המשבר הממשלתי, כלא המדינה הפלסטינית והמשך מדיניות נתניהו – סקירה פוליטית, 12.6.22

המשבר הממשלתי:

ניר אורבך, יושב ראש ועדת הכנסת ומנכ"ל מפלגת הבית היהודי שמייצג את המתנחלים בגדה המערבית פנה בכעס למנסור עבאס במליאת הכנסת ולאחר שחוק הכיבוש נפל" שהניסיון של שיתוף פעולה עם הערבים נכשל. זה עורר ויכוח גדול מאוד בין הימין לשמאל בישראל האם הערבים הם האחראים לכישלון הקואליציה, והאם יש עתיד לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים בתוכה.  ג’ידא רינאווי זעבי, ממרצ הצטרפה למאזן גנאים מהרשימה האסלאמית, ושניהם הצביעו נגד הארכת התקנות לשעת חירום. הקואליציה נמצאת בסוג של שיתוק כי אין לה 60 קולות בכנסת לאחר ש 4 חברי כנסת שהיו בקואליציה – עמיחי שיקלי ועידית סילמן מימינה, ג’ידא רינאווי ומאזן גנאים – הצביעו נגד הממשלה, והמשבר רק מעמיק.

אמנם השמאל טוען שלא הערבים אחראים על המשבר כי הוא התחיל מחברי ימינה, אך דעם לא הולכת לקבוע מי ממשתתפי הממשלה אחראי למצב, כי מההתחלה חשבנו שזה ניסיון כושל. זאת מאחר וההסכמה היחידה ביניהם היתה ההתנגדות לנתניהו, ואין להם שום הסכמה אידאולוגית. לא בנושא הפלסטינים, לא בנושא מצב הערבים בישראל. למעשה המציאות בישראל מחולקת לשני חלקים, ישראל מחד, והגדה המערבית ועזה שנמצאים תחת כיבוש מאידך. האידאולוגית המפרידה ביניהם היא לאומנית, הלאומנות הישראלית מול הלאומנות הפלסטינית ואין דרך לגשר ביניהן. לא מדובר על אידאולוגיה דמוקרטית, על זכויות אדם ושוויון ועל מדינת רווחה לכל התושבים, שהם עקרונות אוניברסליים שכל חברה יכולה לתמוך בהם, והיא יכולה להיות אלטרנטיבה לאידאולוגיות לאומיות.

מה גם שמדובר בסכסוך לאומי בין ישראל כמדינה קולוניאלית כובשת שההפליה כלפי הערבים הוא בסיס קיומה. זה לא מקרה דומה לוויכוח בקנדה בין המיעוט הצרפתי לרוב האנגלי, כאשר הצרפתים רוצים יותר אוטונומיה לשונית ותרבותית; או לוויכוח בספרד בין קטלוניה ומדריד, או באנגליה בין סקוטלנד לבריטים. שם מדובר בסכסוכים לאומיים שהם שארית מהעבר, אבל לא כיבוש קולוניאליסטי השולל את עצם הקיום והזכויות הבסיסיות של העם האחר. המאפיין את סכסוך המקומי הוא, שאף צד לא מכיר בקיום הצד השני ובזכויות שלו. הישראלים טוענים שהערבים מאיימים על קיומם, ומסרבים לתת לפלסטינים את הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר. לכן להגיע להסכמה בסכסוך לאומי כל כך מסובך על בסיס לאומי הוא בלתי אפשרי.

הבעיה הפוליטית היום היא שאין רוב לממשלה וגם אין רוב להפלת הממשלה. הערבים מפחדים להפיל את הממשלה. הם המליצו על גנץ בעבר, ואולי ימליצו על לפיד, והדבר האחרון שהם רוצים זה לראות את בן גביר בממשלה. על זה חיה הקואליציה כי עד עכשיו לא נוצרו התנאים להפלתה בפועל, אבל היא לא מצליחה לתפקד. וגם אם יעשו בחירות חדשות, לא ברור שלצד אחד יהיה רוב. נגיד שהממשלה תחזיק מעמד עוד שנה, והראשות תעבור ללפיד? מה יעשו איילת שקד וגדעון סער? הם לא יוכלו לסבול את זה, ומה הם יעשו אז? הניסיון של "לא לביבי" מראה שזאת לא פלטפורמה שאפשר לבנות עליה אלטרנטיבה. הבעיה היא שזה לא יוצר תנועה אלטרנטיבית. 

ציונים מול ערבים:

כאשר לוקחים את הגוש הליברלי שמאלי, מפלגת העבודה וחלק מיש עתיד, לעשות ברית עם ימינה, בני גנץ – כחול לבן, וגדעון סער – תקווה חדשה, הם יכולים להתאחד נגד ביבי ולהסכים על העיקרון הבסיסי – מדינה יהודית והתנגדות לפשיזם. ברור שיש הסכמה בין הימין והשמאל הציוניים שקיום ישראל הוא מעל ומעבר לכל זכות שמגיעה לאחרים. אבל הצטרפות החלק הערבי לקואליציה באמצעות התנועה האסלאמית שנתה את המצב. זה בולט בצילום שהתפרסם היום בעיתונות של הפגנה של אנשי מרצ מול ביתה של ג’ידא רינאווי בנוף הגליל, בדרישה ממנה לפרוש מהכנסת כדי שמרצ תוכל למנות אדם נאמן אחר במקומה. זוהי כמובן דרישה לגיטימית, אבל הצילום מראה שאנשי מרצ המפגינים מנופפים בדגלי ישראל כדי להוכיח שהם מפלגה ציונית. כלומר, זוהי אמירה שג’ידא רינאווי ופריג' במרצ, הם חברים במפלגה ציונית ישראלית, והם צריכים לקבל את סדרי העדיפויות שלה, שהם שונים מסדרי העדיפויות של הערבים בישראל. הם לא באו להפגין מתוך פחד מחזרת נתניהו לשלטון והדרישה שתחזיר את המנדט למרצ לגיטימית אלא שעשו זאת תוך הנפת דגלי ישראל, שהם דגלי הימין שהונפו בצעדת ירושלים באחריות עומר בר לב ממפלגת העבודה.

שמענו היום את מוסי רז ממרצ, שמדבר כמתנגד לכיבוש ומפגין בגדה נגד מתנחלים ותומך באיכרים פלסטינים. רז אמר ברורות שהקואליציה הזאת יותר ימנית מנתניהו, ואחרי שתיאר את הפעילות הפשיסטיות נגד הפלסטינים, הוא קרא לג’ידא רינאווי להצביע בעד הארכת תקנות ההגנה לשעת החירום, כי מרצ מחויבת הסטטוס קוו על פי קווי היסוד של הממשלה. כלומר צריך להגן על המצב  כפי שהיה עד היום, והחוק הזה חודש במשך 55 שנים באופן אוטומטי מאז 1967 ועד היום. אמנם מוסי רז מתנגד לכיבוש, אבל זה לא מונע ממנו לאמץ את סדר העדיפויות הלאומי על חשבון התמיכה בזכויות האדם והאזרח, בין אם יהודי או ערבי. מי שרואים בכיבוש ובאפרטהייד פשע שאי אפשר לתמוך בו משום סיבה, כלומר הפלסטינים שנמצאים בתוך הקואליציה, לא יכולים להצביע בעדו בשום אופן. לכן הקואליציה הזאת היא צביעות שמקדשת את הכיבוש. במקום לחפש דרך לדו קיום בין יהודים וערבים, היא מסתפקת לקנות אותם בנתינה של תקציבים לכמה פרויקטים. זהו הסכסוך האידאולוגי שאנחנו חיים יומם ולילה, ואף אזרח ערבי או יהודי בישראל לא יכול לברוח ולהתעלם ממנו.

המשך המדיניות הכלכלית חברתית והביטחונית של הליכוד:

לצד זה, יש לקואליציה פרוגרמה כלכלית חברתית. היום כתבה איריס לעאל ב"הארץ", שאם מתבוננים במשברים, בשביתת המורים, בכישלון הרפורמה של העסקת מתמחים במנגנון הבריאות, במצב הפנסיונרים והעוני, בעליה של 20% במחירי הדירות ובמיוחד בתל אביב, או במצב התחבורה – רואים שממשלת השינוי ממשיכה לקבל את תכתיבי הצבא ומשרד האוצר כהמשך למדיניות נתניהו. נגיד בנק ישראל, שמונה על ידי נתניהו, אומר כבר יותר משנה שצריך להגדיל את הגרעון ולהשקיע בתקציבים לבניית תשתיות – תחבורה, בתי הספר, בתי חולים – כלומר, כל מה שיכול להעלות את פריון העבודה בישראל. ומפלגת העבודה ומרצ מדברים רק על כך שצריך להעלות את שכר המינימום. אם יעשו זאת, פירוש הדבר שהמעמד הנמוך יישאר במקום שהוא נמצא בו עם תוספת של כמה מאות שקלים. הממשלה לא יוצרת מקומות עבודה יותר טובים, לא מספקת הכשרה מקצועית וכל מה שיאפשר לפועל הפשוט להתרומם. זאת למרות שיש עודף של 30 מיליארד שקל בגביית מסים, שאפשר היה להשקיע אותם בתשתיות, אבל הממשלה לא מוכנה להוסיף אגורה למשכורת מורים, מתמחים או כל אחד אחר. היא ממשיכה את מדיניות נתניהו. לזה מצטרף הנושא של איראן, שאינו שייך לסכסוך הלאומי עם הפלסטינים.  אנו עדים להחרפה של המלחמה נגד איראן, ובשבת ישראל הפציצה את שדה התעופה של דמשק. ניכר שהממשלה הזאת מכירה רק את שפת המלחמה. אין שום שינוי כלכלי, חברתי או אידאולוגי שמצדיק את קיומה של הקואליציה הזו, והשותפות עם הערבים מותנית בכך שהערבים יקבלו את סדר העדיפויות הלאומי. ג’ידא רינאווי זעבי טענה שמתנהגים אליהם כאילו הם שבויים שצריכים לקבל את חוק הכיבוש, חוק איסור ההנפה של דגלים פלסטינים, ואת וועדות הקבלה ליישובים יהודים שמונעים מערבים לגור שם. נוסיף לזה את צעדת הדגלים, ואת חוק האזרחות שהוסכם בין הליכוד לימינה, ניווכח שנוצר מצב שהערבים צריכים לקבל את סדר העדיפות הזה ולהסתפק בתוספת תקציבים.

ג'ידא הופיעה כצפוי בדמות הקורבן, אבל היא הצטרפה למפלגה ציונית מבחירתה, בלי שמישהו כפה עליה את זה. כאשר אין שותפות יהודית ערבית אמתית, מדוע היא הסכימה לקבל את התכתיבים של ממשלת השינוי, שמכתיבה שאסור לשנות את המצב הקיים, כולל הכיבוש? והשאלה היא מה היא האלטרנטיבה לממשלה הנוכחית שהיא עשויה להצביע נגדה? לטענתה היא לא מצביעה נגד הקואליציה, אלא נגד חוקים ספציפיים, כלומר היא לא מוכנה להחזיר את נתניהו לשלטון. ואז נשאלת השאלה, מה הוא האופק שלה ואיזה מסקנות היא מסיקה מהניסיון הכושל הזה? על איזה בסיס אפשר, לדעתה, להגיע לשותפות אמתית בין יהודים וערבים? במציאות אין לה שום פרוגרמה או ראיה לטווח ארוך, היא מסתפקת בדרישה לתקציבים לנצרת, ולטפל בנושא אקרית וברעם, נושא שחזר על עצמו במשך עשרות שנים. ובכן, איפה היא עומדת אידאולוגית?

לתנועה האסלאמית יש עמדה אחרת. היא מכירה באופי היהודי של המדינה, כי היא מקבלת את היותה מיעוט מוסלמי בתוכה ודורשת אוטונומיה, בלי קשר אם ראש ממשלת היהודים יהיה ביבי, בנט, לפיד, או כל אחד אחר. מנסור עבאס רוצה לקבל אישור להטיל את שליטתו על החברה הערבית באמצעות תקציבים, כדי שיוכל לחנך על השריעה האסלאמית בבתי הספר שלו, בדיוק כמו שהחרדים מחנכים על פי גישתם הדתית בבתי הספר שלהם בבני ברק ובירושלים, מקבלים פטור מהצבא, ומנהלים את החיים שלהם כרצונם וקובעים את יחסי האישות וחיי המשפחה שלהם. הנושא הלאומי לא מעניין את התנועה האסלאמית, והם לא מכירים בו אלא בדת האסלאמית, שהיא הבסיס האידאולוגי שלהם. דו הקיום עם האחים המוסלמים נכשל בכל מקום ולא רק בישראל, הוא נכשל בסוריה, במצרים בתוניס, בלוב ובלבנון. הם משגשגים בכל מקום שהעוני משגשג בו וסוחבים אתם את הרוב, השחיתות שלהם והניסיון להכתיב את דרך החיים הדתי מביא לכך שהליברלים מוכנים ללכת עם הצבא נגדם כך קרה במצרים וכך קורה בתוניסיה.  

כלא מדינת פלסטין:

אם מדברים על ניסיון יהודי ערבי משותף שאינו בנוי על לאומנות אלא על שוויון ורווחה, לא רק מנסור עבאס, אלא גם חד"ש וטיבי ולאומנים פשיסטים שתומכים בפוטין, לא ישתתפו בו, כמו שגם חמאס ואבו מאזן לא ישתתפו בו. אלה לא מכירים בעקרונות דמוקרטיים, ומטיפים ל- בי.די.אס. אם המצב הכלכלי חברתי בישראל קיצוני, בגדה הוא הרבה יותר גרוע, ותנאי הקיום הם בלתי נסבלים. עובדים לא יכולים ליהנות מזכויות, פקידי הרשות לא קבלו משכורות יותר מחודש, ואין שם עבודה. לרשות אין תקציבים כי המערב הפסיק לתרום לה בגלל השחיתות שלה, ופרצו שם הפגנות שדורשות להוריד את מחירי המצרכים הבסיסיים.

אולם כל הדרישות שלהם נתקלות בהסכמי פריז שהם חלק מהסכמי אוסלו, שהפכו את הכלכלה שלהם לתלויה לגמרי בישראל. אין להם זכות לנהל מדיניות כלכלית משלהם, אין להם מטבע פלסטיני אלא שקל, היא לא יכולים לטבוע מטבע, או לקבל הלוואות בשוק הלוואות. החוב של ישראל לבנקים בחו"ל מהווים  70% מהתל"ג. כאשר בתקופת הקורונה נתניהו רצה לתת לאנשים קצבאות, הוא לקח הלוואות מבנקים בינלאומיים בריבית של פחות מ- 1% וחילק אותם. הרשות לא יכולה לקחת הלוואה משום גורם כי אין לה כל מעמד לעשות זאת. למעשה אין מדיניות פיסקלית עצמאית משום שישראל לוקחת החלטות הנוגעות למדיניות הפיסקלית של הרשות. הבעיה היא שתנועת "רוצים לחיות" דורשת מהרשות לנקוט עמדה ומעשים כאשר ידיה של הרשות כבולות. התנועה הזאת חיה באשליה שהמדינה הפלסטינית בדרך, כבר יש נשיא פלסטיני, כאילו קיימת מדינת פלסטין תחת כיבוש, אבל זה שקר. בצורה הזאת היא מקבלת את הכלא הגדול שהיא חיה בו, כלא מדינת פלסטין.

אחד הדרישות של "תנו לחיות" מהרשות, היא להוריד את הבלו ואת המע"מ על הסחורות,  ולבטל את הסכם פריז. אבל משמעות הדבר היא לבטל את הסכם אוסלו. אם הרשות תודיע פומבית שיש לה עצמאות בגדה המערבית היא צריכה בנק מרכזי, מטבע משלה, ומדיניות כלכלית. ומה היא תעשה עם עשרות אלפי העובדים בישראל כאשר אין לה עבודה בגדה המערבית? אין לה שדה תעופה או נמל ימי, והיא סגורה בין גשר אלנבי לבין ישראל. איפה יש לה מדינה? אם היא תאמץ את הדינר הירדני, ירדן תצטרך לקחת אחריות על הגדה המערבית, וזה בלתי אפשרי. על זה מפגינים "רוצים לחיות" תוך כדי התעלמות מקיום ישראל כמדינה כובשת, ולא עושים שום דבר נגד דו הקיום של הרשות עם הכיבוש.

"תנו לחיות" לא רואים חזון של בניית מדינה משותפת שאינה אפרטהייד, אף צד לא מוותר על המדינה הפלסטינית או היהודית, שלאף אחת מהן אין אפשרות קיום, מה שהופך את המאבק הלאומי למאבק אינסופי.  מרצ גם לא מדברת על הניגוד בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. גם לטענתה שצריך להפריד בין מדינה יהודית לפלסטינית אין יותר קיום. כאשר לוקחים את התמ"ג הישראלי ומחלקים אותו ל-9 מיליון בני אדם, אדם ממוצע יוצר 45,000 דולר. בגדה המערבית ועזה מדובר על 2,500 דולר לאדם בשנה. איך אפשר להפריד בין שתי הישויות האלה? האידאולוגיה הלאומנית נכשלה כבר לפני 30 שנה, אבל הישראלים ממשיכים לחיות באשליה הזאת. ישראלי ופלסטינים חולקים את אותו הקטע הגיאוגרפי, את אותה הכלכלה, וצריכים להתחלק בכל המשאבים בצורה שוויונית בין הנהר לירדן. זה יכול להיות בסיס לניסיון מוצלח של שיתוף יהודי ערבי ישראלי פלסטיני. איזה חוקה תנוסח, מה יהיו החוקים שלה – זה דבר שצריך לדון בו. הקריאה להפרדה למעשה מנציחה את האפרטהייד והכיבוש, ולא מובילה לעצמאות או לשלום.

הפועלים הפלסטינים:

אחת המסקנות מהניסיון שלנו לאגד עובדים במפעלי טעמן וגרין נט, שהנהלות המפעלים הסכימו לשבת ולדון אתנו. הם הכירו בנו כגוף ייצוגי, אבל לא הסכימו לחתום אתנו על הסכם קיבוצי. על פי החוק הישראלי שום בית משפט לענייני עבודה לא יכול לכפות על מעסיקים לחתום על הסכם קיבוצי, הוא רק יכול לכפות את המו"מ  בינם לביננו, ואת זה הם קבלו. הפלסטיני בשטחים חי מ- 1,850 שקל לחודש, וחלקם יכולים לעבוד בישראל אם הם נשואים וכו'. כך הם מצילים את עצמם אחרי שהם משלמים 2500 שקל לחודש עבור רישיון העבודה. ובכל זאת מצבם הרבה יותר טוב מזה של הפועלים בשטחים. אי היכולת להגיע להסכם קיבוצי היא בעיה לא רק אלא גם  בארה"ב, באמזון ובסטאר באקס הצליחו העובדים להתאגד אבל הדרך להסכם קיבוצי עוד ארוכה מאוד.

אצלנו המצב הפוליטי הרבה יותר מסוכך ומקרין על המצב הכלכלי. הפועל הפלסטיני לא רואה מולו שום תנועה פוליטית שדורשת שוויון זכויות לכל, הכיבוש נראה נצחי, ומבלי לשנות את התודעה שלהם קשה לעמוד מול הלחצים של המעבידים ולהגיע להסכם קיבוצי. אנחנו צריכים להבין את זה כאשר אנחנו מדברים עם עובדים. זה לא מספיק לדבר על פנסיה ומשכורת, צריך להציג בפניהם תמונה שתשנה את התודעה שלהם. המעבידים מנצלים את כל החולשות ובעיקר את מצב האבטלה בשטחים ופער המשכורות כדי להסית נגד מען, לאיים על העובדים ולקנות אותם בכל מיני הטבות גם אם זמניות כדי שיעזבו את מען. הכנסנו פעיל המתגורר בגדה המערבית כדי לחזק את העבודה שלנו בין הפועלים, אבל גם הוא צריך להבין את המצב לאשורו, אחרת הוא לא יצליח להעביר אותו לעובדים. לא מדובר רק במשכורות. כל עוד הם לא יקבלו את העיקרון הזה לא נוכל להצליח. אם ניקח את מפלגת דעם, יש לנו מרחב תמרון מאוד צר. יש לנו שיתופי פעולה במזרח ירושלים עם גורמים שונים, אבל קשה מאוד להפוך אותם לכוח פוליטי שותף, כי אין בנמצא גורם דמוקרטי ליברלי בשטחים, ואין עם מי לשתף פעולה. כל מי שמשתף פעולה עם השמאל הישראלי מוצג כבוגד שעושה "תטביע" עם כוחות הכיבוש.

אם מרצ מניפים את דגל ישראל נגד חברת מפלגתם הערבייה, כולל מוסי רז שהוא נגד הכיבוש, ומבקש ממנה לוותר על כל העקרונות שלה למען הקואליציה כי ישראל יותר חשובה מהכול – יכולת הפעולה שלנו מאוד מצומצמת לאור השבירה שלהם ימינה. וזה מתבטא בכך שאנחנו לא מצליחים לפרוץ לקהלים יותר רחבים, למרות שאנחנו מפיצים את עמדתנו כל שבוע בפגישה עם פעילים. משני צדי הגדר יש קיפאון רעיוני שמוביל למבוי סתום ולפיצוץ. זה לא אומר שאין כל ערך לתנועת "רוצים לחיות". במאמר שפרסמנו בערבית בקשנו לדעת מה העקרונות שלהם. מאוכזבי מרצ פונים ליאיר לפיד כאלטרנטיבה, ואנחנו צריכים להעמיד עקרונות חדשים מולם ומול הכוחות הפלסטינים המרדנים, כי עד שזה לא יקרה, האפרטהייד ימשיך. אנחנו צריכים לפנות לשני הכיוונים האלה ולהציע להם את הפלטפורמה של גרין ניו דיל ישראלי פלסטיני.