ישיבת הוועד המרכזי – ינואר 2015

ללא עתיד. הצורך הדוחק לתת מענה אפקטיבי למשטר האפליה הקיים, הנשען על נוסחת "המדינה היהודית-דמוקרטית" שבה מתומצתת מהותו של השמאל הציוני, הוביל את השכבות המשכילות בחברה הערבית לגיבושה של תפיסה פוליטית מתחרה המבוססת על מודל של "מדינת כל אזרחיה".

מודל "מדינת כל אזרחיה" הוצע לראשונה בראשית שנות התשעים על ידי מנהיגה ומקימה של בל"ד, עזמי בשארה. אז הוא נוסח כניסיון לייצר סדר עדיפויות פוליטי חלופי להסכם אוסלו, אשר לשיטתו של בשארה היה עניין פנים-פלסטיני שנועד לפתור את הבעיה בגדה וברצועה, ואילו הצעתו נועדה לפתור גם את מעמדם של הפלסטינים שבתוך ישראל דרך שינוי ההגדרה האזרחית של המדינה. דוגמה לאופי ההסדרים העתידיים של "מדינת כל אזרחיה" מבחינה מעשית ניתן למצוא למשל במסמך החזון העתידי שחובר ב2006 על ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל ו-ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות: שם עולה דרישה לביטול "אופייה היהודי" של המדינה ויצירתה של "דמוקרטיה הסכמית" על בסיס אוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי.

בהשוואה, גם "חוק הלאום" אינו אלא תגובה מימין לפתרון הסתירה הפנימית של נוסחת "המדינה היהודית-דמוקרטית" דרך קביעה ברורה בחוק בדבר קדימות המרכיב היהודי על המרכיב האזרחי-דמוקרטי. מבחינה מעשית, משמעות החוק היא שבכל מקרה של ניגוד בין תביעה של אזרח ערבי כנגד אפליה כלשהי (למשל חלוקה שוויונית של קרקע), החוק אשר מכתיב כי "האינטרס היהודי" קודם לזכות לשוויון יעניק סמכות חוקית לאפליה מסוג זו מתוקף הגדרת המדינה כמדינת הלאום היהודי.

ההתרעמות של השמאל הישראלי על חוק הלאום נובעת מהחשש – הריאלי – שעיגונה של מדיניות האפליה בחוק רשמי תפריך את היומרה של ישראל להיות שייכת למועדון המדינות הדמוקרטיות. החוק צפוי להחריף את ההתקפות הבינ"ל על מדיניותה ואף לחשוף את המדינה לסנקציות. אך במפלגת העבודה מתעקשים לחזור על טעויות אוסלו גם בנוגע להגדרתה האזרחית של מדינת ישראל גופא ודוחים את הגדרת "מדינת כל אזרחיה", כלומר דבקים במשטר האפליה המעשית בשטח תוך התעטפות באצטלה עמומה של "דמוקרטיה". ואכן, במעגל קסמים של חזרתיות טראגית הנמתחת מאסון הסכמי אוסלו, האפליה המובנית במשטר הקיים מובילה להחרפת המתח הפנימי בין יהודים וערבים, וכך רק מחזקת את הימין הקיצוני ומגבירה את כוחו ואמינותו ברחוב היהודי.

הרשימה הערבית המאוחדת

אחרי החתימה על הסכם אוסלו, ובמיוחד אחרי רצח רבין, החלה מפלגת העבודה לנוע ימינה תוך ניסיון להגיע לפשרה ולהבנה עם המתנחלים. אחת ההאשמות העיקריות שהופנו כלפי רבין וממשלתו נסבה על הברית שקיימו עם המפלגות הערביות כגוש חוסם על מנת להעביר את הסכם אוסלו בכנסת. מפלגת העבודה הפנימה את המסר והתרחקה מהאוכלוסייה הערבית, דבר שכצפוי החריף את הקיטוב בין היהודים והערבים בישראל.

החלל הריק שהותירו מפלגת העבודה ומפלגות השמאל הציוניות התמלא במפלגות ערביות חדשות שפיצלו את הזירה הערבית לשלושה זרמים עיקריים – הזרם האסלאמי, הזרם הלאומי שמיוצג ע"י מפלגת בל"ד (תג'מוע) והזרם הקומוניסטי בחד"ש. המכנה המשותף לכל הזרמים האלו הוא הסירוב המוחלט לקבל כלגיטימי את "אופייה היהודי" של מדינת ישראל והאימוץ של רעיון "מדינת כל אזרחיה". כמו כן מאוחדות המפלגות הערביות בקריאה לחיסול הכיבוש בשטחים והאפליה

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11