ממשלה חסרת מדיניות בדרך לפירוק

הסתבכותם של ראשי ממשלה ופוליטיקאים בשחיתות, וקיטוב פוליטי עמוק יוצרים בשנים האחרונות תופעה של משברים פוליטיים כרוניים, שמונעים הקמתה של ממשלה יציבה בישראל. בשל כך מוקדי החלטה וביצוע עברו מזה זמן רב לפקידות הממשלתית, ובעיקר לשני עמודי התווך הקובעים את דרכה של מדינה, משרד הביטחון ומשרד האוצר. שלא כמו במדינות מתוקנות, בישראל שר הביטחון הוא גנרל בדימוס העובר מכיסאו במטכ"ל בתל אביב למשכן משרד הביטחון הסמוך, וכך הופך משרד הביטחון לזרוע המייצגת בראש ובראשונה את צה"ל ועובדיה. מכיוון שבמשרד האוצר אין שר קבוע, והוא משתנה חדשות לבקרים, פקידות האוצר רואה את עצמה כשומרת הסף המבטיחה יציבות והמשכיות.  בתוך כך היא צוברת כוח עצום, ולמעשה מכריעה בכל ההחלטות הכלכליות העיקריות של המדינה.

השורה התחתונה היא שלא משנה באיזה ממשלה בוחרים, ימין או מרכז, המדיניות בישראל נותרת על כנה והיא לא השתנתה במשך 30 השנים האחרונות. נכון שהרטוריקה משתנה בהתאם לאופיו של היושב בשלטון, היא יכולה להיות יותר גזענית, לאומנית ודתית במקרה של הליכוד, או יותר רכה, פחות מסיתה ויותר סובלנית במקרה של המרכז שמאל, אך בזה מסתכם השינוי. במהות, המדיניות הביטחונית והכלכלית אינם משתנים. הסתה וגזענות כמו גם דברי נועם וסובלנות לא משפיעים כהוא זה על המדיניות. הפקידות הצבאית והאזרחית היא כביכול "ניטרלית", כאשר שני המחנות הנלחמים זה נגד זה בחירוף נפש מסכימים שתחומי הביטחון והכלכלה מהווים טאבו שאסור לערב בו פוליטיקה. מצדה, אותה פקידות ביטחונית או אזרחית גורסת שאי אפשר לסמוך על פוליטיקאים מאחר ושיקוליהם מוכתבים על ידי אינטרסים פוליטיים צרים.

ניקח למשל את ממשלת השינוי. זו מהווה יצור כלאיים פוליטי נדיר בהיסטוריה של ישראל. היא מאגדת ערב רב של מפלגות שאין ביניהן הסכמה פוליטית או אידאולוגית, ותפקידה היחיד הוא למנוע את חזרתו של ביבי וחבורתו לשלטון. מאז הקמתה עברה כבר שנה, ומלבד השינוי ברטוריקה היא לא חוללה שינוי אמיתי. שר הביטחון בני גנץ, אחראי על התיק האיראני והפלסטיני. בזירה הזו אין כל חדש, ישראל ממשיכה להתנגד לכל הסדר עם איראן, וממשיכה בפעולות חיסול בטהראן ובהפצצות יומיומיות בסוריה. זוהי מורשת ביבי, כך רוצה הצבא, ולא נותר לממשלת השינוי אלא ללכת בתלם. אמנם הממשלה הנוכחית אינה יוצאת פומבית נגד מדיניות הממשל האמריקאי התומך בהסדר עם איראן, אבל במהות שום דבר לא השתנה. הצבא זקוק לאויב, לאתגר ביטחוני ולעימות מתמיד כדי להצדיק את התקציב העצום שהוא מקבל כדי לממן את הפנסיות המופלגות של אנשיו. המשטר האיראני מצדו ממשיך לפתח חומר גרעיני, ולהשתמש במערכה נגד ישראל כתירוץ להמשיך לדכא את העם. אכן הקונפליקט בהחלט משרת את שני הצדדים.  

גם בנושא הפלסטיני ממשלת השינוי ממשיכה את דרכו של נתניהו. היחס לפלסטינים נובע מתפיסה ביטחונית צרה, מתוך ההנחה המקובלת על הימין, השמאל והתנועה האסלאמית, שאין פתרון מדיני באופק, וכל מה שנותר הוא לנהל את הכיבוש. ההבדל היחיד בין ממשלת השינוי לבין ממשלת נתניהו הוא, ששר הביטחון גנץ נפגש מדי פעם עם אבו מאזן כדי לתחזק את הרשות הפלסטינית באמצעות הקלות כלכליות. ראיית הנושא הפלסטיני כעניין ביטחוני בלבד יוצרת כאוס הולך וגובר בגדה המערבית ובתוך ישראל. ההתנגשויות בין פלסטינים לבין הצבא הישראלי גורמות להרג יומיומי של צעירים פלסטינים, למעשי נקם בתוך ישראל, לתגובה לא פרופורציונית של הצבא בג'נין, למשל, שגרם להרג העיתונאית שירין אבו עאקלה. הכוח היה ונותר המענה היחיד של הצבא, למרות שברור שהוא אינו מהווה פתרון למה שמכונה בישראל "טרור הבודדים". החלטת הממשלה לאפשר ל"מצעד הדגלים" לעבור בשער שכם והרובע המוסלמי לכבוד יום ירושלים, רק מוסיפה שמן למדורה. מדיניות כוחנית זו חוזרת פעם אחר פעם כבומרנג נגד ממשלת השינוי עצמה. השיח בישראל הופך להיות יותר אלים וגזעני, הפופוליזם משתלט, וחברי ממשלת השינוי מואשמים בבגידה.

הקיבעון הביטחוני מלווה בקיבעון כלכלי עמוק ביותר, ואין אישיות מתאימה לבטא את זה יותר מרם בלינקוב, שהתמנה למנכ"ל האוצר תחת שר האוצר אביגדור ליברמן. בלינקוב כבר כיהן כממונה על התקציבים באוצר בתקופת ממשלת אולמרט, והתפטר מתפקידו עקב סירובו להגדיל את הגרעון התקציבי בניגוד לעמדת הממשלה. אולם הפלא ופלא, אחרי 14 שנה מופיע אותו פקיד כדי לממש את המדיניות המבוססת על הגישה שממשלה לא יודעת לנהל, פוליטיקאים אינם יעילים ותפקידו של האוצר הוא "לשמור על הקופה". הפרטת הסקטור הציבורי, יצירת תנאים נוחים להשקעות חוץ, והסרת חסמים בפני ההון המקומי מהווים את עמוד התווך של המדיניות הכלכלית הישראלית מאז 1985. המדיניות הזאת הוכיחה את עצמה כאסון חברתי, יצרה פערים חברתיים עמוקים, העצימה את כוחם של ההון והתאגידים, והותירה מיליוני שכירים בעוני מחפיר. בארה"ב מדיניות כזו העלתה לשלטון את טראמפ, שהעמיד את עצם המשטר הדמוקרטי בארה"ב בסכנה.

השינויים הפוקדים את המדינות המפותחות, הפונות לכלכלה שוויונית וירוקה, המטילות מסים על התאגידים, המגדילות את השקעות המדינה בתשתיות, ומעודדות את העבודה המאורגנת – כל אלה לא משפיעים כלל על ישראל. היא רואה את עצמה כ"נס כלכלי" שהמיתון בעולם פסח עליה. "אנחנו לא נהיה יוון" הפך למוסכמה של ימין ושמאל כאחד, והסטארט אפ ניישן מציב את עצמו בראש כלכלות העולם. אלא שאותו סטארט אפ ניישן מוגבל מאוד דמוגרפית וגיאוגרפית, כולל כ- 300 אלף מתכנתים, שרובם אשכנזים המתגוררים בתל אביב וסביבותיה. שאר המדינה חיה את חיי ה"לואו-טק ניישן", ובהם מיליוני עובדים בסקטור הפרטי והציבורי החייבים להסתפק במשכורות רעב.

מי שיש לו כסף יכול לרכוש דירה, ואפילו שניים, לתת לילדיו חינוך פרטי, בריאות, ואת כל השירותים שהמדינה הפסיקה לספק על פי תורת בלינקוב ופקידי האוצר. זעקת המורים, הפגנות הרופאים המתמחים, דאגת הזוגות הצעירים שידם אינה משגת להגיע לדירה, העצבים המרוטים של העומדים בפקקים בדרך לעבודה, סבלם של פגועי הנפש שלא משיגים טיפול נאות, מצבם של האזרחים הוותיקים שאינם יכולים להתקיים על קצבת רעב – כל אלה אינם משפיעים כלל על שוכני המגדלים בתל אביב, וביניהם פקידי האוצר וגנרלים בדימוס, מקבלי הפנסיות התקציביות המופלגות.

ישראל שוקעת אל תוך משבר ביטחוני, חברתי, פוליטי וערכי משום שהפוליטיקה הישראלית התנוונה. אין מפלגות עם אופק חברתי ומדיני, וכל מה שנותר הוא התאווה לשלטון כדי לספק אינטרסים סקטוריאליים צרים. הממשלה הפקירה את המדינה בידי פקידי משרד הביטחון ונערי האוצר, וכל תפקידה הוא לדאוג לכספים סקטוריאליים הבאים להיטיב עם הבסיס האלקטוראלי של שריה. הסטארט אפ ניישן אינו יכול לספק את צרכיה ההולכים וגדלים של החברה. הוא גורם להרחבת הפערים ולפילוג עמוק בתוך החברה, בין אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, פילוג שמתחזק את הפופוליזם הגזעני שהולך ומתעצם.

הבחירות איבדו את משמעותן עד כדי כך, שרוב הציבור והפוליטיקאים אינם רואים בבחירות פתרון למשבר הפוליטי הפוקד את ישראל, והסיבה לכך פשוטה: ההבדלים בין המפלגות נמוגו. קבלת הכיבוש כהכרח בל יגונה, ההשלמה עם הפערים העמוקים שהמציאות הכלכלית יוצרת, וחוסר האומץ לשנות כיוון ולהתוות דרך חדשה – מובילים לשילוב של אסון ביטחוני וחברתי. ממשלת השינוי לא תשרוד כי היא לא הביאה שום בשורה, ומה שאפיין אותה הוא ההשלמה עם המדיניות שהתווה נתניהו.