כאלף נשים פלסטיניות וגם מעט גברים צעדו על הכביש הראשי המוביל מרמאללה לעבר מחסום קלנדיה.
הנשים נופפו בדגלי פלסטין והניפו כרזות ותמונות של בני משפחה שנרצחו בידי צהל.
המחסום נסגר למעבר. השערים ננעלו בבריח. לרגע נדמה היה שהצבא עומד להכיל את ההפגנה.
אבל זה רק היה נדמה אולי רק תקווה ואולי אשליה.
כשהגיעו הנשים אל הגדרות ונופפו בדגלים וקראו קריאות לשחרור מעול הכיבוש ולחירות הפרט והכלל, עמדו מולם חיילים ושוטרים וניכרה בהם עצבנות וקוצר רוח.
העזה מי שהעזה ותלתה דגל פלסטין על רשת הגדר. כמו שד ששוחרר מבקבוק, כמו שור מועד שסדין אדום מתנופף מול עיניו,
הדגל נחטף ונרמס ברגלי החיילים ומפקדם קרא: "חברה, כל דגל ייענה בפלפל!"
אמר וקיים.
ואז –
החיילים פרצו מבעד למחסום וירו ללא הבחנה לתוך גוף הנשים הגדול שצבא על הפתחים.
ירו החיילים וירו השוטרים וירה גם רכב המלקוש, זה הרכב שעל גגו שורות שורות של עשרות קני-ירי ובתוכם רימוני גז הנורים בשלט רחוק בידי מי שיושב ממוגן בתוך הג'יפ.
ונשים נפגעו ונפלו דומעות ובלי אויר ומחרחרות ובפניהן כוויות מגז הפלפל והן והורמו בידי חברותיהן שתמכו אותן והובילו אותן כשידיהן של אלו תחת אצילי זרועותיהן של אחיותיהן אל האמבולנס היחיד שהיה במקום, ולא היה די מקום באמבולנס להכיל את כמות הנפגעות, ומי שלא מצאה מקום ברכב החירום הוכנסה והוסעה ברכבים פרטיים לבית החולים ברמאללה.
ומין העבר האחר של המחסום, במרחק גיאוגרפי של רק כמה עשרות מטרים מהפגנת הנשים הפלסטיניות, אבל כמו במרחק שבין שתי פלנטות, עמדה קבוצת נשים ישראליות שהפגינו גם הן.
הבדל כמו בין יום ללילה היה בין שתי הקבוצות.
אזרחיות מדינת ישראל קיבלו מהצבא את הכבוד הראוי לאזרחיות. לא התנכלו להן ולא דחקו אותן, בטח לא ירו בהן ואולי בכלל לא התייחסו אליהן (כפי שאמר לי קצין בעבר האחר).
שם, בצד הישראלי, שלא כמו בצד הפלסטיני (המקום בו הייתי), הייתה חברותא והייתה הרבה מרוצות עצמית, ושמחה ונישאו נאומים בגנות הכיבוש, והורמו פלקטים וטופפו בתופים ושרו שם שירים.
אבל למי שהתיימרה לחשוב וטענה שזו הפגנה אחת שמתקיימת בשני צדי המחסום, חשוב להבין שקלנדיה אינה מטבע ואין לה שני צדדים. יש רק צד אחד לקלנדיה והוא אפל ומושפל ומדוכא, וזה המקום שנכון להשמיע בו את הצעקה הגדולה.
כי סולידאריות היא לצעוד ולעמוד שכם אל שכם עם הקורבן ולא מולו.
כתיבת תגובה