כשביידן אומר לא, למה הוא מתכוון?

ג'ו ביידן אמר "לא" חד משמעי. ביבי נתניהו אינו מוזמן אל הבית הלבן עד להודעה חדשה, לאמור, עד שההפיכה המשפטית שלו תיגוז ותיעלם. תשובתו של נתניהו "אל תתערב בענייניה הפנימיים של ישראל" לא איחרה לבוא, לאחר ש"גורם מדיני בכיר" טען בעת ביקורו בלונדון שביידן מנסה להדיח אותו. בתגובה ניסו הפרשנים בכל אמצעי התקשורת לפרש את ה"לא" האמריקאי. מאמר המערכת של "הארץ" מגונן על ביידן, מסביר שמניעיו טהורים והוא מדבר "בתור תומך ואוהב ישראל". יש המסבירים את ה"לא" במזגו האירי של הנשיא או בגילו המופלג, ואף היו שייחסו אותו לפליטת פה אומללה. מצד שני, לא נעלמו מעיני איש הציוצים של יאיר ג'וניור, שהאשים את ה-סי. איי. אי כעומד מאחורי המחאה, צעד שלבטח עורר את זעמו של הנשיא. בו בזמן כולם ציפו לתיקון מהיר מטעם הבית הלבן שינמיך את גובה הלהבות. הצהרה אכן הייתה, אך הלהבות לא שככו.

אין פרשן אחד שלא חזר והזכיר את הידידות רבת השנים בין ביבי לבין ביידן, ביידן ציוני, גם בימי קלינטון ואובמה התרחשו משברים, אבל היחסים האסטרטגיים חזקים מכל מחלוקת כי ישראל היא נכס אסטרטגי שארה"ב לא יכולה לוותר עליו. בקיצור, ארה"ב צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותה. אפשר לשטח את חווארה, להקים לבן גביר מיליציה פרטית, לבטל את חוק ההתנתקות, לפטר את שר הביטחון, ולהמשיך להשתין מהמקפצה בלי לדפוק חשבון, כי הרי ביבי מכיר את האמריקאים יותר ממה שהם מכירים את עצמם. כזכור, ב-3 למרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס בנאום מתריס במטרה לסכל את ניסיונו של אובמה להגיע להסכם עם איראן. היה זה דווקא נתניהו שהתערב בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית, ותרם את חלקו לניצחונו של טראמפ בבחירות. מאז הפכו ביבי וטראמפ לתאומים זהים, טראמפ כיכב בכרזות הבחירות של הליכוד, וביבי הפך לכוכב באינספור טקסים לכבודו בבית הלבן.

דווקא כאן טמון ההסבר ל"לא" המצלצל של ביידן. הנשיא האמריקאי אולי אוהב את ישראל, אבל את אמריקה הוא אוהב יותר. ביידן מנהל מסע צלב היסטורי להציל את נשמתה של אמריקה מציפורני הפשיזם האמריקאי שמייצג טראמפ, המסרב עד היום להכיר בתוצאות הבחירות בהן הפסיד. ב- 6 לינואר 2021, יום הפריצה של תומכי טראמפ לקפיטול, נפל דבר בארה"ב, ומאבקו של ביידן מכוון בראש ובראשונה להציל את הדמוקרטיה האמריקאית, שהתברר שגם היא אינה מובנת מאליה. הימין הישראלי זלזל באירוע, המשיך להעריץ את טראמפ  ולראות בו את הידיד הטוב ביותר שהיה אי פעם לישראל.

לא רק ישראל זלזלה בביידן, גם רוסיה עשתה זאת כאשר פלשה לאוקראינה ללא כל היסוס. והיכן נעמדה ישראל? לצד הדמוקרטיה או לצד האוטוקרטיה? ניצחון של פוטין באוקראינה, כמו גם ניצחון של ההפיכה החוקתית של ביבי ישפיעו על הפוליטיקה האמריקאית עצמה מאחר שהטראמפיזם ממשיך לאיים על המשטר הדמוקרטי באמריקה. זו הסיבה שהמדיניות של ארה"ב השתנתה. בישראל מסרבים להבין שאמריקה של היום איננה אמריקה של ימי קלינטון, בוש ואובמה. בעוד ביידן נע בקצב מסחרר לשנוי חברתי שרשי על בסיס תכנית ה Build Back Better, ישראל נעה בכוון ההפוך, לשמרנות ניאו ליברלית, לקיצוניות דתית, ליותר גזענות ופחות סובלנות. ה"לא" של ביידן משקף במדויק את התהום שנפערה בין שתי המדינות.

השפה הפוליטית האמריקאית עברה שנוי רדיקלי, ונחלקה לשניים: שפת השמרנים, המצנזרים סרטים וספרים, אוסרים על הפלות, שונאים להט"בים, ועוינים את השחורים, לעומת השפה הליברלית, שקוראת להכלה אתנית ולרשת הגנה חברתית על כלל התושבים. לא קשה להבין באיזה שפה מדברת ממשלת ישראל של סמוטריץ', בן גביר, לוין, רגב, יאיר וביבי עצמו.

במאמר מבריק שפרסם הניו יורק טיימס ב- 27 למרץ, כתב אהרון הלר מאמר שמשווה בין הימין האמריקאי לימין הישראלי. המקבילה לאדום הרפובליקני היא הקואליציה של נתניהו, המגדירה את עצמה של פי קווי זהות, וכוללת את החרדים, הציונות הדתית והמעמד הנמוך ממוצא מזרחי. לעומתם הכחול הדמוקרטי מיוצג ע"י מעמד הביניים הגבוה, בעלי השכלה, אשכנזים המתגוררים בערים הגדולות ובמרכז. הלר מראה כיצד הפלטפורמה הימנית האמריקאית השתלטה על החברה הישראלית  באמצעות שליחים קיצוניים בעלי אזרחות אמריקאית, החל מהרב כהנא ועד מייסד פורום קהלת ויושב הראש שלה משה קופל. אלו מתגוררים בהתנחלויות, ומנצלים את השסע הפעור בחברה הישראלית כדי לכפות את תפיסותיהם הליברטריאניות מבית מדרשה של החברה הפדרליסטית (The Federalist Society), שכפתה באמצעות טראמפ את בית המשפט העליון השמרני ביותר שהיה עד כה שביטל את זכות ההפלה.

כמו טראמפ והשמרנים באמריקה, נתניהו אימץ מדיניות קפיטליסטית חזירית, ויצר פערים חברתיים מהגדולים בעולם המערבי. "ישראל השנייה" נבנתה במסגרת 40 שנות שלטון הליכוד. הטענה הכוזבת, שגם כשהוא בשלטון הליכוד איננו שולט כי מרכזי השליטה נמצאים בידי האליטות, תואמת בדיוק את תפיסתו של טראמפ שרואה בצבא, במשטרה, בפרקליטות, ובתקשורת חלק מ"המדינה העמוקה" ונלחם נגד כל סממני המשטר הדמוקרטי. כמו בארה"ב, גם בישראל המעמד הנמוך נוהר אחר המנהיג הכריזמטי, למרות השתייכותו לאותן "אליטות".

ביידן מתמודד עם הפשיזם באמצעות פרוגרמה חברתית שנועדה להרוויח את הפועלים תומכי טראמפ ע"י תקציב חברתי היסטורי, שמזכיר את הניו דיל של רוזוולט. מאות מיליארדי דולרים מושקעים בתשתיות, במפעלים ובתוכניות חברתיות כדי לבנות "מלמטה למעלה", במקום התיאוריה האווילית שמאפשרת לעשירים להתעשר  בעוד שלעניים לא נותר אלא לצפות שחלק מהעושר יטפטף אליהם. כך אנו עדים באופן פרדוכסלי כיצד הביביזם, שמשתרש בתוך העוני והפערים החברתיים, ממשיך לטפח את הקפיטליזם האליטיסטי, את אומת ההי-טק המצטיינת שכנגד מחולליה הוא מנהל מסע הסתה אלים מכל מגפון אפשרי.

אלא שהפשיזם הישראלי לא ניזון מהפער החברתי בלבד. שורשיו נעוצים עמוק בגזענות ובשנאת הערבים, והם אלו שמשמשים דלק אידאולוגי המניע את הימין העמוק. פורום קהלת מייצג אידאולוגיה משיחית, הרואה בסיפוח השטחים הכבושים את מימוש מאווייהם. הם משתוקקים לראות את ישראל בדמות ממלכה יהודית שחוקתה היא ההלכה, והיא מייצגת את עליונות היהודים על שאר העמים. בשונה מארה"ב, בישראל האידאולוגיה הימנית חלחלה אל השיח הציבורי, ליברלים הפסיקו לדבר על הכיבוש, השלימו עם ההתעלמות מקולם של הערבים בכנסת, נרמלו את האפרטהייד, ויתרו על פתרון הבעיה הפלסטינית, והסתפקו בניהול הסכסוך עד שהגיעו אל פי תהום.

כמו הליברליזם האמריקאי, גם הליברליזם הישראלי עומד היום בפני מבחן היסטורי. ה"לא" של ביידן הוא החלטי, וכולל את כל סוגי הגזענות, המיזוגניה והפרת זכויות האדם. ביידן הוציא כרטיס אדום לא רק לביבי נתניהו ולקואליציה החרדית משיחית שלו, אלא גם הדליק נורת אזהרה בפני תנועת המחאה. עתידה של הדמוקרטיה הישראלית לא יהיה מובטח עד שזו תפסיק להוות פריבילגיה המוענקת ליהודים בלבד, אלא תכלול גם את הפלסטינים, כלומר את כל האנשים החיים בין הים לירדן, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין. נכון שצריך לעגן את הדמוקרטיה בחוקה, אבל עליה להיות שלמה ולא פגומה. היא לא תוכל להתעלם מחמישה מיליון פלסטינים שמתגוררים בחצר האחורית שלה. היא תצטרך להיות מכלילה, כזאת שמאחדת את שני העמים, הישראלי והפלסטיני במסגרת מדינה אחת שוויונית ודמוקרטית.