למה הנייה ונתניהו הפתיעו את עצמם?

מה שנראה בהתחלה כמלחמת טיק-טוק של שבאב פלסטיני, הפך בן לילה לחילופי אש בקנה מידה חסר תקדים בין חמאס וישראל. זאת לא מלחמה קלאסית. בעוד שמנהיגי שני הצדדים דואגים להישאר מוגנים, אזרחי עזה וישראל הם החזית, והאש מופנית כלפיהם. ההרס ההדדי הוא עצום וכואב, ואין צד שיכול להכריע את הצד השני. ישראל חזקה מדי, ועזה ענייה וחלשה מדי. ולכן, זאת מלחמה הזויה במלוא מובן המילה.

הדבר ההזוי ביותר בסבב המלחמתי הזה הוא ששני הצדדים מסרבים להכיר במציאות. הצד הישראלי משלה את עצמו שניתן להתעלם מהפלסטינים או להעלים אותם. חמאס מצדו, משלה את עצמו שניתן להביס את ישראל באמצעות מטחי טילים ומקאוומה (התנגדות פעילה). כבר שנים שנתניהו והנייה משחקים את משחק ה'נדמה לי' הזה, והמציאות הקשה שבה וטופחת על פניהם.

עד יום שלישי האחרון ישראל הייתה עסוקה בהקמת ממשלה, לאחר שארבעה סבבי בחירות רצופים הניבו את אותה התוצאה. אין יותר שמאל ואין יותר ימין. המפה מתחלקת לליברלים ושמרנים, כאשר הדיון על הכיבוש והשאלה הפלסטינית נמחק מסדר היום. ראשית, משום שאין פרטנר למו"מ, ושנית, משום שמדינות ערב כבר עשו שלום עם ישראל, ואמתו בכך את קביעתו של נתניהו, שהכיבוש אינו מהווה מכשול בפני שלום אזורי.

תפנית הפרסה שעשה נתניהו כלפי האוכלוסייה הערבית, תוך נכונות להישען על התנועה האסלאמית כדי להרכיב ממשלה, מתבססת על הערכתו שהסכמי אברהם (עם הנסיכויות, סודן, מרוקו, עד כה), פתחו עידן חדש. סוף סוף יכולים ערביי ישראל, לתפישתו, להשתחרר מחבל הטבור הקושר אותם לפלסטינים, ולהתרכז בדרישותיהם האזרחיות.

כזכור, נתניהו נכשל בהרכבת ממשלה ונאלץ להעביר את המנדט ליאיר לפיד. אפילו "הקוסם" נתניהו לא הצליח לחבר בין איתמר בן גביר למנסור עבאס. יאיר לפיד, יחד עם שותפיו לממשלת "שינוי", חתרו להחליף את נתניהו בכל מחיר. הם בנו על ממשלה רחבה בראשות בנט, שתחבר בין ימין, מרכז, שמאל וערבים.

חברי מרצ הסבירו, מעל כל במה אפשרית, שממשלה כזאת היא צו השעה, והמשותף בין מרכיביה גובר על המפריד ביניהם. העברת תקציב, טיפול בבריאות ובתחבורה, ומילוי צרכיה של החברה הערבית, לדעתם, מהווים בסיס מוצק לתפקוד תקין של ממשלת "שינוי". דת ומדינה, חינוך, מעמד מערכת המשפט, וכמובן הנושא הפלסטיני, הוזזו הצדה לטובת החלפתו של ביבי. לרוע מזלם, מתקפת הטילים על תל אביב השבוע, פוצצה את האשליה, והוכיחה עד כמה השותפים בגוש השינוי מנותקים מהמציאות.

מצדה השני של חומת ההפרדה התנהלה דרמה פוליטית לא פחות חשובה. לאחר שנים שבהן נדחו הבחירות לרשות הפלסטינית שוב ושוב, הכריז הנשיא אבו מאזן על בחירות לפרלמנט הפלסטיני, שהיו אמורות להיערך בחודש מאי השנה. לא ברור מה היו המניעים להחלטתו הפתאומית של אבו מאזן. יתכן ובחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות ארה"ב, שכנעה את אבו מאזן שיש צורך לעגן את הלגיטימיות של שלטונו בהליך דמוקרטי.

האירוע ההיסטורי הזה נועד לסיים 15 שנה של קיפאון מדיני, שנבע בעיקר מסירובו של אבו מאזן להכיר בממשלת חמאס בראשות איסמעיל הנייה, שנבחרה בעזה. חמאס, כזכור הגיב בהפיכה צבאית, וסילק את הרשות הפלסטינית מעזה. מאז נוצרו שתי ישויות מתחרות. הראשונה, הרשות הפלסטינית ברמאללה, המשתפת פעולה עם ישראל. השנייה, ממשלת חמאס, ששמה לה כמטרה לשחרר את עזה מהמצור הישראלי, שהוטל על הרצועה בעקבות חטיפת גלעד שליט. הפיצול הזה מאוד התאים לנתניהו. העם הפלסטיני איבד את הייצוג שלו, הוא חלש ומפולג, ולכן אינו פרטנר למשא ומתן.

שלוש פעמים ניסה חמאס לשבור את המצור, ושלוש פעמים הגיבה ישראל. "סבבי מלחמה" עם שמות פיוטיים – עופרת יצוקה (2008) עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014) – הותירו חורבן איום בעזה ולא השיגו את מטרתם. הלחץ בעזה רק הלך וגבר, האבטלה, העוני, המחסור במים וחשמל, ולאחרונה הקורונה – יצרו מצב בלתי אפשרי.

הבחירות לפרלמנט הפלסטיני יכלו לספק הזדמנות לחמאס להשיג רוב בפרלמנט, להשתלט על רמאללה, ולשים קץ למצור בדרך "דמוקרטית". עבור ישראל הווה תרחיש כזה לא פחות מסכנה אסטרטגית. השתלטות חמאס על הגדה המערבית, באמצעות ניצחון בבחירות, הייתה הופכת את הארגון לכוח לגיטימי בזירה הפלסטינית. מה עוד, שעם ההכרזה על הבחירות התברר, שפת"ח, ארגונו של אבו מאזן, מסוכסך בתוכו ומפוצל לפלגים שונים, דבר שהיה מביא למפלתו הוודאית בבחירות.

אין פלא שראש השב"כ, נדב ארגמן, מיהר לרמאללה, והזהיר את אבו מאזן מפני הבחירות, שהן עבורו מעשה התאבדות, לא פחות. היה זה רק עניין של זמן עד שאבו מאזן יכריז על ביטול הבחירות. את הסולם לרדת מהעץ סיפקה לו כצפוי, ישראל, שהודיעה שתאסור על תושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית. אבו מאזן האשים את הכיבוש הישראלי בביטול הבחירות, והצהיר שבחירות לא יתקיימו ללא תושבי ירושלים, בירת המדינה הפלסטינית.

וכך נכנסת ירושלים לתמונה. ביטול הבחירות, תוך תאום בין ישראל ואבו מאזן, היה בשביל חמאס סדין אדום, וחיסול תקוותו האחרונה להשתחרר מטבעת החנק באמצעים אזרחיים. ב-11 במאי, ערב פתיחת סבב המלחמה הנוכחי, נשא אסמעיל הנייה נאום ארוך ומפורט שבו הכריז, שאם הבחירות אינן מתקיימות בגלל ירושלים, חמאס ישחרר את ירושלים. הזוי ככל שהדבר יישמע, זאת המטרה המפורשת של המלחמה עליה הצהיר חמאס.

העילה כמובן היתה מסגד אל-אקצא. המסגד (השלישי בקדושתו למאות מיליוני מאמינים סונים) מהווה זה מכבר קלף פוליטי בידי המתחרים על השליטה ברחוב הפלסטיני. עוד בשנת 1996 התמקמו אנשיו של שייח' ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית, על ההר, וטבעו את הסיסמה "אל-אקצא בסכנה". פעולה זאת נועדה לנגח את הפלג הדרומי של התנועה, שנפרד מהפלג הצפוני על רקע אי הסכמתו של האחרון להשתתף בבחירות לכנסת. היום הפך אל-אקצא לכלי בידי חמאס, כדי לנגח את הרשות הפלסטינית ולאתגר את ישראל. איסמעיל הנייה נענה, כביכול, לקריאה של הצעירים הירושלמים ושל ערביי 48, המתעמתים עם משטרת ישראל והמתנחלים. מטח הטילים שכוון לירושלים, נועד להראות שעזה אינה יכולה להישאר אדישה לפגיעה באל-אקצא, ולקבוע עובדה: חמאס הוא הכח הבלעדי, המחליט והדובר בשם ירושלים ומסגד אל-אקצא. המטרה עם זאת הייתה ונותרה – להסיר את המצור מעל שלטון חמאס בעזה, ולאפשר לו לשלוט ללא מצרים בזירה הפלסטינית כולה.

הדרך בה הולך חמאס זהה לדרכם של האחים המוסלמים במצרים. שם הם רכבו על גלי האביב הערבי כדי להגיע לשלטון, ואז הפנו את גבם לצעירים שהביאו להפלת משטרו של מובארכ. כך עשו גם האחים המוסלמים בסוריה, כאשר בעזרת קטאר וטורקיה, הם חברו למהפכה שיזמו צעירים דמוקרטים, כדי לדכא את הדמוקרטיה, ולהפוך אותה ממהפכה עממית למאבק מזוין. התוצאה הרת האסון ידועה. אסד נותר בשלטון, ומיליוני סורים מפוזרים כפליטים בניכר.

למרות כל זה, סופו של חמאס לא יהיה שונה מזה של האחים המוסלמים במצרים, סוריה, סודן, וכל אותן מדינות בהן ניסו לכפות את שלטון האסלאם הפונדמנטליסטי. באותה מידה, גם שלטונו של הימין הישראלי ושותפיו מהמרכז והשמאל, עתיד להתנפץ על סלע המציאות. חמישה מיליון פלסטינים אינם שקופים. האלימות של הצעירים הערבים בישראל, ש-40% מהם אינם לומדים ואינם עובדים, לא תישאר תחומה בערים ובכפרים הערבים. היום היא פורצת החוצה כאשר רגשות התסכול מתערבבים ברגשות דתיים ולאומניים.

משא ומתן עם אבו מאזן, שאיבד את האמון של עמו, אינו פתרון. גם "סבבי מלחמה" עם חמאס לא יובילו לשום תוצאה. שני הארגונים האלה הוכיחו כי אינם מסוגלים לנהל מדינה, ואינם מכבדים זכויות אזרחיות וזכויות אדם. הפתרון יכול לצמוח רק מתוך התארגנויות דמוקרטיות חדשות בגדה המערבית ובעזה. קולות אמיצים, מעטים עדיין אבל קיימים, מעלים קריאות כמו "תנו לחיות" ו"הגזמתם". אלה כוחות שמבינים שהבעיה איננה רק ישראל אלא גם ההנהגות המושחתות והפונדמנטליסטיות שחונקות אותם. כוחות אלה יכולים להוות פרטנר לעתיד משותף ישראלי פלסטיני.

בצד הישראלי, כל המפלגות המרכיבות את הכנסת הנוכחית, ללא יוצא מן הכלל, הוכיחו עד כמה הן מנותקות מהמציאות ולא רלוונטיות. בבחירות האחרונות וגם באלו שקדמו להן, הן הזניחו לחלוטין את שתי השאלות העיקריות המשפיעות על חיינו. הראשונה היא הכיבוש וגורלם של הפלסטינים. השנייה היא משבר האקלים. השאלה הראשונה תקבע את גורלה של החברה הישראלית, והשנייה את גורל העולם.

הפרדיגמה הישנה של "שתי מדינות" נקברה בהסכם אוסלו, ובאישור שנתנה הרשות הפלסטינית לישראל לשנות את המציאות הגיאופוליטית בגדה המערבית. המאבק במשבר האקלים ולמען צדק אזרחי ואקלימי, דורש את בנייתה של תנועה אזרחית אלטרנטיבית משותפת לישראלים ופלסטינים שתקשור בין שני הנושאים האלה. התנועה החדשה צריכה להיות מבוססת על ארגונים חברתיים, סביבתיים, וארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, ולהיאבק למען חברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית משותפת. היום אולי קשה לדמיין עתיד כזה, אבל בסופו של יום, המציאות, ולא הזיות המנהיגים, היא שמעצבת את עתידנו.