מהסכם אוסלו ועד האביב הערבי – הכרות עם דעם מפלגת פועלים

יכול לבוא שינוי? רק מארה"ב ומהמדינות המתועשות. זו היתה אבחנה ברורה שהמנגנונים שהחברה עובדת באמצעותם לא יכולים לקיים את הרווחה שהחברה רוצה אותה. חברה שלא יוצרת לא יכולה לקיים את עצמה. הסינים חיים כי האמריקאים העבירו להם את כל הג'ובים, ועכשיו הם קונים את העולם. איפה שיש עבודה יש כלכלה, ואיפה שיש רק המבורגר ומקדונלדס אי אפשר לשלם משכנתא.

70% מהתל"ג האמריקאי מבוסס על צריכה. הבעיה הזאת נוצרה גם באירופה. וכל זה קרה ביחד עם האביב הערבי, ואז הכל התחיל להתחבר. דעם תמיד אמרה לא לאסלאם, ולא לקפיטליזם, וכששאלו – אז מה כן, אמרנו שצריך לבנות דרך שלישית, גם בעולם המערבי וגם בעולם הערבי.

ואז ב-2008, אל-ג'זירה שידרו תמונות של פועלים במפעל הטכסטיל אל-מחלא רצים עם תמונה של מבארכ, וקורעים אותה לגזרים. זאת היתה התשובה. אסמא (אגבאריה זחאלקה) נסעה למצרים לפגוש את האנשים, ולהבין מה הם חושבים. (שנתיים אחר כך יצא המאמר של אלוף בן ב"הארץ", שאמר שאסף אדיב ניבא את המהפכה במצרים יותר מכל המוסד הישראלי). זהו היתה תפנית שדעם חיכתה לה, מתוך הבנה לאן זה הולך, ושאי אפשר לעצור את זה. ותדעו לכם שגם הקבוצות שקראו  להפגנות במצרים לא עברו את אחוז החסימה. בכל פעם שהיו קוראים להפגנות יצאו רק 300 איש. במקרה ב-25 לינואר אותם 300 איש ראו סביבם עוד אחד, ועוד אחד, והפכו למיליונים, וזה הפיל את כל המשטרים במזרח התיכון, לא פחות ולא יותר.

 הספה של דפני ליף

אלינו אלוהים שלח לנו את דפני. היא הוציאה את הספה לרחוב, ולא חשבה שתעבור את אחוז החסימה, אבל היא גייסה המונים. דעם הצטרפה מתוך ציפייה לשינוי הזה. זה משקף תהליך שהחברה הישראלית עוברת, שאי אפשר להחזיר אותו אחורה, ולא משנה מה יעשו נתניהו או שלי יחימוביץ', או אם מנהיגי המחאה הולכים היום לשלי כדי להפוך לעוד עסקנים. מובילי המחאה היו יכולים להוביל. במקום זה הם הלכו אחורה. הם לא הבינו מה יש להם ביד. דעם לא הצטרפה למחאה כדי להרוויח משהו ממנה אלא כדי לבנות אותה. כדי לתת לה כמה שיותר חיים. זה גם יכול היה להיות בעל השפעה אדירה על החברה הערבית, ולשנות את התפיסה לגבי החברה הישראלית, שהיא לא גוש מונוליטי שמתכנן כל יום את הטרנספר. ולכן דעם ניסתה להיכנס עם המחאה לרחוב הערבי, כי הדברים מתחילים להתחבר.

על פי מאמר של דני רובינשטיין בכלכליסט, רמת החיים והעוני של הפלסטינים דומה לזאת של סודן ותימן. "התוצאה עלולה להיות התגברות המצוקה הכלכלית שתתחבר לקיפאון מדיני, ואלה יביאו לתוהו ובוהו בהנהגת הרשות", הוא כותב. זוהי התוצאה של העולם הגלובלי, של אוסלו. זה מעבר לשאלה של התנחלויות וחצי פלסטין או רבע פלסטין. מיליונים לא מפרנסים את עצמם, חיים מתרומות, וזה לא עובד, וכמו כל דבר שלא עובד זה חייב להתפוצץ, וכמו שאמר גם אבו-מאזן (בחשש), האביב הערבי יגיע גם לפלסטין.

ממה שקורה בשטחים, בישראל, בעולם הערבי, ובעולם, אפשר להבין את הרלבנטיות של דעם, בלי קשר לבחירות, או לתוצאות שלהן. דעם לא תפסיק את העבודה עד שיגיע האביב שלנו, המהפכה שלנו. התפקיד של דעם הוא לשנות את החברה הישראלית, ובשביל זה צריך בני ברית בעולם הערבי. עדיין לא ברור איזה צורה השינוי הזה יקבל, מדינה אחת, או שתים או שלוש. אבל יחסי כובש ונכבש חייבם להסתיים.

עמודים: 1 2 3 4 5 6