השלום הכלכלי מייתר את הרשות הפלסטינית

חצי שנה מאז פתחה ממשלת השינוי במבצע "שובר הגלים" בצפון הגדה המערבית, ולאור התגברות תקריות הירי בין חמושים פלסטינים לבין הצבא, יצא הרמטכ"ל אביב כוכבי בהצהרה חריגה המאשימה את הרשות הפלסטינית בחוסר משילות: "חלק מהעלייה בטרור נובעת מאזלת ידם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שמובילה לחוסר משילות באזורים מסוימים ביו"ש, ואלו מהווים קרקע פורייה לצמיחת הטרור".

ממשלת השינוי רצתה להחזיר את תחושת הביטחון של האזרחים לאחר גל הפיגועים שפקד את ערי ישראל בחודשי מרץ – אפריל השנה, והעבירה את המערכה אל תוך ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בשכם ובג'נין. אמנם הפיגועים בתוך ישראל פסקו מאז, אלא שהיתקלויות הירי בין הצבא לבין החמושים הפלסטינים בשטחים רק התגברו. בנוסף, מנגנוני הביטחון הפלסטינים הפסיקו לחצוץ בין צה"ל לבין החמושים הפלסטינים, והתוצאה היא לא רק "חוסר משילות" של הרשות הפלסטינית, והידרדרות מהירה לכאוס, אלא חוסר משילות של הצבא הישראלי הרואה את עצמו מופקד על הביטחון הכולל באזור.

אולם מבצע "שובר הגלים" איננו התשובה היחידה של גנץ לגל תקריות הירי המתגבר בגדה המערבית. מזה זמן הפנימה ישראל שמדיניות המקל לבדה אינה מניבה תוצאות מספקות. המקל חייב להיות מלווה בגזרים נדיבים. המטרה היא לעשות "הפרדה" מוחלטת בין האוכלוסייה השלווה, אותו רוב דומם שרק רוצה לפרנס את משפחתו, להיכנס לעבוד בישראל ולחזור הביתה בשלום, לבין הקבוצות החמושות. ואכן שתי המערכות פועלות במקביל ללא כל הפרעה. צה"ל פועל בתוך הערים ובמחנות הפליטים, וגובה מהפלסטינים את מנת הדם היומית שלהם. אלה בתורם מאותגרים יותר להתעמת עם צה"ל, וגל התקריות לא רק שאינו נשבר אלא רק הולך ותופס תאוצה. במקביל המערכה הזאת בין הצבא החזק במזה"ת לבין חמושים לא מפריעה למאות אלפי פועלים פלסטינים לצאת דרך המעברים יומיום כדי להתפרנס בישראל. ההפרדה ביניהם מוחלטת: הפועלים אינם משתפים פעולה עם החמושים, וראשם עסוק בפרנסה ותו לא.

זו היא הנוסחה שמצאה ממשלת השינוי כדי להימנע מכל מו"מ מדיני מול הרשות הפלסטינית, ולצמצם את הסכסוך עד למינימום האפשרי. "השלום הכלכלי" הפך להיות תחליף לשלום המדיני, והוא התחזק עקב השגת "השלום האזורי" בין ישראל ונסיכויות המפרץ ע"י ממשלת נתניהו. אלא שאותו "שלום כלכלי" הוא גם התורם העיקרי "לחוסר המשילות" של הרשות הפלסטינית עליה מקונן הרמטכ"ל. למעשה הרשות הפלסטינית הפכה ללא רלבנטית לגבי גורלם ופרנסתם של רוב אזרחי הגדה המערבית. השליטה הכלכלית הישראלית על הגדה המערבית היא מוחלטת, מהפקת מספרי תעודות הזהות של הפלסטינים, דרך השימוש בשקל כמטבע מקומי ומעטפת המיסים הישראלית המחייבת את הרשות הפלסטינית, ועד הפיכתו של המשק הישראלי למקור ההכנסה העיקרית של תושבי השטחים.

הרשות הפלסטינית נתפסת ע"י רוב תושביה כמנגנון טפילי ומושחת, שכל תפקידו הוא לקיים את עצמו ואת הפריבילגיות שלו על חשבון יתר האוכלוסייה. העובדה שפועל בניין פלסטיני יכול להרוויח בישראל מינימום של 6,000 ₪ לחודש, לעומת מורה פלסטיני המרוויח 2,500 ₪ בשטחי הרשות – מספרת את הסיפור כולו. שום עובד אינו רוצה לעבוד עבור משכורת המשולמת ע"י מעסיק פלסטיני, שהיא שליש מזו המשולמת בישראל. השלום הכלכלי מחסל את מה שנותר מהכלכלה הפלסטינית המשועבדת. לאור הפעילות האינטנסיבית והיד החופשית של צה"ל בערי הגדה המערבית, ולאור תרומתה האפסית של הרשות הפלסטינית לרווחתם של תושביה, נשאלת השאלה – לשם מה צריך את כוחות הביטחון המעסיקים עשרות אלפי שוטרים ובנוסף מאות אלפי פקידים חסרי מעש המועסקים ע"י הרשות?

יתר על כן, הבחירות האחרונות נערכו ברשות הפלסטינית לפני 16 שנה, בשנת 2006. מאז מונו כל הממשלות ע"י "הנשיא" אבו מאזן, שאף הוא נותר על כיסאו מאז ינואר 2005, כאשר נבחר לכהונה של ארבע שנים בלבד. העדר כל תהליך דמוקרטי תרם לכך שהרשות הפלסטינית הפכה לישות כושלת ומושחתת, המנותקת לחלוטין מתושביה. השופטים ממונים ע"י עסקני פת"ח ולכן אין דין ואין דיין, אנשי מנגנוני הביטחון מתפרנסים מלקיחת שוחד וסחיטת בעלי עסקים, המינויים למשרות ברשות מגיעות למקורבי המשפחה בלבד, כמו גם הזיכיונות והרישיונות לעסקים. מילת ביקורת אחת ברשתות החברתיות מושתקת מיד על ידי מעצרים ללא משפט והשפלת העצורים. כך נעלמה המשילות, כאשר השלום הכלכלי מהווה מכה נוספת למה שנותר מהרשות הפלסטינית.

לקראת סוף חודש אוגוסט יצאה ברשתות החברתיות קריאה לפועלי הבניין הפלסטינים העובדים בישראל לשבות ביום ראשון ה- 21 לחודש. הסיבה לשביתה, סירובם של הפועלים להחלטת ממשלת ישראל להעביר את משכורתם ישירות לחשבונות הבנק האישיים שלהם במקום לשלם להם במזומן. זוהי החלטה שללא ספק מטיבה עם העובדים, מאחר והיא מבטיחה שמשכורתם תשולם על פי חוק, והיא מיועדת גם למנוע את הסחר בהיתרי הכניסה לישראל. ואכן, עיקר הטענות של הפועלים הפלסטינים אינן נגד ישראל במקרה זה.

להיפך, הם מפנים את זעמם נגד הרשות הפלסטינית, שלדעתם תנצל את התשלום באמצעות בנקים כדי להטיל עליהם מיסים נוספים ולהשתלט על כספיהם. חוסר האמון של התושבים הפלסטינים ברשות הוא כה מוחלט, שהם גם מסרבים בתוקף שהרשות תנהל את הפנסיות שלהם, ומעדיפים את ישראל כשומרת על זכויותיהם הפנסיוניות. פלסטינים מאמינים בפתגם העממי העתיק האומר "העוול של קרובי המשפחה כלפי אדם, אכזרי יותר מאבחת החרב מעל ראשו", כפי שתיאר זאת פעיל חברתי פלסטיני.

אותו פעיל ביטא את מחשבותיו בעקבות ההחלטה הישראלית להוסיף עוד נדבך לשלום הכלכלי, והוא פתיחת שדה התעופה רמון בפני נוסעים פלסטינים, כך שלא יצטרכו לעבור לירדן דרך גשר אלנבי. מיד כשנפלה ההחלטה על כך, החלו הרשות הפלסטינית וגם הממשלה הירדנית לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל. הם אף כינו את היוצאים לחו"ל דרך שדה תעופה רמון "בוגדים" המוכנים "לנרמל" את היחסים עם הכובש, כאילו ירדן והרשות לא מנרמלים את הכיבוש.

לתדהמת אותו פעיל חברתי, "השימוש בשדה התעופה עורר גל ענק של מחלוקת באתרי הרשתות החברתיות ובמפגשים מצומצמים. הרשתות החברתיות סערו, ונחלקו בין התומכים מאוד בשימוש בשדה התעופה רמון, לבין תומכים, או "תומכים ביישנים". כך הוא מתאר את התופעה: "אנחנו עומדים מול גל עממי יומיומי ענק ובעל משמעות פוליטית, שנובע מהענות למחוות הישראליות, כאשר המנהל האזרחי של הכיבוש בעצמו רוכב על הגל הזה ומעודד אותו, כלומר לחיות עם ישראל על פי תוכנית השלום הכלכלי." מכאן, שבעוד שמבצע "שובר הגלים" בא להתמודד עם גל הפיגועים ע"י חמושים, במקביל מתפתח "גל עממי ענק" המעוניין בשלום הכלכלי שמתוחזק ע"י הכיבוש עצמו.

המסקנה של אותו פעיל פלסטיני שחש את הלב הפועם של האזרח הפלסטיני הפשוט היא ברורה ביותר: "מהשלום הכלכלי נובע שלמדינה הפלסטינית לא יהיה קיום, שהרשות הפלסטינית שמארגנת את העניינים האזרחיים אינה רצויה, ושמצב הרוח העממי נוטה בצורה בלתי ישירה לחיים במדינה אחת." אלה דבריו של אדם שעדיין מאמין בחזיון "המדינה הפלסטינית", ורואה איך היא נעלמת לו בין השלום הכלכלי של גנץ לבין השחיתות וחוסר התפקוד המוחלט של אבו מאזן. הפועלים הפלסטינים מצביעים ברגליהם, הם לא מאמינים לאבו מאזן וגם לא לחמאס, הם לא מאמינים באפשרות קיומה של מדינה פלסטינית, והם מבינים היטב שגורלם קשור קשר בל ינתק עם ישראל.

השלום הכלכלי אולי יצליח להפריד בין הקבוצות המזויינות של צעירים פלסטינים חסרי תקווה לבין רוב האוכלוסייה, אבל הוא לא יצליח להפריד בין הזכויות הכלכליות לבין הזכויות האזרחיות של העם הפלסטיני שדרישתם בוא תבוא. השלום הכלכלי מאחד את השטח שבין הירדן לים ליחידה כלכלית אחת, אך בעקבותיה תצטרך ישראל להתמודד עם הדרישה הפלסטינית להפיכתה ליחידה מדינית אחת, המשותפת לישראלים ולפלסטינים.