הרוב היהודי לבדו הוא הקובע

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" הכריזה מועצת העם שהתכנסה במאי 1948, ככתוב במגילת העצמאות. את אופייה של מדינת ישראל, עקרונותיה, ואופי המשטר שלה היתה אמורה לקבוע "האספה המכוננת" על ידי אימוץ חוקה לא יאוחר מהראשון לאוקטובר 1948. אולם הבטחה זו לאומות המאוחדות לא קוימה לעולם, ובמקום זה חוקקה האספה המכוננת שנבחרה בינואר 1949 את "חוק המעבר", שקבע שהיא הפכה ל"כנסת". האספה המכוננת מעלה בתפקידה.

בהעדר חוקה המגדירה את זכויותיהם, נאלצו האזרחים להסתפק באותה שורה קצרה שהפכה לבסיס החוקתי של ישראל. זו הבטיחה לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות." המילה דמוקרטיה, הנישאת היום בפי כול, כלל לא הוזכרה במגילה בה מנפנפים כל המתנגדים למהפכה המשטרית.

כיום, 75 שנה מאז אותה הכרזה היסטורית, המילה חוקה נישאת בפי כול. המשבר החוקתי שחצה את החברה הישראלית לשניים, הוליד בקרב אלו שהמהפכה הזו מאיימת על חירותם ואורח חייהם, הכרה חדשה שחייבים לבסס את הדמוקרטיה באמצעות חוקה שתבטיח את יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל. עד כה מילאו את מקומה של החוקה שרשרת חוקי יסוד שנחקקו בשלהי שנות ה90 ובראשם חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". בהסתמכו על חוק זה ניסח השופט אהרון ברק תילי תילים של פסקי דין בעלי אופי חוקתי במה שקרוי "המהפכה החוקתית", שקוממה את המפלגות החרדיות, את הציונות הדתית ואת הימין בישראל.

מגילת העצמאות לא קבעה באופן ברור את היחס בין דת למדינה בישראל.  שלל חוקי השבת שפוגעים באופן ישיר בחופש הפרט ומבטאים כפייה דתית המופעלת על הציבור החילוני, מתבססים על מכתב הסטטוס קוו שכתב דויד בן גוריון לאגודת ישראל, שקובע את השבת כיום המנוחה הרשמי. דויד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, אבל השאיר חור חוקתי שחור הבולע לתוכו את החברה הישראלית כולה. ככל שהמהפכה החוקתית של אהרון ברק הלכה והתרחבה, כך גם התרחבה הדמוקרטיה על חשבון היהדות. מדובר לא רק בחופש העיסוק המעגן פתיחת מרכולים ותחבורה ציבורית בשבת, שוויון בנטל השירות בצבא לצעירים חרדים, חוקים המאפשרים שירות קרבי לנשים ומכירים בזוגות נשואים בני אותו מין. מדובר גם בפתיחת הדלתות של בית המשפט העליון בפני הציבור הערבי בסדרה של סוגיות הנוגעות למעמדו במדינה.

כל אלה היו בבחינת ניסיון להתאים את ישראל למאה העשרים ואחת, ולנרמל אותה בקרב משפחת העמים כמדינה דמוקרטית. אלא שככל שבית המשפט העליון הרחיב את מרחב הדמוקרטיה, כך התערער מעמדו בקרב ציבור הולך וגדל של אזרחים שהדמגוגיה הדתית לאומית והימנית שטפה את מוחם. ככל שמעמדו של בית המשפט העליון התערער כך גדל הפילוג הפנימי בתוך החברה הישראלית, שהגיעה היום לכדי פיצוץ. מתברר שהניסיון להרחיב ולפרש את  מגילת העצמאות רק העמיק את הפער בין ליברלים לשמרנים. השמרנים חתרו בכול כוחם להפוך את ישראל למדינה יהודית כפי שקבעה מגילת העצמאות, תוך כדי מזעור אופייה הדמוקרטי. על פי התפיסה הימנית, הדמוקרטיה מצטמצמת לזכותם של האזרחים היהודים בלבד. כל החלטה בעלת אופי חוקתי או מדיני שלא זוכה לתמיכה של רוב יהודי הופכת לבלתי לגיטימית.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין היה בבחינת יריית הפתיחה ליצירת קונצנזוס ישראלי חדש. הסכמי אוסלו לא זכו לרוב יהודי בכנסת, ומאחר והרוב הושג בתמיכת הח"כים הערבים, בעיני הימין והציונות הדתית הם לא היו לגיטימיים, והדרך לרצח פוליטי היתה קצרה ביותר. מאותו רגע היסטורי, הימין הישראלי דחק את האופוזיציה הליברלית לפינה. הדמוניזציה של הסיעות הערביות בכנסת הפכה את ההסתמכות עליהן כדי להרכיב קואליציה שלטונית לבלתי לגיטימית. ממשלת השנוי בראשות נפתלי בנט, שהוקמה בחודש יוני 2021 התפרקה כעבור שנה על רקע שיתוף הפעולה עם התנועה האסלאמית, הוחרמה כליל ע"י נתניהו ושותפיו, בעוד ששלושה מחברי סיעתו של בנט נטשו אותו והביאו להפלתה של הממשלה.

הקונצנזוס הזה הוא כל כך מושרש, שיאיר לפיד, המועמד להחליף את נתניהו במקרה וממשלתו של האחרון תיפול, מבטיח כי הוא לא יסתמך על קולותיה של התנועה האסלמית כדי להשיג רוב, וישתף אותה בקואליציה העתידית רק לאחר שיבטיח רוב מקרב הסיעות היהודיות. גם תנועת המחאה נגד המהפכה המשטרית פועלת על פי אותו עיקרון. המאבק מתנהל בין היהודים לבין עצמם בלבד, ואין מקום במחאה לאזרחים הערבים פן תהפוך המחאה בעיני הציבור הרחב ללא לגיטימית ולא פטריוטית. על מנת להדגיש את אופייה היהודי של המדינה, נאלץ הימין לקבוע לאחר 75 שנה מאז הכרזת העצמאות ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". בחוק הלאום שאושר בכנסת ב19 ביולי 2018 ברוב של 62, 55 מתנגדים ו2 נמנעים, נעדר אזכורה של ישראל כמדינה דמוקרטית  המקנה שוויון לכל אזרחיה. כך נמנע מהאזרחים הערבים כל חלק בקביעת גורלה של המדינה. מותר להם אמנם להצביע אבל לא להשפיע.

המהפכה המשטרית של הציונות הדתית הולכת צעד קדימה, ופועלת לפסול את הרשימות הערביות מהשתתפות בבחירות לכנסת. קצפה יוצא נגד בית המשפט העליון, שביטל את החלטתה של וועדת הבחירות המרכזית לפסול את רשימת בל"ד. על פי כל הסקרים, ולמרות העלייה בתמיכה במפלגת "יש עתיד", אין בידו של יאיר לפיד להשיג רוב מבלי לשתף את הרשימות הערביות. הבטחתו לא להסתמך על הערבים בהקמת הממשלה בנויה על תקווה, שלאחר הסתלקותו של נתניהו מהזירה הפוליטית הוא יצליח להקים ממשלת ימין מרכז עם שרידיה של מפלגת הליכוד. ללא שינוי בפרדיגמה של חוק הלאום, זו תהיה התקרה הפוליטית של המחאה: לא חוקה ולא דמוקרטיה לכולם, אלא שמירה על אותה ישראל היהודית והדמוקרטית שלא הגדירה את היחס בין דת למדינה ואת היחס בין המדינה לאזרחיה הערבים.

לכן, בהחלט ייתכן שתקוותיו של יאיר לפיד תתבדינה. החברה הישראלית עוברת בימים אלה משבר כה עמוק, שהחישובים הקואליציוניים לא יצליחו להכיל את השאיפה של חלק חשוב מהציבור הליברלי להכריע אחת ולתמיד, ולקבוע שהיסודות הדמוקרטיים הם הבסיס לקיומה ולעתידה של המדינה. לכל זה נוספת השאלה הגורלית, מה יהיה מקומם של הפלסטינים הנתונים תחת שליטה ישראלית. הציונות הדתית ואתה הימין כולו חותרים להחיל את החוק הישראלי על מה שהפך בפי הציבור הישראלי ל"יהודה ושומרון". הצעד הראשון בכיוון הזה נעשה עם העברת הסמכויות של המנהל האזרחי לשר בצלאל סמוטריץ'.

לאור העובדה שתוכנית שתי המדינות כבר אינה רלבנטית, יוצאים כיום כל מתנגדי הכיבוש בסיסמה, "דמוקרטיה לכולם מהירדן לים". זוהי אכן דרישה נכונה ולגיטימית, אך מימושה אפשרי רק במדינה אחת, שבו לא רוב יהודי יקבע את גורלה, אלא רוב ליברלי ודמוקרטי ישראלי ופלסטיני. זאת על בסיס כינונה של אותה האספה המכוננת, שבן גוריון התחייב עליה בפני האו"ם, אלא שהפעם לא כדי לכונן מדינה יהודית תיאוקרטית, אלא מדינה דמוקרטית הכוללת את כל האנשים בין הים לירדן. הניסיונות להסתמך על דתיים ועל לאומנים כדי להבטיח רוב יהודי הביאו אותנו למשבר החוקתי בו אנו נתונים היום מחד, ומאידך להכרה בעובדה שבלי דמוקרטיה לפלסטינים לא תהיה דמוקרטיה ליהודים.