זעקה סורית לעזרה

מאת יאסין חאג' סאלח*

הסיפור די פשוט. כאן בסוריה יש משטר שהורג בנתיניו בלי רחמים מזה שלושים חודשים. נוצר הרושם שמדובר במלחמת אזרחים מסתורית הכרוכה במציאות המורכבת של המזרח התיכון המפולג בין צירים פוליטיים שונים, אך האמת שונה לגמרי.

הגורם העיקרי לאלימות הוא הממשל של בשאר אל אסד השולט הן במשאבי הציבור והן בתקשורת, בצבא ובכוחות הביון. האזרחים שהתקוממו נגד משטר זה, תחילה באמצעים שלווים ואחר כך בהתנגדות מזוינת מרכיבים פלח רחב של אוכלוסיית סוריה.

כשממשלה רוצחת אזרחים שלה עצמה, והאחרונים מתנגדים, קשה לכנות מצב זה מלחמת אזרחים. זוהי מערכה תוקפנית ממדרגה ראשונה.

בשנת המהפכה הראשונה דרש העם הסורי הגנה בינלאומית. קודם ביקשנו אזורים ללא טיסות או פרוזדורים אנושיים ויותר מאוחר נשק ותחמושת עבור צבא סוריה החופשי, אך ללא הועיל.

מדי חודש נתקלנו בחוסר רצון להתערבות מצד ברית נאטו ואמריקה. בידיעה שככל הנראה לא יחול שינוי  בגישה זו הסלימו שלטונות סוריה, בהתקפות על המורדים עם מה שהיה ברשותם תחילה רובים ואחר כך טנקים, מסוקים, מטוסי סילון טילים וגזים רעילים.

בינתיים הסתירו מעצמות המערב את אדישותם באמצעות רטוריקה ריקה אודות "פתרון מדיני". למרות שהמשטר טרם הסכים לזנוח את הפתרון הצבאי שלו, טרם הצליחו הכוחות המערביים להביא לידי שיחות פיוס סביב שולחן משא ומתן.

חוסר המעש הפך בלתי נסבל. שעה שהעולם התעלם נהרגו כ-5000 במהלך שנת 2011 וכיום נהרגים מספרים כאלה בכל חודש.  המשטר הורג אזרחים בתור ליד מאפיות לחם ועשה שימוש בטילים מתוצרת רוסיה. פעילים מדווחים על הפעלת נשק כימי בלא פחות מ-31 אירועים. (רק חלק מהמקרים הללו תועדו על ידי ארצות הברית.)

אינספור סורים, לרבות נשים וילדים היו קרבנות למעצרים שרירותיים וכן מעשי אונס ועינויים. נתון מדהים של כ-7 מיליון תושבי סוריה נעשו חסרי בית על תקן פליטים בארצם או מחוצה לה.

עבירות אלו תועדו בידי ארגוני זכויות האדם כגון היומן רייטס ווטש ומועצת זכויות האדם שליד האו"ם. ארגונים אלה ניסו שוב ושוב להפנות את המקרה הסורי לבית  המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה, אולם נתקלו במחסום של הרוסים והסינים.

רוסיה וסין השתמשו בזכות הוטו שלהן בשלוש הזדמנויות כדי למנוע החלטות רשמיות של מועצת הביטחון של האו"ם שיגנו את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שמבצ השלטון בסוריה. רוסיה מוסיפה לשגר נשק והצדקה דיפלומטית למשטר ההופך לאסון גובר והולך המסכן יותר ויותר אנשים מדי יום ביומו.

במערב, ההסתייגות ממתן סיוע למורדים הסורים שנראתה בשעתה בלתי מוסרית ואף קשת לב, נחשבות כעת מוצדקות, בגלל גורמי הג'יהאד שנלחמים נגד השלטון. זוהי השקפה קצרת רואי. קבוצות ג'יהאד התגבשו בערך 10 חודשים לאחר פרוץ המהפכה. היום מהוות קבוצות אלו נטל על המהפכה והמדינה אבל לא על המשטר. אדרבא, נוכחותן מאפשרת למשטר לשמר את בסיסו המקומי ואף הגבירה את קולות התמיכה במשטר בקרב קהלים בינלאומיים.

אין טעם להאמין כי  נפילתו של אסד תדחוף לנצחון של גורמי הג'יהאד. אך למרבה הצער זה היסוד לעמדת המערב. פרשנות מדויקת יותר תגרוס כי המשך כהונתו של מר אסד יגרור שגשוג בטוח עבור הג'יהאד.

מה שנחוץ לסוריה זה ממשל לגיטימי שיהיה חזק די הצורך להוציא מחוץ לחוק את המיליציות, לפרקן מנשק ולשלבן במשטר, תוך נכונות לעימות עם גורמים שיתנגדו. לממשל אסד אין לגיטימציה בעיני רוב הציבור הסורי. רק עם הפלת ממשל אסד תסתמן תחילת הסוף לכוחות הג'יהאד הניהיליסטיים וראשית האפשרות להתאוששות של סוריה.

הצדק והאנושיות אומרים שעל משטר אסד לשלם ולהיענש בשל פשעיו. למרות הצלחת סין ורוסיה במאמץ לשבש הליכי משפט במועצת הביטחון, עדיין יש סיכוי להקמת קואליציה בינלאומית ואזורית כדי לבצע משימה זו.

התערבות פושרת לא תשביע רצון. לא די בכך שארצות הברית ושאר השותפים "יעמידו במקום" את המשטר בגלל השימוש שעשה בנשק כימי. מה שנדרש הוא פעולה שתשפיע על המתרחש בתוך סוריה כולה. המסר שיישלח מגישה נקודתית כזו יהיה מסולף, שלא לומר מטעה.

אנו, תושבי סוריה, הננו בני אדם החיים בעולם. על העולם למנוע ממשטר אסד לקטול אותנו, עכשיו.

* יאסין אל-חאג' סאלח, פעיל וסופר סורי, היה אסיר פוליטי בין השנים 1980-1996.

(המאמר פורסם במדור הדעות של הניו יורק טיימס 9..9.13 – תרגום מיכאל אנגל)