מלחמתו של לפיד באדם העובד

טרם הספיק יאיר לפיד להתיישב בכיסאו, וכבר הכריז משרד האוצר מלחמה: בחרדים, בהסתדרות, במונופולים, בקיצור – מלחמת עולם. את מה שאבא טומי התחיל יחד עם נתניהו ב-2003, הבן הממושמע מסיים כעבור עשור, ומקיים את הצוואה הפוליטית של לפיד האב. טומי לפיד כבר לא איתנו, אבל נתניהו קיבל כוחות מחודשים להמשיך את המהלך בו החל כשר אוצר בממשלת שרון. ביבי אמנם שילם בזמנו מחיר כבד בבחירות כשהפסיד לאולמרט, אבל לא איש כמוהו יתייאש, לא אחרי שיאיר לפיד הגיע והחזיר לו את הביטחון העצמי.

הסכם השמיים הפתוחים היה המבחן. Ynet וגל"צ, איראן, סוריה וחזבאללה, משפטו של ליברמן, ותלאותיו של נוחי דנקנר – כל אלה מתישים ומייאשים. נתניהו ולפיד מבטיחים לנו הפוגה מכל אלה באמצעות טיסות זולות לחו"ל. הם מפזרים הבטחות גם לחשמל זול, שיחות זולות, מכוניות זולות ופלאפונים זולים. אחרי שמלחמת העולם עליה הכריזו תסתיים, הכול יהיה יותר זול. כל מה שצריך לעשות הוא להפריט את המשק הישראלי ולפתוח אותו לתחרות, וכך תתייעל הכלכלה.

דברים זולים עולים ביוקר

אלא שדברים זולים עולים ביוקר. ביבי הפריט את קרנות הפנסיה, והכסף של העובדים זרם היישר לידיו של דנקנר. הוא הפריט את הבריאות, ובלי פלאטינום-פלוס כבר אי אפשר לקבל טיפול ראוי או לממן תרופות. הוא הפריט את הרווחה ומספר העניים רק גדל. הוא הפריט את תנובה וקיבלנו קוטג' יקר מדי. והוא הפריט גם את צים לטובת האחים עופר, ומאז החברה בהפסדים. עשר שנים עברו, ובחברה הישראלית נפערו פערים חברתיים מהעמוקים בעולם, אך ביבי ולפיד בשלהם, כאילו דבר לא קרה והציבור מטומטם.

דברים זולים עולים ביוקר, כי מאחורי כל הפרטה ופתיחת המשק לתחרות עומד עיקרון "ההתייעלות" שפירושה צמצום כוח אדם, שפירושו אבטלה. באל-על למשל,  כמו ביתר חברות התעופה, 82% מההוצאות הן הוצאות קבועות על דלק ושירותי קרקע, ורק 18% הנותרים – הוצאות על כוח האדם – הם המקום בו אפשר לחסוך ולקצץ בהוצאות. התחרות היא בין מי שיודע להפיק מפחות עובדים יותר עבודה תמורת פחות תשלום. לכן אל-על  תקצץ את מצבת כוח האדם בשליש, ובמילים פשוטות- 2000 עובדים ילכו הביתה.

המטרה היא להשיג עובדים יותר זולים, והתחרות בין העובדים הופכת לאכזרית. אין היום מי שמסוגל להתחרות עם העובד הסיני. סין הפכה למעצמה כלכלית מאחר והציעה את עובדיה במחיר עבדות. כך חוסלו תעשיות שלמות ברחבי העולם, בעיקר בארה"ב אבל גם בישראל. וכאשר לא ניתן להוציא מפעלים מחוץ לגבולות המדינה, מייבאים כוח אדם זול במקום העובדים המקומיים. זה מה שקרה בענפי הבניין, החקלאות והסיעוד, בטענה שהישראלים לא רוצים לעבוד בתחום.

מאליו מובן שהצעד הראשון לאחר הפרטה הוא פיטורי עובדים, ומפעלים חדשים דואגים שעובדיהם לא ייהנו מהגנה מקצועית. כך חוק שכר המינימום הפך בפועל לשכר המקסימום. הנורמה היא שצריך לעבוד משרה וחצי כדי להגיע לשכר הממוצע במשק. עובדי התעשייה עובדים משמרות של 12 שעות בשכר מינימום כדי להגיע למשכורת של 8,000 ₪ לחודש. על כל אלה צריך להוסיף את עובדי הקבלן, עובדי העמותות והעובדים בחוזים אישיים, כולם נטולי ביטחון תעסוקתי או הגנה. זוהי המציאות העגומה שבה חיים שני מיליון עובדים בישראל.

מי לא יודע לנהל

ראשי האוצר טוענים שתי טענות. הראשונה, הממשלה לא יודעת לנהל ועל כן צריכים אנשים בעלי יוזמה ורצון לקחת סיכונים כדי להוביל את המשק. השנייה, פיטורי עובדים יוצרים מקומות עבודה חדשים. למשל, פתיחת השמים תוביל לפיטורי 2000 עובדי אל-על, אבל גם לעלייה במספר התיירים, וכך ייווצרו אלפי מקומות עבודה חדשים בענף התיירות. גם ענף הטכסטיל חוסל על ידי הורדת מכסים בטענה שיביא לצמיחת המשק תוך עשור, אלא שבמציאות הצמיחה הועילה למעטים, הרוב כלל לא נהנה ממנה, ואלפי נשים בפריפריה, בדרום וביישובים הערבים בפרט, הפכו למובטלות.

אחרי שנים של ניסיון, כדאי לשאול, במה הוכיחו הטייקונים שהם מנהלים טוב יותר מהמדינה? צים שקעה בחובות ומבקשת תספורת; דנקנר על סף פשיטת רגל לאחר שהשתלט על אימפריה המעסיקה 40,000 עובדים; תשובה, לבייב, זיסר, בן דוב ואחרים, לקחו סיכונים על חשבון כספי הציבור, והם לא מוכנים לשלם מכיסם את ההפסדים. יתר על כן, על מנת שהם יאותו להשקיע, הממשלה צריכה לוותר על מיסיהם. כך טבע משלמת אפס אחוזי מס על רווחים של מיליארדים. וכשבכל זאת דורשים מהם לשלם משהו למען המולדת, הטייקונים נעלבים ועוברים ללונדון, מקלט המס המועדף.

לטענת לפיד, 3 אחראים למצב החברתי הקשה: החרדים, הערבים ואלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. כן, מסתבר שאלון חסן הוא הנבל הגדול, ועליו הכריזו ביבי ולפיד מלחמה. אלון חסן אוהב לאכול סטייקים, הוא מעסיק את בני משפחתו בנמל, הוא מרוויח 30,000 ₪ לחודש, והוא, מסתבר, הגורם העיקרי ליוקר המחייה. אלון חסן ויתר ועדי העובדים הגדולים הם אויבי הציבור, דבר שמצדיק להפעיל נגדם נוהל סיכול ממוקד. על אלון חסן להסכים להתייעל, הווה אומר להסכים להפרטה, להעביר את הנמל לטייקון זה או אחר, ולהסכים להכניס עובדי קבלן במקום העובדים הקבועים. כך, במקום שחסן וחבריו ירוויחו 30,000 אלף ₪, בעל הון אחד יגרוף לכיסו מיליונים, כי מגיע לו, הוא הרי לוקח סיכון על חשבון הציבור.

העיקרון ברור, צריך לחסל את כל המרוויחים 30,000 ₪ לחודש כדי ליצור מקומות עבודה חדשים עבור מי שמרוויחים 5,000 ₪. הרווחים של נמל אשדוד, חברת החשמל, הגז וים המלח ילכו לכיסיהם של בודדים, בעוד מעמדם של העובדים הולך ונחלש. לפחות בתחום אחד העובד והטייקון שווים, שניהם לא משלמים מיסים. הראשון כי הוא לא מרוויח מספיק, השני כי הוא מרוויח יותר מדי. התוצאה ברורה – המדינה מאבדת הכנסות, השירותים הציבוריים נסוגים ומופרטים, העוני מתרחב, ולא נותרת רשת חברתית שתגן על החלשים.

על אף הזעקה הציבורית נגד השיטה הכלכלית בקיץ 2011, הטייקונים, המתנחלים ונציגיהם בממשלה ממשיכים להתל בציבור. השיטה הכלכלית פשטה את הרגל. היא בנויה על שקר, הונאה, והרס של ההליך הדמוקרטי.

המלחמה של יאיר לפיד אינה מלחמתו של האדם העובד, אלא מלחמתם של הטייקונים. שי דוידי, הטייקון העומד להשתלט אל-על על ולפטר את עובדיה, הוא בין התורמים למפלגתו של לפיד. אז כאשר לפיד שובר את עובדי אל-על ומכריז עליהם מלחמה – למען מי הוא פועל? למען האדם העובד? או למען מי שמימן את דרכו אל הממשלה?