ישיבת הוועד המרכזי – ינואר 2015

צמצומים בקצבאות, העדר פנסיה, והעסקה בלתי ישירה.

הצבענו על כך שהתהליך הזה אינו מבדיל בין יהודים וערבים. פוליטית, בעוד המפלגות הציוניות תמכו כולן ללא יוצאת מן הכלל ב"כלכלת שוק" שהפכה לערך מקודש שאין עליו עוררין, במפלגות הערביות בחרו להתעלם מהבעיות החברתיות הממשיות שתחתן נאנקת החברה הערבית וכתחליף לכך דבקו בסדר יום לאומני רווי סיסמאות "אנטי-אימפריאליסטיות" שהיללו את חיזבאללה ו"חזית הסירוב" שכללה את סוריה ואיראן.

נוכח התפתחויות מסוכנות אלו, צפינו במפלגת דעם את הופעתו הבלתי נמנעת של שבר פוליטי עמוק. מאז שהתחיל המשבר הכלכלי העולמי מהתפוצצות בועת הפיננסים ב-2008, נכנס העולם לשלב היסטורי חדש המאופיין בהבנה שהבעיות הכלכליות הכרוניות לא יכולות לבוא על פתרונן במסגרת המבנה הכלכלי הנוכחי. קשרי ההון-שלטון המתחזקים אפשרו להון להיכנס להרפתקאות כלכליות מסוכנות, להסתאב בשחיתות, לזייף דוחות כלכליים, להעניק הלוואות ענק לכל מי שהימר יותר בכספי המשקיעים. במקביל, עליות מחירים שנבעו מהשתלטות מונופולים על תחום המזון ועליית מחירי הדיור יצרו כעס רב על הפוליטיקאים וגרמו לאובדן האמון במוסדות השלטון. ראשי עיריות, שרים ואף ראש ממשלה מצאו בזה אחר זה את דרכם אל ספסל הנאשמים ולבתי הכלא.

בזירה הערבית, לאורך כל תקופה זו קראה מפלגת דעם להקים זרם שלישי שיהווה אלטרנטיבה לשני הזרמים השולטים – שלטון דיקטטורי מחד ואופוזיציה אסלאמית מאידך, שבמקרה הפלסטיני תורגמו לשלטון פת"ח מול שלטון חמאס. כוונתנו ב"זרם שלישי" היתה לתנועה שתתמקד בחברה הערבית עצמה במקום להתרפק על עברה המפואר של האימפריה המוסלמית או להיתלות ב"חזית הסרוב" מול ישראל והמערב כאמצעי להמשיך את הדיכוי, השחיתות והניצול של העמים הערבים. האביב הערבי שזעזע את העולם כולו כאשר הפיל משטרים דיקטטוריים ופתח בשלב חדש בהיסטוריה הערבית, היה ביטוי ראשוני אך עוצמתי מאוד של תפיסה זו. כך היה למשל בזמן הקצר בו תפסה התנועה המהפכנית במצרים את מקומן של הסיסמאות הלאומניות והחליפה אותן בסיסמה החברתית הפשוטה "לחם, חירות וצדק חברתי". תנועה זו חתרה לענות על הצרכים הממשיים של העם, ביטאה את תחושותיו הישירות והפכה לכוח עממי אותנטי שגרם לסילוק משטרים שנתפסו כ"נצחיים" עד לאותו הרגע.

בזירה הישראלית, ציפינו שגם ברחוב היהודי והערבי יצמחו זרמים דמוקרטיים חדשים. לפיכך, כאשר בקיץ 2011 פרצה תנועת המחאה לא היה דבר טבעי לנו יותר מאשר להצטרף אליה ללא היסוסים ולהשתתף בבנייתה. אלא שעל אף הסיסמאות הרדיקליות אשר ביקרו בחריפות את הזיווג הלא קדוש הון-שלטון, המחאה כשלה להציג בבירור את שתי התביעות הפוליטית המתבקשות: "ביבי, לך הביתה" ו-"די לכיבוש". במקום להתעמת עם הימין הפשיסטי, הנהגת התנועה ביקשה לבסס את עצמה על מצג של "אחדות לאומית", ולמרות שרוב מכריע של מנהיגי המחאה השתייכו לשמאל השולל את הכיבוש, הנחת העבודה גרסה שצריך להתמקד במכנה המשותף של יוקר המחיה, הנוגע לכל העם ללא הבדל בין ימין ושמאל או בין אזרח בפריפריה למתנחל הרחק מהמרכז.

כתוצאה מכך, בעיות הכיבוש והסכסוך, הגובות לכשעצמן תקציב בטחוני מנופח, נשארו מחוץ לתחומי השינוי שאותו שאפה המחאה לחולל. בהתאם, המפלגות הערביות התייחסו לתנועת המחאה כאל עניין יהודי פנימי ואף לעיתים הסיתו נגדה

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11