ישיבת הוועד המרכזי – ינואר 2015

באינתיפאדת 2000, כאשר התבררה לפלסטינים התרמית הגדולה: חרף היותו מתווה זמני שנועד להוביל להקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית, מרצח רבין ואילך המציאות הזמנית הזו הפכה למצב קבוע, בעוד מדיניות הרחבתן ובנייתן של ההתנחלויות המשיכה באין מפריע תחת כל ממשלות ישראל מאז. הקמת הרשות הפלסטינית לא היתה אלא חלק מהסדר שבו ישראל מכירה בישות פלסטינית זמנית הנטולה ריבונות ממשית, ואילו הצד הפלסטיני נשאר תלוי לחלוטין מבחינה כלכלית וצבאית בכוחה העדיף של ישראל. כך הפכה הרשות הפלסטינית בגדה למנגנון שלטוני המופעל על ידי 150 אלף פקידים שחיים מכספי תרומות המערב, בעוד ההתנחלויות ממשיכות לבתר את הגדה המערבית ולמנוע את הקמתה של מדינה ריבונית רצופה ובת קיימא שבירתה בירושלים המזרחית.

אולם מצב זה אינו יכול להימשך לעד, כיוון שבמקביל מצבו של האזרח הפלסטיני בכל הגדה המערבית ועזה מדרדר והולך. החברה הפלסטינית סובלת מאבטלה בשעורים גבוהים, משכורות נמוכות, העדר מים טובים לשתיה, והתנכלויות בלתי פוסקות של הצבא והמתנחלים. חופש התנועה מופר באמצעות מערך מסועף של מחסומים, כבישים אסורים וגדרות אלקטרוניות. תושבי הגדה מנותקים מירושלים המזרחית. מצד שני המדינות התורמות אינן רואות תועלת בהמשך התמיכה – גם שם מבינים שבמקום שהתמיכה הזמנית תוביל לבנייתה של מדינה עצמאית הן בעצם מממנות את הכיבוש בדרך בלתי ישירה וכך רק מסייעות להנצחתו.

כיום הימין, ונתניהו בפרט, אפילו אינם טורחים להקפיד על מס שפתיים המכבד את הסכמי אוסלו ופתרון שתי המדינות. הימין הישראלי מצהיר בפה מלא על התנגדות גורפת להקמת מדינה פלסטינית כאמצעי לפתרון הסכסוך ומציע במקומה את הנצחת המצב הקיים באמצעות אוטונומיה לפלסטינים תחת ריבונות ישראלית. באופן חד צדדי הפכו גושי ההתנחלויות הגדולים לחלק מישראל בכל הסכם עתידי. מול עמדה ברורה זאת יש לדרוש מהאופוזיציה הישראלית להציג עמדות ברורות משלה לפתרון הסכסוך, ובפרט לגבי המכשולים המובהקים בדרך למימושו – ההתנחלויות, מעמד ירושלים ושאלת הריבונות הפלסטינית. אלא שההצעה המעשית היחידה של מפלגת העבודה היא להמשיך בתהליך התחמקות מהשאלות המהותיות על ידי ניהול משא ומתן נצחי ונטול התחייבויות.

יצחק רבין, שנחשב עד היום בעיני השמאל למודל של רוח הפייסנות והשלום, היה זה שביסס את האסטרטגיה הזו כאשר אילץ את ערפאת להיכנס למנהרת אוסלו תוך השארת בעיות ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים והגבולות לשלב מאוחר שמועדו מעולם לא הגיע. ללא פרמטרים ברורים של המדינה הפלסטינית העתידית, המרוויח הגדול מהסכמי אוסלו היה בסופו של דבר הימין אשר העמיק את שליטת ההתנחלויות על הגדה המערבית וכיום מתנער לחלוטין מהכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. רצח רבין רק העמיק עוד יותר את הרפיסות השמאלית: הוא הבהיר כי לא ניתן לפרק את ההתנחלויות ולסיים את הכיבוש ללא מלחמת אזרחים עם הימין – מחיר אשר השמאל אינו מוכן לו. וכך, מרצונו החופשי השמאל הפך את עצמו לבן ערובה של הימין.

המשבר סביב "חוק הלאום" שהוביל להקדמת הבחירות הוא פורמלי בלבד: בפועל, מי שמיסדה את משטר האפליה נגד האוכלוסיה הערבית היתה מפלגת העבודה והיא האחראית העיקרית למצב הקשה שבו אזרחי ישראל הערבים נמצאים כיום – שעורי העוני הגבוהים, כפרים בלא תשתיות ונוער

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11