השב"כ אינו תשובה לעוני

נפתלי בנט הכריז שהוא לוקח את נושא האלימות בחברה הערבית במלוא הרצינות. בדיון שערכה הממשלה בנושא (17.10) הוא קבע "אנחנו מאבדים את המדינה". גם משרד המשפטים מכין חבילת חוקים שתאפשר […]

נפתלי בנט הכריז שהוא לוקח את נושא האלימות בחברה הערבית במלוא הרצינות. בדיון שערכה הממשלה בנושא (17.10) הוא קבע "אנחנו מאבדים את המדינה". גם משרד המשפטים מכין חבילת חוקים שתאפשר חיפוש בבתים ללא צו, וחוקים כלכליים שנועדו להילחם בפשיעה. בנט הודיע שהוא עצמו יפקח על קבינט מיוחד לטיפול בנושא, ומינה פרויקטור שיעמוד בראש מטה הכולל את המשטרה, השב"כ והצבא. נראה שזעקות השבר של הח"כים וראשי המועצות הערביות הגיעו סופסוף לאזניהם של קברניטי המדינה, בבחינת – ביקשתם? קיבלתם, ובגדול. אולם האמת היא שלא זעקת המנהיגות הערבית הביאה לשנוי, אלא אירועי מאי האחרון, כאשר אלפי צעירים ערבים יצאו לצמתים בצירים הראשיים, והערים המעורבות הפכו לשדות קרב בין תושבים יהודים וערבים. לצד קורבנות בנפש, האש כילתה בתי עסק, מכוניות אוטובוסים ואת כל הנקרה על דרכה. הממשלה הופתעה, איבדה שליטה, והחליטה להחזיר את המושג "משילות" לסדר היום.

הדעה הרווחת היא שלישראל יש צבא חזק, שב"כ כל יכול ומשטרה חלשה. הצבא והשב"כ הוכיחו כי יש בידם לפתור כל בעיה, מסובכת ומורכבת ככל שתהיה. הראיה לכך היא הבטחה של שקט יחסי למשך 54 שנות כיבוש, המאפשרים לממשלת בנט – מרצ – רע"ם להתייחס לפלסטינים כמו "רסיס בישבן" שניתן לחיות אתו, גם אם לפעמים הוא מציק. כך מתגייסת ממשלת בנט לפתור את בעיית האלימות בבליץ משטרתי ומשפטי שיבער את הנגע הזה שנמשך כבר שני עשורים. אלא שבמבט מעמיק יותר נוכל לקבוע שהצבא והשב"כ מעולם לא פתרו בעיות בעלות אופי חברתי ולאומי, ואין הן מיועדות לכך. לא במקרה הכעס והתסכול הפלסטיני מבעבע ופורץ בצורה מחזורית כל כמה חודשים, וכך גם יקרה עם האלימות ברחוב הערבי.

איך יכולים הצבא, המשטרה והשב"כ להתמודד עם העובדה ש40% מבני הנוער הערבי לא נמצא בשום מסגרת תעסוקתית או לימודית? איך יכול השב"כ להתמודד עם נוער שנזהר מלהפנות את נשקו כלפי המדינה ואזרחיה היהודים ומפנה אותו כלפי החברה הערבית פנימה? ועוד ראוי לשאול, כיצד ניתן להסביר את התערבות השב"כ, כאשר המניע לאלימות אינו לאומני אלא חברתי כלכלי?

אלימות היא תוצר ישיר של השיטה הכלכלית חברתית הקיימת, שהשליכה את הקהילות המוחלשות במדינות העשירות, ואת המדינות העניות ברחבי העולם לשולי הציביליזציה. כאשר 40% מהנוער לא עובד ולא לומד, התוצאה היא אחת – פשע, סמים ואלימות, ללא קשר לדת או לאום. למעשה, הפשע והאלימות בקרב שחורים בארה"ב גדול בהרבה מאשר בישראל, ואחוז הנוער השחור שאינו לומד או עובד אף עולה על 40%.

מאחר ובישראל ארה"ב היא האורים ותומים בכל התחומים, ובעיקר באשר לשיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, כדאי ללמוד מה לא לעשות, מניסיונם המר של האמריקאים בהתמודדות עם הפשע והאלימות. האמריקאים עשו שימוש מופרז בחקיקה דרקונית שמילאה את בתי הכלא במיליון אסירים, רובם שחורים. חימוש המשטרה הביא למותם של אזרחים שחורים חפים מפשע, וגם של לא מעט שוטרים. החברה השחורה רואה במשטרה את הבעיה, ולא את הפתרון לאלימות המשתוללת בקרבה, ובצדק. לכן ממשל ביידן החליט להביא לשנוי, בתמיכת המנהיגות השחורה. המפלגה הדמוקרטית החליטה להזרים סכום עתק של 5 טריליון דולר(!) בעזרה ישירה לאזרחים עקב משבר הקורונה, בחידוש התשתיות הפיזיות, והחזרת מרכיבים רבים מתוך הקונספט של מדינת הרווחה. ביידן והדמוקרטים דוחים את העיקרון שהמדינה היא הבעיה, כפי שהגדיר זאת הנשיא רייגן, ואמצו את העיקרון שתפקיד המדינה הוא לשרת את האזרח. הראיה לכך היא שגישתו של רייגן, שהשתמרה ברובה על ידי המפלגה הדמוקרטית הסתיימה בעלייתו של טראמפ.

כדאי להדגיש שהעוני בישראל אינו מצטמצם לחברה הערבית. זהו עוני רחב מאוד, הכולל מאות אלפי אזרחים יהודים שנותרו בשוליים: עובדי שכר מינימום, עובדים זמניים ועובדי קבלן, ומי שנאלצים לחיות מקצבאות הביטוח הלאומי. ברור שהחברה הערבית, כמו החברה השחורה בארה"ב, היא הנפגעת הראשונה מהשיטה הכלכלית הקיימת, משום שנוסף אליה נדבך האפליה על רקע לאומי.

ממשל ביידן, כמו גם מנהיגי הקהילה השחורה בארה"ב, מבינים, שאין פתרון נפרד לשחורים וללבנים. האמריקאים צריכים לבנות את הכלכלה שלהם מחדש, מלמטה למעלה, בניגוד למה שקרה עד כה. לעומת זאת בישראל הניאו ליברליזם עדיין שולט בכיפה, והכלכלה פועלת למען העשירים. 300 אלף עובדי הייטק מובילים את קטר הכלכלה הישראלית, מושכים השקעות זרות, מתעשרים במהירות ומעשירים את קופת המדינה. מאחוריהם נשארים הפירורים ששאר העובדים נאלצים להסתפק בהם. אלו מטפטפים לתוך החברה היהודית, ולערבים לא נותר דבר. כאשר בונים מלמעלה למטה צומח עוני שמצמיח אלימות.

ממשלת בנט – מרצ – רע"ם פועלת לאשר תקציב המכונה "חברתי", ובכך להבטיח את המשכיותה. אלא שבתקציב הזה אין כל בשורה חברתית. פקידי האוצר ממשיכים להכתיב את המדיניות הרואה במנגנון המדינה "המנופח" לטענתם את הבעיה. הרפורמות שמדובר בהם אינן יותר מכבוי שריפות, והן רחוקות מהצורך בשינוי סדרי העדיפויות ואימוץ גישת מדינת הרווחה. נותנים עוד 500 ₪ לקשישים כאילו שסכום זה יוציא אותם מהמחסור באוכל ותרופות; מטילים אגרת גודש כדי לחלץ את ישראל מהפקקים; תכנית "מחיר מטרה" כדי למתן את משבר הדיור; עוד כמה מאות תקנים כדי לפתור את העומס הבלתי נסבל בבתי החולים, ומס על כלים חד פעמיים כדי להתמודד עם איכות הסביבה.

זוהי איננה תכנית כוללת שנועדה לבנות את הצמיחה והכלכלה מחדש ולאתר את מוקדי העוני ולבער מתוכם  את הפערים החברתיים והאפליה כפי שמדגימה ארה"ב בתכניות שהיא מקדמת. מדובר בתקציב המשמר את מסגרת ההוצאה התקציבית מכל משמר, ומותיר על כנה את אותה השיטה שמאות אלפי צעירים ישראלים מחו נגדה ב- 2011. ממשלת בנט – מרצ – רע"ם ממשיכה את דרכו של נתניהו, וגם היא מאשרת תוכנית חומש למגזר הערבי (292) בסכום של 26 מיליארד שקל עד שנת 2026. הבעיה היא, שרק 60% מהסכום שהוקצב לתוכנית החומש הקודמת (992) שאושרה על ידי ממשלת נתניהו, נוצלה, והעוני ואלימות מאז רק גברו. היום אנו גם למדים שחלק מן הכספים זלג בצורות שונות אל ארגוני הפשיעה ברחוב הערבי בדמות מכרזים. ידוע שכספים ייחודיים המוקצים לחברה הערבית אינם פותרים את הבעיה, וזאת משתי סיבות. עקב הרכבו החמולתי, השלטון המקומי הערבי סובל משחיתות וכשל ביצועי. במקרים רבים כוח אדם נבחר לא ביחס לכישוריו אלא בשל השתייכותו למשפחה הנכונה. הסיבה השנייה היא ש-5 מיליארד שקלים לשנה אין די בהם כדי לעשות מהפכה אמתית. הם נועדו להשאיר את הערבים עם הראש מעל המים, כמו במקרה של הקשישים, אך לא לצמוח ולהשתלב.

ההתעקשות של המנהיגות הערבית לנסות ולטפל בבעיה במסגרת מגזרית, ללא הסתכלות כוללת על החברה הישראלית והשיטה הכלכלית הניאו-ליברלית הקיימת, מותירה את החברה הערבית חלשה, מבודדת וחסרת כל השפעה פוליטית. השתתפותה של רע"ם בממשלה נועדה להשיג תקציבים למגזר הערבי באותה השיטה הנהוגה ע"י המפלגות החרדיות. אלא שתקציבים אלה מזינים ומנציחים את העוני, ואינם פותרים בעיות יסוד בתחום החינוך, התעסוקה, התחבורה והרווחה. כמו קודמתה, גם ממשלה ישראל החדשה אינה מוכנה להשקיע בתחומים אלה. היא ממשיכה להרעיב את המגזר הציבורי, פועלת להפרטת החברות הממשלתיות כדי לפגוע בשכר של העובדים, פוגעת בפנסיה של השכירים, מעודדת את ההיי טק על חשבון יצירת מקומות עבודה המשלמים משכורת שמעל שכר המינימום, ובעיקשות לא מוכנה להשקיע בהכשרה מקצועית.

המנהיגות השחורה בארה"ב הפכה למנהיגה במאבק למען דמוקרטיה וצדק חברתי לכלל האמריקאים, שחורים ולבנים כאחד. לעומתה, המנהיגות הערבית נצמדת לסיסמאות הישנות, מבדלת את עצמה מהציבור הישראלי, ומותירה את הזירה הפוליטית בידי הימין ושותפיו מהשמאל. ממשלת בנט מתיימרת להילחם למען האזרחים, אבל בינתיים מתעמרת בחייהם של הפלסטינים, מותירה את השכירים בעוניים, ואת החברה הערבית מתבוססת בעוני ובאלימות.  

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת