ישראל: בין הזדהות אידאולוגית עם פוטין ומחויבות אסטרטגית לארה"ב

כאשר נשאל שר החוץ הישראלי יאיר לפיד על עמדתו ביחס לאוקראינה, הוא מיהר להסביר את מורכבות המצב שישראל נתונה בו. לא רק משום שישנן קהילות יהודיות גדולות גם ברוסיה וגם באוקראינה, אמר, אלא בעיקר משום שאין לאף מדינה במערב גבול עם רוסיה! כן, לא פחות ולא יותר. ולמי שלא שם לב עד כה, עוד לפני שרוסיה הרחיבה את גבולותיה בכוון אוקראינה ב-2014, מאז 2015 היא נוכחת בגבולותיה של מדינת ישראל עצמה. לבקשת אסד, בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הכוחות הדמוקרטים ולבין המשטר הסורי, רוסיה השתלטה על סוריה בהסכמתה המלאה של ישראל ועצימת העיניים של מדינות המערב, ובראשן ארה"ב בראשות הנשיא אובמה. מאז הפך פוטין לבן ברית אסטרטגי של ישראל אליו נוסף ב-2016 דונלד טראמפ, והשניים אפשרו לישראל לעשות ככל העולה על רוחה בסוריה, באיראן ובשטחים הכבושים. אכן פוטין הוא לא רק שכן, הוא בן ברית חשוב של ישראל, ומכאן ההסברים המפותלים של שר החוץ הישראלי.

הבעיה היא שפוטין לא סתם השתלט על סוריה, אלא ביצע שם רצח עם ופשעים נגד האנושות. הוא הפך ערים שלמות לעיי חרבות, תוך גרימה של אסון הומניטרי שנמשך עד עצם היום הזה. בדצמבר 2016 פרסם ארגון זכויות האדם Human Rights Watch דו"ח שכותרתו: "פשעי מלחמה בחודש של הפצצות על חאלב", בהן נהרגו 440 אזרחים, ומתוכם 90 ילדים. כל זה התרחש לאחר שהנשיא אובמה הציב בפני המשטר הסורי קו אדום נגד שימוש בנשק כימי. הקו האדום הזה לא מנע מאסד להשתמש בנשק כימי נגד אזרחיו, ואובמה הסתפק בהסכם עם פוטין להוצאת הנשק הכימי מסוריה בתאום עם ישראל. כאן נפתחה הדרך להשתלטות פוטין על סוריה, על נמל לטקיה ועל בסיס חיל האוויר חמימים. מאז ועד היום, ההבנות בין ממשלת ישראל ובין פוטין ברורות: רוסיה לא תמנע מישראל חופש פעולה בתוך סוריה, ובתמורה ישראל לא תתערב במעשיה של רוסיה באוקראינה.

ככל שהמשבר באוקראינה מחריף, ישראל נחשפת במלוא ערוותה. ביבי כזכור ניהל יחסים חמים מאד עם שני הידידים פוטין וטראמפ, ואלו סייעו לו במערכות הבחירות. פוטין העניק לישראל גופות חיילים שנקברו בסוריה בימי מלחמת לבנון, בעוד שטראמפ נתן לביבי שגרירות בירושלים והכרה בריבונות הישראלית בגולן. פוטין כמובן עזר לטראמפ במערכת הבחירות נגד הילרי קלינטון ב-2016, וביבי התערב בקונגרס בבוטות נגד אובמה והסכם הגרעין עם איראן. הברית הזאת היתה ללא ספק אידיאלית עבור ביבי כל עוד היא נמשכה. עם עלייתו של ממשל ביידן החגיגה הסתיימה, אבל ממשלת השינוי מסרבת להכיר במציאות החדשה.

העמדה הישראלית גורסת שהסכנה לשלום העולם היא דווקא איראן ולא רוסיה. לטענתה, לעומת איראן, המהווה סכנה אסטרטגית בגלל אופי המשטר הפונדמנטליסטי הפועל להתפשט באזור כולו, אוקראינה היא בעיה פנימית אזורית, ורוסיה אינה מהווה סכנה לשלום העולם. בתשובה לשאלה על עמדתו לגבי אוקראינה, אמר שר האוצר אביגדור ליברמן שהנושא הזה כלל לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו הוא מה שקורה בווינה, שם מתבשל הסכם גרעין חדש בין המערב לבין איראן. עבור ארה"ב והמערב, איראן היא דווקא נושא אזורי שהשפעתו על שלום העולם שולית. לעומת זאת, מה שפוטין רוצה לעשות באוקראינה הוא לשנות סדרי עולם, ולהחזיר את אירופה לימי טרום נפילת בריה"מ באמצעות כוח צבאי. אבל לא רק לרוסיה יש תביעות טריטוריאליות, אלא גם לסרביה, ולרומניה, ולתורכיה, וליוון, ולפולין מול צ'כיה, ולכן כיבושה של אוקראינה יחזיר אותנו לתקופת סכסוכי הגבולות של המאה ה- 19.

אין זה סוד שפוטין, באמצעות עוצמתה הצבאית של רוסיה, מנסה לזכות בנקודות נוכח כישלונותיו בבית. רוסיה היא מדינה נחשלת שמלבד צבא מצויד היטב אין לה מה להציע לבני עמה. בריה"מ התפרקה בגלל אופיו של המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, והשחיתות שפשתה בכל תחומי החיים. רוסיה של פוטין התנערה מהסוציאליזם ומהכלכלה המולאמת, אבל נותרה ריכוזית וטוטליטרית, כאשר האוליגרכיה החליפה את הבירוקרטיה הקומוניסטית והשתלטה על משאביה הכלכליים של המדינה. זוהי מדינה כושלת לא באשמת ארה"ב או ברית נאט"ו, אלא באשמת פוטין. קבוצת האוליגרכים שהוא טיפח שדדו את אוצרות המדינה, הבריחו את הונם אל המערב, התיישבו בלונדון, באירופה ובצפון אמריקה בעזרתם האדיבה של בריטניה, גרמניה ואף ארה"ב. למרות מחצביה העשירים, התמ"ג הרוסי נותר 10,000 דולר לנפש, לעומת 60,000 דולר בארה"ב ו-40,000 דולר בישראל. כיבוש אוקראינה, הענייה אף יותר, לא יוכל לתקן את חולייה של החברה הרוסית, אלא רק להחמיר את סבלם של אזרחיה.

האידאולוגיה ודרך הפעולה של פוטין מאוד מתאימים לאידאולוגיה ולדרך הפעולה של ישראל, שגם היא רואה בעוצמה הצבאית את האמצעי העיקרי להשיג מטרות מדיניות. הכוח הצבאי הוא שכופה את הסטטוס קוו בגדה המערבית ובעזה, הוא שמופעל כדי להרתיע את איראן והוא שמטפח את הברית עם מדינות המפרץ ובראשם סעודיה. מבחינה זאת, הרתיעה האמריקאית ממלחמה, נסיגתה הבהולה מאפגניסטן והסטת תשומת הלב להתמודדות הכלכלית מול סין – כל אלו נתפסים בישראל כסימנים מובהקים של חולשה. התפיסה השלטת בישראל היא שהעולם הוא ג'ונגל מלא רוע, הכוח הצבאי הוא הערובה לקיום המדינה, ואל לה לישראל לפשפש בציציותיהם של משטרים דיקטטורים ידידותיים ובזוועות שהם מעוללים לעמיהם. להיפך, משתלם להעניק להם גבוי מלא, ובהזדמנות זו גם למכור להם את תכנת הרוגלה פגאסוס.  

כך נקרעת ישראל היום בין נאמנותה לפוטין, בן בריתה האידאולוגי, לבין בן בריתה האסטרטגי האמריקאי. ביידן הוא ליברל שנלחם נגד טראמפ וכל מה שהוא מייצג, מנסה להחיות את מדינת הרווחה, שואף להטיל מיסים על ענקיות האינטרנט, תומך בזכויות המעוטים ובמיוחד השחורים, מנהל מדיניות אקלים מודעת, עוין למשטרים טוטליטריים, מחרים את מוחמד בן סלמן האחראי על רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, סולד מהמשטר הסיני, מתנגד לתורת עליונות הגזע, ונלחם נגד שנאת הזרים. כל אלו אינם מתיישבים עם האידאולוגיה הלאומנית הציונית, עם חוק האזרחות הישראלי ועם חוק הלאום, ובוודאי שלא עולים בקנה אחד עם מדיניות האפרטהייד שישראל מנהלת בשטחים הכבושים. כך יצא שבן הברית האסטרטגי של ישראל הוא למעשה יריב אידאולוגי, בעוד שבני הברית הטקטיים כמו רוסיה, סעודיה, בחריין, האמירויות, מרוקו, מצרים וסודן מעניקים לישראל את מרחב הפעולה לעשות ככל העולה על רוחה במרחבי המזה"ת.

כדי להסיר כל ספק, עמדתנו כלפי פוטין לא נקבעה בעקבות תוקפנותו כלפי אוקראינה, אלא בעקבות רצח העם שהוא ביצע בסוריה. מי שלא עצרו אותו מהרס סוריה עד היסוד ומגרוש עמה לניכר, מקבלים אותו במלוא הדרו בפתחי אוקראינה. פוטין איננו רק האויב של אמריקה והמערב הדמוקרטי, הוא אויבם של כל אותם צעירים בסוריה, ברוסיה, בבלארוס, באוקראינה ובעולם כולו, השואפים לחיות בעולם המתהווה במאה ה -21. מאבקו של המערב נגד פוטין מחזיר את התקווה לליבם של מיליוני סורים, מצרים, ועיראקים שיצאו לרחובות כדי להפיל משטרים דיקטטורים תחת הסיסמה "לחם, חופש וצדק חברתי". תבוסתו של פוטין תהיה הניצחון של כל מי שדורשים חופש, דמוקרטיה וצדק חברתי. מכאן שדעם מתייצבת ללא כל היסוס לצדם של האוקראינים הנאבקים בעד עצמאותם, ומסרבים לקבל על עצמם את החיים בצל עוני, שחיתות ופגיעה בזכויות האדם, שפוטין כפה על עמו ברוסיה.