי למנוע מהזרם לסחוף אותי אתו. לא שאפתי שבני ובנותיי יהיו אנשי תקשורת כמוני. לא עודדתי אותם ללמוד עיתונות. אמרתי להם, צאו לדרככם בכל דרך שמתאימה לשאיפותיכם ולכשרונותיכם. לא כבלתי את דרך חשיבתם, ולא כפיתי עליהם עמדה או אידאולוגיה. לא ניסיתי להכניס אותם לתוך תבנית מוכנה מראש.

מניסיוני בכלא ובעבודה בתקשורת למדתי לקבל את האחר אפילו אם הוא שונה ממני, למדתי את תרבות הדיון והשכנוע, ולא כפיתי את עצמי על משפחתי במעשי. פעמים רבות הגיעו עיתונאים זרים לביתנו וניהלנו איתם שיחות בנושאים רבים. השתתפתי בכנסים בעולם, וכתבתי דו"חות, מחקרים ומאמרים בהם מתחתי ביקורת על החברה הפלסטינית ועל הנהגתה הפוליטית. מעולם לא הסתגרתי מהעולם, וגם סירבתי להסתגר בתוך החברה הפלסטינית שדחיתי את כבליה, כך זכו ילדי לראות ולהכיר עולם רחב. בני אדהם הוא כיום אחד המייסדים של חברת אימאג'רי (Imagry) ומשמש כמנכ"ל שלה. זו חברה שעוסקת בפיתוח טכנולוגי של המכונית האוטונומית.

בתי הספר שלנו מלמדים את הילדים באמצעות אינדוקטרינציה ולא באמצעות פיתוח ההבנה. אדהם מרד בשיטה הזו. הוא יצא נגד בית הספר בו למד ונגד מוריו, סרב להאמין למה שניסו להכניס לו לראש, והתווכח עם המרצים שלו באוניברסיטה. בעת לימודיו באוניברסיטה הגיע אלי מכתב תלונה שטען שאדהם נוהג להתווכח עם המרצים, להטיל ספק במה שמוסכם על כולם, ושמצבו מסוכן. אדהם אוהב את החיים ורוצה להשאיר את חותמו עליהם. הוא העריץ את סטיב ג'ובס שייסד את חברת אפל, קרא הרבה עליו, ותלה את תמונתו של ג'ובס במקום בולט במשרדו בחיפה.

בדצמבר הבא ימלאו לאדהם 33 שנה. הוא בעל כשרונות רבים, מצייר ומפסל, וביים סרט קצר על האינתיפאדה הראשונה. בעבודת הסיום שהגיש בתום לימודי התואר הראשון שלו באוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה בארביד, ירדן, הוא התמקד בשאלה איך לאפשר לאנשים הסובלים ממוגבלות בראיה או בתנועה להשתמש במחשב באמצעות המחשבה. לאחר מכן עבד בירדן ובגדה המערבית במשך שנתיים, עד שהתקבל ללימודי תואר השני באוניברסיטת תל אביב בתחום ההנדסה וטכנולוגית המידע. בעת לימודיו באוניברסיטת תל אביב הבחין שהחברה הישראלית מכבדת את מי שהופך את הידע האקדמי שלו לתעשייה וטכנולוגיה.

באותה תקופה פנה אלי אדהם ואמר שאינו מעוניין בג'וב גם אם יש בצידו שכר גבוה, אלא הוא רוצה לייסד חברת סטארט אפ משלו בתחום הטכנולוגיה. כדי לממש את רצונו ביקש אדהם שאדאג לו למקום, למזון ולהוצאות בסיסיות אישיות במשך שנה או שנתיים, עד שיגבש את מחשבתו ויצור קשר עם משקיעים לסטארט אפ משלו. הוא היה חדור בביטחון גמור ביכולתו להגשים את מטרתו, ולמרות שהיססתי, הבטחתי לו את מבוקשו. היו מי שגינו אותי על כך, אך עניתי להם שאני נותן לו סיכוי.

אדהם עבד באופן אינטנסיבי ולמד לבדו. עם הזמן גבר ביטחונו ביכולתו, והוא רק הגביה את רף שאיפותיו. דבר לא עצר אותו, לא הערות של חברים ולא הגדרתו כ"כשלון", שכן התפיסה של החברה הפלסטינית היא שמי שיש לו משרה ושכר של אלפי דולרים בחודש הוא האדם המצליח. אדהם קרא המון, ובלע ספרות עולמית, מתמטיקה ופיזיקה. מאז שהיה ילד, הוא אהב לבנות דברים, החל מבובות וכלה במכוניות חשמליות.

הפרויקט של המכונית האוטונומית לא היה קל כלל ועיקר. עד היום נמצא אדהם בעיצומו של מאמץ אדיר, כאשר ביחד עם קבוצה של מהנדסים, מוסלמים, נוצרים ויהודים, הוא מתמודד עם קשיים מורכבים וגבוהים מהר האוורסט. לאחרונה הצליחו אדהם ואנשי צוותו המעולים להשיג ניצחון ראשון בניסיון להפעיל מכונית אוטונומית, בסיוע של חברת השקעות עולמית. הניסוי עבר בהצלחה באריזונה, ארה"ב בינואר השנה, לאחר שהתגברו על מאות מכשולים. המכונית שהורידו לכביש נסעה ללא סטיות ימינה או שמאלה, עצרה באופן מבוקר מול רמזורים, או כאשר נתקלה בהולכי רגל בכביש או אפילו במעבר בלתי צפוי של משאיות בצומת. ההצלחה בניסיון זה פתחה עבורו אופקים חדשים להשיג השקעות בינלאומיות.

זהו המצפן, או לפחות אחד מהם. אנו זקוקים לקאדרים בעלי יכולת, שיבנו מוסדות כלכליים, טכנולוגיים, מדעיים ותרבותיים. מדוע אנו מכפיפים את עצמינו ואת צעירינו למשטר פטריארכלי, שבטי וחמולתי הנשלט על ידי ארגונים? הבעיה אינה פוליטית בלבד. דווקא בישראל קיימת מפלגה שאינה מסתפקת בצד הפוליטי, והיא מפלגת דעם. היא חותרת להרחבת הידע, המדע והטכנולוגיה בחברה הפלסטינית, כמו גם לחשיבות הדאגה לסביבה, חיזוק מעמדה של האישה ובניית כלכלה שיתופית. הנהגת מפלגת דעם מודעת לכך שהדרך להשגת מטרותיה ארוכה, ארוכה מאד, ואין אפשרות להגיע למדינה אחת לפני שתושג התקדמות כלכלית, מדעית, טכנולוגית ורעיונית של הפלסטינים.

מדוע אין אנו מלמדים את ילדינו שהשלכת אבנים לא מועילה במאה ה-21? מדוע איננו מלמדים אותם שהדרך להביע את התנגדותם תלויה ברמת החינוך, הדאגה לסביבה, בבניית כלכלה, טכנולוגיה, ובריאות האדם? מדוע איננו מפתחים את האנרגיות המתחדשות ואת תחומי האמנות, ואינו מחנכים את ילדינו לפתיחות כלפי העולם? למה אין אנו מעודדים אותם ללמוד שפות ולהכיר תרבויות אחרות במקום להתגאות בכך שאנו האומה הטובה ביותר? עלינו להשתחרר מהעבר ולפתוח לרווחה את דלתות העתיד, כך שאנו הפלסטינים נוכל להיכנס אליהן יחד עם הישראלים ולבנות אתם תרבות משותפת. האמת המרה הכואבת היא שאנו עדיין חיים במאה ה-18.

איזה עם מוכן לסבול את המספר העצום הזה של קורבנות ופצועים? נכון הכיבוש, ושוב הכיבוש ושוב הכיבוש הוא האחראי. אבל בנינו יהיו חזקים יותר ומחושלים יותר אם יתנגדו לכיבוש בלימודים ובחוק, בבניית מוסדות ובקידום הכלכלה והטכנולוגיה. באותו רגע נוכל לדעת שאנו מתפקדים על דלתה של המדינה האחת, וכי אין מנוס לישראלים מקבלתנו לצידם כשותפים. אנו אומרים לישראלים, אתם ואנחנו שותפים לחיים בכברת ארץ קטנה זו בין הים והנהר זה לצד זה. אין לנו רצון לסלק אותכם מכאן, אבל לא נסכים שאתם תדחקו אותנו מכאן ותחנקו אותנו. נרדוף אחריכם בבתי משפט, וננהל מולכם מלחמה על זכויות לאומיות ואזרחיות, כי אנו שואפים להיות שותפים בכל תחומי החיים.

אני יודע שיהיו רבים שירצו לרגום אותי באבנים על הדברים האלה ולהאשים אותי בנורמליזציה. אני מכריז באופן ברור שאני נגד הכיבוש, וכי אתנגד לו באמצעות המדע, הטכנולוגיה והכלכלה החזקה. אם נצליח לייצר מערכת משפט עצמאית, אם נצליח ליצור עיתונות חופשית, כאשר נבנה מערכת חינוך שאינה מבוססת על אינדוקטרינציה כאשר נפתח את הדרך למחשבה החופשית, נצליח לעמוד מול הכבוש. אני סבור שהקמת מדינה אחת הוא הפתרון הטוב ביותר בתנאים כאלו. זהו הפתרון הטוב ביותר לאחר כישלון הפתרון של שתי המדינות, ולאחר שאיבדנו את המצפן. אנו עומדים עכשיו על פרשת דרכים: המשך המלחמה, ההרג וההרס או הדרך לחיים משותפים.

איזו מהן נבחר? אנו שואלים את המנהיגות הפלסטינית, לאן אנו צועדים? תשובתם היא שאין מנוס מפתרון שתי המדינות. לזאת אנו עונים: האם הצלחתם לייצר גרעין של מדינה במשך רבע מאה? האם הצלחתם לשכנע את העם בכך שאתם מסוגלים להקים מדינה ולהנהיג עם? מנהיגים אחרים עונים: נמשיך בהתנגדות. על זאת אנו עונים, ומה אחרי ההתנגדות? האם העם מוכן לשלם את המחיר הכבד של ההתנגדות כאשר אין לה תוצאה כלשהי? האם הצליחה ההתנגדות להסיר את המצור מרצועת עזה? האם הצליח התאום הביטחוני לסלק את המחסומים בכניסות לערי הגדה המערבית? האם הצליח לעצור את התקיפות של הצבא הישראלי והמתנחלים?

השאלות שלי מופנות גם למנהיגים הישראלים, מה הם הפתרונות שאתם מציגים למצב מטורף זה שאין לו אח ורע? תשובותיהם הם, אוטונומיה חלקית, מצור מתמשך נגד הטרוריסטים בעזה ורדיפה בלתי פוסקת של טרוריסטים בגדה המערבית. במלים אחרות, המשך הדיכוי, ההתנכלות, המצור ושלילת זכויות אנושיות, אזרחיות ולאומיות מהעם הפלסטיני. הם ממשיכים את מעגל הקסמים של הרג וקרבנות עד אין סוף. האם המנהיגים בשני הצדדים אינם מבינים שהעם הפלסטיני ועם הישראלי קיימים זה לצד זה, על אותה אדמה? האם אין זו זכותנו לחיות, ללמוד ולממש את החיים המשותפים הרחק מהססמאות המזויפות, מהלאומנות של שנאה, והרחק מהגזענות ההרסנית? מדוע לא נחיה בצל העקרונות של שוויון וחופש, וחלוקה הצודקת של משאבים ועושר?

איך כל זה יקרה אם אין לנו מצפן ביד? בלי שנחשוב מחוץ לקופסה? בלי שנייצר פתרונות חדשים? בלי שנחתור לעיצוב טקטיקה ברורה ואסטרטגיה מתאימה? בלי שיהיה לנו אומץ להתעמת עם המציאות הקשה בה אנו חיים? כולנו רופאים שיודעים היטב להגדיר את המצב, אבל בבואנו להציג פתרונות אנו מציגים רעיונות בלתי אפשריים, שליליים וגזעניים. הזמן קצר. עכשיו יש הזדמנות, תפסו אותה עכשיו ונצלו אותה.

• סעיד אלגזאלי הוא עיתונאי פלסטיני תושב ירושלים. המאמר פורסם במקור בערבית ותורגם לעברית על ידי אסף אדיב.