ישיבת הוועד המרכזי – ינואר 2015

להתקדם לקראת כל פתרון, האסטרטגיה בה נוקט אבו מאזן מבוססת רובה ככולה על צעדים דיפלומטיים במוסדות בינלאומיים, ובראשם הפנייה למועצת הביטחון של האו"ם במטרה להשיג החלטה שתחייב את ישראל לסיים את המו"מ תוך שנתיים ולהגיע להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967.

אולם בעודו פונה לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג ומאיים לתבוע את ישראל על פשעי מלחמה שביצעה במלחמת צוק איתן – הרי שבעת המלחמה עצמה אבו מאזן עמד לצד הקואליציה המצרית-סעודית-ישראלית. כל זאת תוך כדי הפגנת נאמנות צייתנית לשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כאמצעי לשלוט בעימות בין פתח לחמאס, אשר ניצבת בסתירה מביכה לכוונותיו לתבוע את אותם מנגנוני הכיבוש.

מציאות של פילוג והתפוררות חברתית פלסטינית מחד, ושיתוף פעולה עם הכיבוש מאידך, מאפשרת לימין הישראלי מרווח תמרון רחב ומעניקה תוקף לטענותיו, לפיהן "אין עם מי לדבר" בצד הפלסטיני, אשר ללא שליטה צבאית ישירה של ישראל ייפול לידי החמאס. בצד הישראלי המצב שונה: התפוררותה של הממשלה החלה רק לאחר המלחמה כאשר נפערו סדקים בין שר החוץ ליברמן ובין רה"מ נתניהו, ובין נתניהו לבין שרת המשפטים ליבני ושר האוצר לפיד שהסתייגו מהמדיניות הלעומתית של נתניהו מול הממשל האמריקאי ומסירובו לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים לפני ואחרי המלחמה. אולם בזמן המלחמה עצמה ההסכמה לה זכה נתניהו בקרב הציבוריות הישראלית-יהודית היתה גורפת וחוצת מחנות, ובפרט מאת השמאל הישראלי. מפלגות העבודה ומרצ התייחסו לצוק איתן כמלחמת מגן מובהקת מפני התנפלות "חד צדדית" של חמאס על אזרחי ישראל, ולפיכך גיבו את נתניהו עם חזית ישראלית אחידה. בעקבות שיתוף הפעולה עם סעודיה ומצרים אף החלו להישמע מהשמאל הישראלי שירי הלל אודות הברית המופלאה עם סיסי והמלך הסעודי.

כל זה שירת ישירות את הימין הישראלי: הפילוג העמוק בצד הפלסטיני והערבי בפועל העניק לישראל חופש פעולה קרוב לבלתי-מוגבל לרסק את עזה לרסיסים עד להכנעתה. ללא אלטרנטיבה פלסטינית דמוקרטית חדשה כמו זו שניצניה נראו באביב הערבי, שמצד אחד דוחה את התכתיבים של כוחות העבר הדיקטטוריים כדוגמת סעודיה ומצרים או את אלו של ישראל וארה"ב – שממשיכה לגונן על ישראל באמצעות זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם – ומצד שני דוחה את הפונדמנטליזם האיסלאמי שמטיל על העם הפלסטיני אסון אחר אסון, נותר חלל ריק שמחזק את הימין ומגביל מאוד את הסיכוי להיווצרותו של קוטב דמוקרטי בתוך ישראל שיאחד יהודים וערבים כנגד הריאקציה הפשיסטית.

"המחנה הציוני" מתחרה עם "המחנה היהודי"

חזרתה בסערה של הסיסמה "רק לא ביבי" בתור המסר המרכזי של מפלגות האופזיציה לבוחר הישראלי לא יכולה להסתיר את העובדה שכמעט כל אחת ממפלגות אלה כיהנה בממשלות נתניהו הקודמות וסיפקה כיסוי פוליטי למדיניות הסירוב מול הפלסטינים. לגבי המכשלות הפוליטיות הבוערות בדבר פתרון השאלה הפלסטינית ומעמדם של האזרחים הערבים בישראל, "המחנה הציוני" של הרצוג ולבני לא מציע שום דרך חדשה. מפלגת העבודה נצמדת למדיניותה הישנה המבוססת על מו"מ ללא קביעת תכנים מחייבים להסכם עתידי או למועד סיומו של הכיבוש. בנוגע לסוגיית האזרחים הערבים, ערך השוויון אותו מחנה זה מתיימר לייצג הינו סמלי בלבד וריק מתוכן ממשי.

הסכם אוסלו הגיע לסופו, בפועל,

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11