זהות – הלגליזציה של האפרטהייד

אנשי שמאל ויהודים ליברלים בארה"ב עוד לא סיימו להזדעזע מכניסתה הצפויה של "עוצמה יהודית" לכנסת, ובלי משים מתגנבת לה אל המשכן "זהות", בראשות משה פייגלין.

אכן הכהניסטים יצליחו להזדחל לכנסת, אבל מי שככל הנראה ייכנס אליה בדלת הראשית, ללא עזרת נתניהו, הוא משה פייגלין. הוא יעשה זאת עם לפחות ארבעה מושבים, במידה ויעבור את אחוז החסימה. פייגלין לא זקוק לאישורו של נתניהו שנוא נפשו, הוא מסתפק בתמיכה של צעירי ישראל הנוהרים אחריו בהמוניהם. בהרצאותיו הרהוטות הוא מסביר להם מושגי יסוד שלא נקלטו בשיעורי האזרחות בבתי-הספר, כמו מה משמעות החירות, חופש הבחירה, ולא פחות מזה החופש להשתמש בקנאביס – ליהודים בלבד.

בזמן שהכהניסטים מוכפשים ונרדפים כטרוריסטים גזענים לכל דבר, ובצדק, פייגלין זוכה לקבלות פנים מכובדות באולפני הטלוויזיה ובעמודים הראשיים של העיתונים המובילים. פייגלין מזוהה עם הלגליזציה של הקנאביס, אשר הפכה בעקבותיו למילת הקסם בפיהם של רוב הפוליטיקאים בישראל. אלא שמאחורי הלגליזציה של הקנאביס מסתתרת הלגליזציה של מדינת ההלכה היהודית ובניית בית המקדש.

מזה מספר שנים מתחבטת ישראל לגבי זהותה: האם היא גם יהודית וגם דמוקרטית, או יותר יהודית ופחות דמוקרטית, או להפך. הזהות היהודית מוגדרת כיום ביחס לערבים, ולאחרונה נחקק חוק הזהות הישראלית בדמות חוק הלאום. כך, כאשר הדוגמנית והשחקנית רותם סלע חרגה מהקונצנזוס וקבעה ש"ישראל היא מדינת כל אזרחיה, וכל בני האדם נולדו שווים", מיהר ראש הממשלה נתניהו לתקן אותה ש"ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".
אבל בעיני פייגלין חוק הלאום אינו מספיק. מפלגת "זהות" שהקים אמורה לספק לנוער המבולבל, שכמו מתבגרים אחרים מחפש את זהותו, זהות כפולה: גם החופש להיות חילוני ולעשן קנאביס כרצונו, וגם להיות יהודי שזכותו לשלול מה"פלסטינים" (זכויות היוצר למרכאות שייכות לפייגלין) גם את הזהות וגם את החופש. "זהות" פתרה לנוער הישראלי את ההתלבטות, ואין עוד צורך בשיעורי אזרחות, ובפאנלים מכובדים הדנים בסוגיה "יהודית ו/או דמוקרטית". אצל פייגלין התשובה פשוטה – יהודית נקודה. זהו מסר חד שאין בו כל התלבטות. היהדות לא שוללת דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה ליהודים בלבד. במשך שנים נערכים סקרים בקרב בני נוער השואלים "האם צריך להעניק לאזרחים הערבים זכות בחירה". מסתבר שכמחצית מבני הנוער חושבים כי יש לשלול מהערבים את הזכות לבחור. ביבי ובנט זורעים, אבל פייגלין קוטף את פירות החינוך "הישראלי", אשר מטיף נגד "הפלסטינים".

אפשר להאשים את הימין כמחולל גזענות, אבל גם לשמאל הציוני ולמפלגות הערביות יש חלק לא קטן בהיווצרותה של הזהות הישראלית הזאת. המפלגות הערביות יכולות לטעון את טענתן השחוקה, שטבעי שמיעוט לאומי נרדף יתאגד במפלגות בעלות אופי לאומי, כדי להגן על זהותו הלאומית. אך בכך הן מבודדות את עצמן מכל יכולת להשפיע על הזירה הפוליטית בישראל. השמאל הציוני מצדו רואה עצמו כממשיך דרכם של מייסדי המדינה, ומנסה לצעוד בזהירות על החבל הדק בין יהודית לדמוקרטית. הוא מפחד פחד מוות מרוב ערבי, השאלה הדמוגרפית רודפת אחריו, ולמרות השתייכותו לרוב היהודי במדינה, הוא מתנהג כאילו היהודים מהווים מיעוט מאוים.

כך גם מרגישים תומכי טראמפ הלבנים, הפוחדים מפלישת הלטינו-אמריקאים מהגבול עם מקסיקו. על כן הדרכים לשמור על הרוב היהודי הן רבות ומגוונות. ראשית בונים חומה ארוכה וגבוהה כמו שטראמפ דורש לבנות בגבול עם מקסיקו; שנית כופים שליטה צבאית מעל 50 שנה; שלישית ממציאים פטנט בדמות הסכמי אוסלו המחלק את השטח הכבוש לשלושה אזורים, ומייסדים פייק "רשות פלסטינית"; ואם לא די בכל אלה, מציעים היפרדות חד צדדית או חוזרים על המנטרה של "שתי מדינות". העיקר להיפרד כדי לשמור על הרוב היהודי.
המדהים הוא שהשמאל נשאר תקוע בססמאות הישנות, והמרכז, קם ונופל ומתחלף בכל מערכת בחירות, פעם בצורת "יש עתיד" והיום במפלגת הגנרלים "כחול לבן". אבל מרצ והעבודה נתקעו ולא זזו אפילו סנטימטר, גם כשהמציאות ברחה להן מזמן מהידיים. לעומת זאת, בימין יש תזוזות בלתי פוסקות: בנט מתפלג מהבית היהודי כדי להקים ימין חדש, הבית היהודי מתחבר לכהניסטים, כחלון פורש מהליכוד, ליברמן לא דופק חשבון, ועכשיו מצטרף פייגלין לחגיגה.

שאלת השמירה על הרוב היהודי נפרסת על פני מגוון רחב של פתרונות מהשמאל ועד הימין: הענקה של אוטונומיה לפלסטינים על פי הקווים המנחים של עסקת המאה של טראמפ, סיפוח שטחי סי. של נפתלי בנט, נסיגה חד צדדית של העבודה, שתי מדינות של מרצ, ועד לא לעשות כלום כי לא יהיה כלום של נתניהו.

והנה מגיע הפתרון של פייגלין והוא קל להפליא. אין לו כל חשש לאבד את הרוב היהודי כי הוא פשוט מאמץ את כללי האפרטהייד של דרום אפריקה הקלסית, ושולל מהפלסטינים את זכות הבחירה. והוא מציע דרך נוספת להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית – עידוד ההגירה "מרצון". כאן כנראה טמונה הלגיטימציה לה הוא זוכה. פייגלין מבטא בקול את תרחיש הקיצון של פתרון הסוגיה הדמוגרפית.

כאשר השמאל הישראלי מתלבט בנושא הזהות, ומלהטט בין הדמוקרטיה לבין היהדות, הימין קובע מסמרות ומצליח לסחוף אחריו המונים. מצד שני, ככל שהאוכלוסייה הערבית מתבצרת מאחורי מפלגות בעלות זהות לאומית ערבית ואסלאמית, הימין יכול להמשיך לשלוט בלי הפרעה, גם אם שלושה רמטכ"לים מתאחדים להפילו. הדה-לגיטימציה של האזרחים הערבים איננה רק גימיק כדי להמריץ את מצביעי הימין להגיע לקלפי, אלא בעיקר כדי לחסום כל חיבור בין מפלגות האופוזיציה למפלגות הערביות במטרה למנוע מהימין להרכיב ממשלה. הנושא הוא כה חשוב, שכאשר רותם סלע, אושייה טלוויזיונית, מערערת על עצם הקביעה שהערבים אינם לגיטימיים, קם לו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו כדי לנזוף בה, ולהזכיר שוב לכל מתנגדיו שלא יעזו להתקרב לערבים.

אין ספק שההפרדה בין פלסטינים לבין ישראלים באמצעות אוטונומיה, נסיגה חד צדדית או שתי מדינות, משחקת שוב ושוב לידי הימין, אשר רק מקצין והופך ליותר מיליטנטי. הדרך היחידה להתמודד עם הימין היא על-ידי הפלת חומת הלאום, תוך הבנה כי לא ניתן יותר להפריד את הטריטוריה לשתי ישויות נפרדות, וכי השמירה על הדמוקרטיה, כמו זו שקיימת במדינות מתוקנות, מחייבת את אזרחיה להתחבר לכל אדם שיהיה מוכן לכבד אותה, ואת ערכי השוויון ללא הבדל דת, גזע או מין.

מול הזהות של פייגלין, חייבת להיווצר זהות חדשה שאיננה מבוססת על לאומיות, אלא על כבוד האדם. מיליוני צעירים בעולם הערבי יוצאים לרחובות בקריאה לדמוקרטיה ומוכנים להקריב למענה את חייהם; מאות אלפי צעירים בגדה המערבית ובעזה קצו בכיבוש, קצו בשליטה של הרשות הפלסטינית ושל ממשל חמאס, והם מתאווים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אלה הם הפרטנרים שלנו לזהות חדשה, שחוצה גבולות ולאומים, ומושתתת על הכמיהה לשלום ולחיים נורמליים, במסגרת מדינית אחת המאחדת את הישראלים והפלסטינים. כל הפתרונות האחרים רק מנציחים את הפשיזם, ומאפשרים לפייגלינים לסחוב מאחוריהם את הנוער בשם הלגליזציה של הקנאביס, כאשר למעשה הם פועלים ללגליזציה של האפרטהייד.