מיתוס ההתנתקות

נתחיל מהסוף, גם אם הוא טראגי. "עבדאללה אבו גבה, תושב עזה שנהרג מפגיעת רקטה במבצע "מגן וחץ" הוכר כנפגע פעולות איבה ומשפחתו תהיה זכאית לקבלת זכויות בהתאם לחוק". כך דיווח העיתונאי אמיר בוחבוט בחשבון הטוויטר שלו. עבדאללה אבו גבה נהרג כשעבד באחד היישובים בעוטף עזה, ומאחר והוא לא היה שב"ח אלא עבד באישור, הוא הוכר כנפגע פעולות איבה. מכאן ניתן להתחיל לגלגל את הסיפור של מבצע "מגן וחץ" נגד הג'יהאד האסלאמי, הפועל בשליחות המשטר האיראני. לאחר הרבה מאוד סבבים שהותירו אחריהם דם, חורבן ומשפחות הרוסות בעזה, ממשלת ישראל פתחה במבצע צבאי שבו היא עושה הפרדה דקדקנית בין החמאס לבין הג'יהאד. רק הבקיאים בפרטים יבינו את ההבדלים האידאולוגיים בין שני הארגונים, אך מערכת הביטחון הישראלית יודעת להבחין ואף להפריד ביניהם.

חמאס הוא אמנם הארגון השולט בעזה, אבל ישראל נותרה הריבון, החל מהנפקת תעודות זהות ועד אספקת מים, חשמל, ויתר צרכי היום יום. תפקידו של חמאס הוא לנהל את החיים של התושבים ולשמור על השקט, בדיוק כפי שעושה הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. זוהי התוצאה של מבצע "שומר החומות" ממאי 2021 שהשיג את מטרתו. הפלתם של רבי קומות במרכז עזה והפצצות מאסיביות, גרמו לחמאס להבין ששיגור 4,000 טילים אל תוך ישראל אינה יכולה לשנות את המשוואה האסטרטגית של מאזן הכוחות ביניהם.

עזה ירדה על ברכיה, תושביה לא יכלו לעמוד עוד בנטל הקשה מנשוא של מלחמה אבודה מראש, ולחמאס לא נותרה ברירה אלא להגיע להבנה עם ישראל. פתיחת המעברים ל-20,000 תושבים מעזה שעובדים בישראל משקפת את העובדה שהשלום הכלכלי אכן עובד. מאחר והג'יהאד האסלאמי בשליחות איראן לא קיבל את ההסדר החדש, נדרשו עוד שני סבבים אלימים ופגיעה במנהיגי הארגון, כולל מה שמכונה בצבא "נזק אגבי", כלומר, נשים וטף, כדי לאלף את הג'יהאד, ולאלץ אותו להשלים עם המציאות החדשה.

היום, אחרי כ- 20 שנה, תוכנית ההתנתקות החד צדדית שהגה אריאל שרון כשעדין היה ראש ממשלה מטעם הליכוד, נשאה את פירותיה. אותה ההתנתקות שעליה מקוננים יומם ולילה חברי הציונות הדתית ומחוללי המהפכה המשטרית, דווקא נועדה להיטיב עמם, שהרי ההתנתקות מעזה היא זו שקברה בקבורת חמור כל סיכוי להסדר מדיני, והפכה את רעיון המדינה הפלסטינית ללא רלבנטי. לעומת זאת, אין כל ספק שמאז ההתנתקות מפעל ההתנחלות בגדה רק שגשג בחסותן של ממשלות הימין.

העובדה שנציגי ממשלת הימין על מלא (למעט אורית סטרוק הנמצאת על הספקטרום ההזוי באמת) נמנעים היום מלהעלות על בדל שפתיהם את הרעיון של  "כיבוש עזה" או להזכיר את המטרה הקדושה של הפלת שלטון החמאס, מוכיחה את הצביעות של התוקפים את בתי המשפט והמשטרה בטענה שהם נקטו איפה ואיפה: בעוד שהופעל כוח רב לפינוי המתנחלים בהתנתקות מרצועת עזה הם סלחנים כלפי המפגינים נגד ההפיכה המשטרית האמת היא שעד 2005, הנוכחות הישראלית בעזה להגנה על 8600 מתנחלים גבתה מחיר ביטחוני אדיר.  ההתקפות על מתנחלים ועל חיילים גבו מחירים גבוהים, בשעה שמרגמות ורקטות נפלו על היישובים הישראלים הצמודים לגדר ההפרדה עם עזה.

בדיעבד, היתה זו ההתנתקות שאפשרה לחמאס להשתלט על עזה תוך גירוש הרשות הפלסטינית משם בכוח הזרוע. ההתנתקות של צה"ל מעזה היתה הטריגר למלחמת אזרחים ולפילוג עמוק ביותר בחברה הפלסטינית, שנמשך עד היום. הפילוג גם מאפשר לישראל לטעון שאין לה פרטנר להסדר מדיני. הגיעו הדברים לידי כך שהנושא ירד לחלוטין מסדר היום הלאומי והבינלאומי. כך הגענו למצב שאפשר לבצלאל סמוטריץ' להתקדם לעבר מה שהוא מכנה "ההכרעה", הווה אומר סיפוח הגדה המערבית לישראל. הוא קורא לכונן משטר שבו הממשל הצבאי יחדל מלהתקיים, המתנחלים יהפכו לאזרחים ישראלים על מלא, והפלסטינים יישארו תושבים נטולי זכויות אזרח ללא עתיד. כך, בנוסף לכיבוש עצמו, יצרה ההתנתקות נדבך נוסף של וואקום שלטוני שממנו צומח הפשיזם הישראלי, שהפך לגורם המכריע שמקדם בכל כוחו את ההפיכה המשטרית.

בעוד סמוטריץ' והציונות הדתית שואפים לספח את הגדה המערבית, מערכת הביטחון, בית המשפט העליון, וגם ראשי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, נעדרים כל תשובה לגבי עתיד השטחים הכבושים. כששואלים פוליטיקאי, איש צבא או משפטן מהו הפתרון "לבעיית עזה"  וחלילה, מה הסיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים התשובה היא אחת: "אין פתרון", וכל מה שניתן לעשות הוא "להרתיע". הווה אומר, להשתמש בכוח צבאי מופרז כדי לכפות על הפלסטינים להמשיך לחיות  במצב של "אין פתרון". למעשה, להשלים עם האפרטהייד הלא מוכרז כמצב נתון, ולהסתפק בהקלות כלכליות.

נראה כי מדיניות זאת הצליחה מעל ומעבר. לא משנה כמה פלסטינים ישראל הורגת בגדה המערבית מדי יום, כמה פשיטות היא מבצעת לאור יום בתוך הערים ומחנות הפליטים הפלסטינים – התאום הביטחוני עם הרשות בגדה ממשיך. בעזה, אי ההתערבות של חמאס במבצע "מגן וחץ" מול הג'יהאד האסלאמי מוכיחה שהוא "מורתע". אף הוא ממשיך את התאום עם ישראל למרות ההפצצות הישראליות. צריך להודות, המצב כרגע הוא שישראל הגיעה להבנה עם שתי הרשויות הפלסטיניות, הרשות של אבו מאזן בגדה המערבית והרשות של חמאס בעזה, לכאורה השלום הכלכלי עובד.

אבל אם רוצים ללמוד מהמציאות שנוצרה בגדה המערבית כדי להבין את ההשלכות העתידיות בעזה, חייבים לציין שהשלום הכלכלי הפך את הרשות הפלסטינית לבלתי רלבנטית. כאשר 200,000 עובדים פלסטינים מהגדה תלויים לפרנסתם בישראל, כשהרשות אינה מסוגלת לספק את השירותים המינימליים לאזרחיה, כשהשחיתות פושה בכל מוסדותיה, אמון האזרחים בה נשחק עד דק. זוהי הסיבה לכך, שככל שהשליטה שלה מתרופפת, "טרור היחידים" עולה. במילים אחרות ההתנגדות המאורגנת חוסלה, ומה שנותר הוא לרדוף אחרי יוזמות ספונטניות של צעירים שמשיגים נשק כדי לתקוף אזרחים ישראלים, חיילים ומתנחלים. לכן הנוכחות הביטחונית הישראלית הולכת ונשאבת את תוך הגדה, והיא תאלץ להשתלט עליה מחדש במידה והרשות הפלסטינית תתמוטט עקב  קריסתה, או בשל מותו של אבו מאזן. 

מכאן ניתן לשער מה יקרה בעזה. הג'יהאד יהפוך ל"מורתע", החמאס שכבר הזניח את המאבק מזויין ישחק את המשחק הכפול של אי הכרה בישראל תוך שיתוף פעולה כלכלי אתה, וזרם העובדים מעזה המתפרנסים בישראל יגבר. במצב שבו חמאס, כמו הרשות, יהפוך אף הוא לשלטון דיקטטורי מושחת שמותיר את תושבי עזה במצב של עוני מחפיר ובלי כל זכויות אזרח בסיסיות,  יתחילו "בודדים" למלא את הווקום הזה. רקטה מפה, פצמ"ר משם, ירי מעבר לגדר או כל תעלול אחר, ייצרו שוב מתח בטחוני שאין לישראל מענה בשבילו. מטוסי חיל האוויר יישארו מקורקעים לאור העדר "בנק מטרות" הולם, ופגיעה ביחידים תדרוש כניסה ישירה של הצבא לעזה, כפי שקורה בגדה המערבית. במילים אחרות ה"אין פתרון" הזה, ונרמול היחסים עם חמאס והרשות הפלסטינית, שואבים את ישראל שוב לתוך השטחים הכבושים.

לכן הגיע הזמן, שכל מי שיוצאים היום בצדק לרחובות כדי להילחם את המלחמה למען הדמוקרטיה ונגד תכניות הממשלה השמרנית והמשיחית הזאת, יתנו את הדעת כיצד בכל זאת מגיעים לפתרון של השאלה הפלסטינית. ניסיונות החלוקה בין הגדה ועזה נכשלו, ומצב "האין פתרון" – כלל אינו פתרון. התהליכים המתהווים במציאות מראים כי יש רק דרך אחת, והיא לצרף לשלום הכלכלי את השלום הפוליטי.  כלומר, צריך ליצור מצב שבו היחידה הכלכלית האחת, שכבר קיימת היום בין הירדן לים, הכוללת ישראלים ופלסטינים, תהפוך ליחידה פוליטית אחת, שבה ישראלים ופלסטינים ייהנו מזכויות אזרח שוות. רק במצב כזה תקבל הקריאה   "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה" את משמעותה האמתית.