כאשר ביבי ילך יבוא המשיח

ובכן, הולכים לסיבוב בחירות שלישי אך לא מכריע, שכן ביבי נתניהו עדיין חי ובועט בכל מה שזז, ובעיקר בישבנו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שעליו הוא הכריז מלחמה. ביבי הקוסם מנהל מלחמה בשלוש חזיתות: בדרום מול חמאס, בצפון מול איראן, ומול הפרקליטות ברחוב סלאח אל דין בירושלים המזרחית. זו הפכה עבורו לאיום אסטרטגי, לא מדומה – כדוגמת האיום האיראני – אלא איום אמיתי, כזה המוביל אותו בצעד אמיץ ובטוח לכלא מעשיהו.

את הסכם הגרעין עם איראן ביבי הצליח לבטל, ואפילו עזר להמליך את דונאלד טראמפ, גם עם חמאס הוא הגיע להבנות והסדרה, אבל נגד הפרקליטות הוא כשל ולכן הוא הכריז עליה מלחמה. קריאת הקרב "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" התחלפה ב"הם [הפרקליטות] מבצעים הפיכה שלטונית". מכאן שמבחינת ביבי על סדר היום של הבחירות הקרבות עומדת משימה אחת קדושה, למנוע ממנו להגיע למעשיהו, ולעצור בעד הפרקליטות מלחולל "פוטש שלטוני". הטרגדיה היא שסיבוב הבחירות הבא לא יצליח להניב את 61 המנדטים שביבי מייחל להם כדי להשיג חסינות ולהימלט מאימת הדין, שכן הוא ככל הנראה מוביל שוב לשוויון בין הגושים. מה שלא הושג בשני הסיבובים הקודמים כבר לא יושג בשלישי, וכפי שאומר מתחרהו גדעון סער, "אין לנתניהו שום סיכוי להקים ממשלה".

הפלונטר הפוליטי הנוכחי מספר את סיפורה העגום של החברה הישראלית. חצי עם מוכן לחזור ולבחור בביבי בפעם השלישית, גם כאשר הוא סוחב על כתפיו שלושה כתבי אישום כבדים של שוחד והפרת אמונים. חצי עם מאמין שזכותו של ביבי לעשות לביתו כל עוד הוא מאפשר גם להם לעשות לביתם. ביבי כבש את לבה של "ישראל השנייה" ויצר מעמד ביניים מזרחי, שאף אם נתניהו רחוק ממנו באורח חייו ובמנטליות שלו, מרגיש שלכתו יביא לקץ מדינת הג'ובים שהוא יצר. אותה מדינת רווחה המאפשרת למיליוני ישראלים לצאת דרך נמל התעופה בן גוריון לכל יעד תיירותי שיבחרו, ולהנות מהחיים. הפחד מהלא נודע גובר על כל שיקול של טוהר מידות או שוויון בפני החוק.

השאלה הנשאלת היא, במצב הזה מה עושה ישראל הראשונה? האמת, לא הרבה. היא מעדיפה לנקוט במדיניות של שב ואל תעשה, ובמילים אחרות, ככל שתגיד פחות, תתקוף פחות ותחשוף את עמדותיך פחות כן ייטב. הציבור לא צריך לדעת יותר מדי על כוונותיך ותוכניותיך לעתיד מעבר לכמה מילים על נועם הליכות, איחוד לעומת פילוג ושמירה על שלטון החוק. ובינתיים אפשר לקוות שהפרקליטות ובית המשפט המחוזי בירושלים ידאגו לכל היתר.

אולם האמת שאולי קשה לתפוס אותה היא שביבי נמצא בדרך למעשיהו, ולא משנה כמה סיבובי בחירות הדבר ייקח. בסופו של דבר, ברגע שהכוונת המשפטית התמקדה עליו לא נשאר מי שיציל אותו. אמנם הדג ממשיך להתפתל בתוך הרשת, מחרחר ונאבק, אבל גורלו נחרץ. על כן האופוזיציה שותקת לבל תהפוך את נתניהו לקורבן ותגביר את תמיכת ה"בייס" בו. מבחינתה אם גדעון סער לא יצליח בפריימריז הפנימיים בליכוד, ייערך עוד סיבוב בחירות אחד ועוד כשלון להשיג את 61 המנדטים המיוחלים שלאחריו תסתיים כהונתו של ביבי והסיוט ייגמר.

אלא שעצם העובדה שאנחנו עומדים בפני סיבוב שלישי מראה על עליבות האופוזיציה, שלא ידעה לנצח ולהקים ממשלה למרות שהיריב כבר הפך לברווז צולע. התנהגותה של כחול לבן מלמדת שביבי עדיין בועט ונושם כי אין לו תחליף, או יותר נכון להגיד, התחליף גרוע מהמקור. כחול לבן איננה מפלגה מגובשת אלא אוסף של גנרלים בדימוס שלא הצליחו בעסקים, עסקנים פוליטיים ופוליטיקאי אחד מגלומן שכל שאיפתו היא להיות ראש ממשלה, ולצורך זה הוא הקים מפלגת מנהיג יחיד שבה הוא שולט ביד רמה.

מכאן שנתניהו ממשיך לפעול כראש ממשלה כי אין לו כרגע מחליף, כחול לבן אינה מהווה אלטרנטיבה פוליטית ושלטונית, ושונאי ביבי וישראל השנייה יודעים זאת היטב. מדוע חזרה כחול לבן והבהירה שהיא מוכנה לממשלת אחדות לאומית בלי ביבי? משום שבני גנץ לא יכול להקים ממשלה ללא הליכוד. כל קואליציה עם ליברמן והחרדים תתפרק במהרה.  

אנחנו הולכים לסיבוב בחירות שלישי לא רק כי ביבי רוצה להציל את עורו, אלא משום שכחול לבן, אינה מסוגלת ליצור קואליציה אלטרנטיבית. על זה נתניהו בונה. גם כאשר הוא מסתובב עם שלושה כתבי אישום, וגם לאחר שהוא לא השיג את 61 המנדטים בסיבוב הבחירות השני, הוא ממשיך להיות המועמד בעל הסיכוי הגדול ביותר להקים ממשלה.

נכון זה מצב מוזר, כשהמועמד היחיד שיכול להקים ממשלה מנוע מלעשות זאת כי הוא מואשם בשוחד. האמת היא שלעומת אולמרט, נתניהו לא לקח לכיסו מעטפות מזומנים וההאשמה הכבדה ביותר נגדו היא כי עשה שימוש בכוחו כדי להנציח את שלטונו ע"י שליטה בתקשורת. אבל אפשר לשאול מה מוזר בזה? הרי חברו, טראמפ, שולט ברשת הטלוויזיה פוקס שהמיליארדר רופרט מרדוק מעמיד לרשותו, כאשר שלדון אדלסון מעניק לביבי את היומון "ישראל היום", ושאול אלוביץ את אתר וואלה. כמו פוטין, ארדואן ורבים וטובים אחרים, כל מה שנתניהו רוצה הוא להמשיך ל"שרת את העם", כי כמוהם הוא מאמין בלב שלם שהוא מבטא את רוחו ומאווייו.  

הליכוד נותר המפלגה ההמונית היחידה, והלכידות שלה מאפשר לנתניהו למשול ביד רמה. כחול לבן היא מפלגה אד הוק, חסרת שורשים המאגדת את האנטי ביבי. לכן הסתלקותו של נתניהו, והוא אכן עומד להסתלק בדרך זו או אחרת בעקבות "ההפיכה השלטונית", יוצרת ווקום שלטוני עצום. עלינו לצפות לכך שהמשבר השלטוני הקיים בישראל רק ילך ויעמיק ברגע שנתניהו יפנה את מקומו. אם בני גנץ רוצה להמשיך את דרכו של ביבי בלי ביבי, הוא יתקל בכל אותן בעיות שביבי ידע לטאטא מתחת לשטיח, ובראשן השאלה הפלסטינית. זאת שאלה אקוטית שישראל הראשונה מסרבת לגעת בה מפחד לאבד את הסיכוי הקלוש להחזיק בשלטון.

בדי.אנ.אי. שלה החברה הישראלית היא ברובה ימנית. היא שוללת כל קואליציה עם מפלגות ערביות, והיא עוינת כלפי הפלסטינים. מוסכמות אלו השתרשו עמוק בתוך התודעה הישראלית והן מובילות למלחמה ומתנגשות עם שאיפות הפלסטינים לעצמאות ושווין זכויות. הפרדוקס הוא שהחברה הישראלית הימנית אינה מוכנה לשלם את מחיר הקורבנות שהסכסוך המתמשך דורש, עובדה שתיאלץ אותה ברגע של עימות אמיתי לבחון פרדיגמות חדשות.

אמנם במערכת הבחירות הזאת תעמוד שאלת כיבוד "שלטון החוק" על הפרק, אלא שהשאלה המהותית והסמויה שכל המפלגות מסרבות לדון עליה היא "השלטון על עם אחר". שלטון החוק בישראל אינו בסכנה, כי למרות כל הוויכוחים והפרשנויות הוא זוכה לקונצנזוס. לעומתו, "השלטון על עם אחר", הכיבוש, מהווה סכנה אמיתית לאזרחים הישראלים והפלסטינים כאחד.

מול השלטון על עם אחר, אין כיום בישראל כל אלטרנטיבה אמיתית לדרכו של נתניהו. גנץ ולפיד מברכים על ההחלטה של משרד החוץ האמריקאי להכיר בחוקיותן של ההתנחלויות, בעוד שמרצ והרשימה המשותפת דבקים באשליית שתי המדינות, שכבר אינה אקטואלית. בינתיים בגדה המערבית הולכת ונוצרת תובנה שהדרך היחידה העומדת בפני הפלסטינים היא מדינה אחת בין נהר הירדן לים. רוחות המהפכה האזרחית הדמוקרטית בלבנון ובעיראק, והאביב הערבי, הממשיך להפיל ממשלות ומשטרים, מדרבנים את הצעירים הפלסטינים לאמץ פרדיגמות דמוקרטיות חדשות. הן הציונות והן הלאומנות הפלסטינית מאבדות גובה, ומובילות למבוי סתום ההולך ומעמיק.

על כן בסבוב הבחירות השלישי, דעם תחזור ותעלה את הפרוגרמה של "כלכלה ירוקה – מדינה אחת" כפלטפורמה לשנוי, ולמאבק משותף ישראלי ופלסטיני למען חברה דמוקרטית ושוויונית שתשים קץ לסכסוך הדמים.