בשלושים ביוני האחרון הגשימו צעירי תחריר את חלומם הליברלי. כביטוי לרצון העם, הפך מוחמד בראדעי לנשיא בפועל של מצרים החדשה, שכבשה את הרחובות כדי להגשים את מה שלא הוגשם לאחר מהפכת ינואר 2011. מה שתנועת ה- 6 באפריל וצעירי המהפכה לא הצליחו להגשים בזמנו, השיגה תנועת "תמרוד" בקלות יחסית, מאחר ולמדה משגיאות העבר ותיקנה אותם. כאשר חוסני מובארכ סולק מהשלטון, המהפכנים דרשו להקים ממשלת מעבר, לכתוב חוקה חדשה ומודרנית, ולאחר מכן לנהל בחירות לפרלמנט ולנשיאות על בסיס משטר דמוקרטי חדש. והנה התגשם החזון: תנועת "תמרוד" פתחה במערכה חדשה שכותרתה "העם כותב את החוקה", והמועמד שלה בראדעי מנצח על התזמורת, בדיוק כפי שחלמו המהפכנים בכיכר תחריר.
מיומה הראשון של מהפכת ה- 25 בינואר עלתה דרישה כלפי הגנרל טנטאווי, שהרכיב את המועצה הצבאית השולטת, להעביר את השלטון לכוחות שיזמו את המהפכה. טנטאווי דחה את הדרישה בטענה שאין לה שורשים עממיים. הכוחות הפוליטיים ששלטו בזירה הפוליטית במצרים במשך שנים ארוכות היו המפלגה הלאומית השלטת מצד אחד, והאחים המוסלמים שהיו באופוזיציה מצד שני. בשעה שהליברלים דרשו את מינויה של ממשלת מעבר, האחים המוסלמים דרשו בחירות דמוקרטיות בהיותם הגורם היותר מאורגן ובטוח בעצמו, ובעל הסיכויים הגדולים לזכות בבחירות. וכך ניצבנו בפני אירוניה היסטורית: הליברלים כלל לא רצו בחירות כי חששו מניצחון האחים המוסלמים, בעוד שהאחים מצדם הפכו לתומכי הדמוקרטיה הנלהבים ביותר.
האחים המוסלמים עשו הרבה מאוד טעויות בזמן קצר, ואחת הגדולות שבהם היא הברית שהם כרתו עם הצבא, ועל כך הם משלמים היום מחיר כבד. מאותו רגע שהוגשם החלום שלהם, והחלה סדרה של משאלי עם ומערכות בחירות – ללא שהושגה הבנה עם בעלי הברית הליברליים והשמאליים ממהפכת ה- 25 לינואר – הם הכניסו את הצבא לחיים הפוליטיים. בכך הם נתנו לשרידי המשטר הישן של מובארכ מרווח תמרון פוליטי רחב, מאחר והצבא הוא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של המשטר הדיקטטורי הישן; וכמאמר הפתגם, מי שישן עם כלבים בל יתפלא אם יתעורר עם פשפשים.
יחד עם זאת, למרות כל המכשולים והמהמורות שעברה הדמוקרטיה המצרית הצעירה, מצרים נכנסה להליך דמוקרטי עם בחירות לפרלמנט – ולאחריהן לנשיאות – שהיוו חגיגה דמוקרטית אמיתית, ודוגמא לחיקוי. בעוד שבבחירות לפרלמנט הזרם האסלאמי זכה ברוב מכריע, הרי בבחירות לנשיאות התוצאות היו יותר מאוזנות, ולראשונה בלט זרם ליברלי מתחרה לאחים המוסלמים שזכה בפופולריות רבה. האופוזיציה הליברלית והשמאלית המעיטה מערך ההישג שלה עצמה. היא נקטה בכל האמצעים האפשריים להכשיל את ההליך הדמוקרטי, בהישענה על בית המשפט לענייני חוקה המזוהה עם המשטר הישן. לאחר מכן היא כרתה ברית ישירה עם אנשי המשטר הישן, ומשם עם השטן בכבודו ובעצמו – הצבא. "החיפזון הוא מהשטן" כמאמר הפתגם העממי, והמרחק אליו היה קצר ביותר. חזית ההצלה ותנועת תמרוד עשו את אותה הטעות שעשו קודם לכן האחים המוסלמים. הם זממו להדיח את הנשיא האסלאמי הנבחר בקנוניה עם הצבא.
אולם, בעוד שהאחים המוסלמים הזדרזו לנהל בחירות ולתפוס את השלטון מבלי לקחת בחשבון את בעלי בריתם במהפכה, דבר שדחף אותם לזרועות הצבא, הרי הברית שכרתו המהפכנים עם הצבא היתה טעות אסטרטגית שפגעה בכל העקרונות שלמענם הם יצאו לרחובות ושלמו בדם יקר. ישנו הבדל גדול בין הדרישה הבסיסית להקים ממשלה זמנית וחוקה חדשה באמצעות הפגנות המוניות כמו אלו שהיו לאחר מהפכת ה- 25 בינואר, ובין הדרישה להדיח נשיא נבחר באופן דמוקרטי ונקי על ידי כריתת ברית עם נציגי המשטר הישן והצבא. ממשלת בראדעי היא ללא ספק זר פרחים בכל צבעי הקשת, אבל הפרחים מפלסטיק, חסרי חיים, ונעדרי ריח.
המצב במצרים מדאיג ביותר. מי שמקשיב להצהרות המנהיגים הצעירים מתנועת תמרוד שעומדים בשורות הקדמיות ב"מלחמה נגד הטרור", ומי שעוקב אחר צעדי הדיכוי נגד האחים, אינו יכול שלא להיזכר בעבר הלא רחוק. קשה שלא להטיל ספק בכוונות אותם צעירים, אשר שווקו כמהפכנים זכים וחסרי אינטרסים שכל רצונם הוא טובת העם המצרי. היום הפכו אותם צעירים לשופר של ההפיכה, כשהם מצדיקים ואף מעודדים את דיכוי הזרם האסלאמי, מעצר הנהגתו, סגירת אמצעי התקשורת שלו, תפיסת נכסיו, והרג תומכיו השובתים בכיכרות בכדורים חיים.
נוכח מחזה מבעית זה, הפוגע בכל ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, החלו להישמע קולות נגד הצבא ומי שמנסים לשלול את הלגיטימיות של הזרם האסלאמי ולעקור אותו מהמרחב הפוליטי. למשל, חבר הפרלמנט עמרו חמזאווי מהזרם הליברלי, מתח ביקורת על הצבא והיום הוא בעצמו ניצב תחת חיצי ביקורת. רבאב אל-מהדי ממפלגת "מצרים חזקה" תמכה בתחילה בהפיכה ועכשיו היא מסתייגת מהתנהגות הצבא, בעוד שמפלגת נור הסלפית אשר חברה לליברלים מתרחקת עתה מהממשלה החדשה, מאחר ולטענתה היא מקורבת מדי לחזית ההצלה הכוללת את אנשי השמאל, הליברלים, ואף את אנשי מובארק, במקום שתהיה מורכבת מטכנוקרטים בלבד. זוהי ראשית ההתפוררות של הקואליציה המוזרה, שמה שמחבר בין מרכיביה אינו השקפת עולם משותפת לגבי עתיד מצרים, אלא השנאה והפחד מהאחים המוסלמים. אין שום מכנה משותף בין מפלגת נור הסלפית לשמאל, או בין מרכיבי המשטר הישן והליברלים, או בין הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי ומוחמד בראדעי. זוהי קואליציה בלתי עקרונית, שמשלה את עצמה כי מה שקרה הוא מהפכה, ומתכחשת למציאות העגומה שהיא יצרה.
בין כל הגמגומים הליברליים בולט מאמרו הברור והאמיץ של אברהים עיסאווי מהברית העממית הסוציאליסטית באתר "בוואבה א-שורוק" שכותרתו: "השלישי ליולי מבשר משבר חדש". המאמר מתאר ללא כחל ושרק את מאורעות ה-30 ביוני כהפיכה צבאית, ואומר:
"מפתיע שהתומכים בהתערבות הצבא רואים ב- 30 ביוני מהפכה חדשה שמתקנת את מהפכת ינואר. אין להשוות בין מהפכת 25 בינואר, שבה יצאו לרחובות רוב בני העם, ובין הפגנות ה- 30 ביוני. ב- 30 ביוני אמנם ראינו המונים שיצאו לרחובות, אך הם היו תערובת מוזרה: היו שם מהפכנים שכולם מכירים בתפקיד שהם שיחקו במהפכת ינואר, לצד גורמים שנעמדו בגלוי או בסתר נגד המהפכה…".
הכותב לא חוסך את ביקורתו על תומכי ההפיכה באומרו:
"אלו שחלמו על דמוקרטיה ייצוגית מזלזלים היום בחשיבותה, ומזלזלים בתוצאות הבחירות שבהן משתתף רוב העם, בהם אנאלפביתים ועניים. הם מזלזלים בלגיטימיות של הקלפי בעילה שהלגיטימיות האמיתית נובעת מהעם, למרות שזו אינה יכולה להיות תחליף ללגיטימיות של הקלפי. במשטרים דמוקרטיים אין דרך אחרת להכריע בשאלה מה דעת הרוב, זולת הקלפי."
לא נותר אלא להדגיש כי האינטרס של כל המצרים, ליברלים או אסלאמיים, הוא להתאחד נגד הצבא ולהרחיקו מהזירה הפוליטית. לאחר שהאחים המוסלמים עירבו את הצבא בפוליטיקה אחרי מהפכת ה-25 בינואר, לא נותר אלא שהצד השני יבקש אף הוא את תמיכת הצבא כדי להוציא את יריביהם מהמשוואה הפוליטית ב"מהפכת" ה-30 ליוני. ברם, אחרי שהצבא יתפטר מהאסלאמיים, הוא יתפטר גם מהליברלים. על האחים המוסלמים להסיק מסקנות ולהבין שהפירוש של שלטון אינו אסלאמיזציה של מנגנון המדינה. הגוש הליברלי והשמאלי צריך להסיק את מסקנותיו גם הוא, שאין מנוס מבניית כוח פוליטי מושרש בקרב העם, ובמיוחד בקרב מעמד הפועלים. על השמאל המצרי לשמור על המשטר הדמוקרטי ולכבד את הקלפיות, להיאבק למען הרחבת החירויות הדמוקרטיות, ולבוא חשבון עם האחים על מדיניותם החברתית והכלכלית.
אין קיצורי דרך והפיכות בדרך לשלטון, זולת הצגה של אלטרנטיבה פוליטית מציאותית, המאפשרת להגשים את העקרונות שלמענם יצא העם המצרי למהפכה: לחם, חרות, וצדק חברתי.
באילו אמצעים האופוזיציה השתמשה בעזרת בית המשפט לענייני חוקה שמזוהה עם המשטר הישן?
ההפיכה הצבאית באה בעיקרה כדי לגרום להמונים לחשוב שסילוק מורסי יפתור את הבעיות האמיתיות שלהם. לו הצבא לא היה מדיח את מורסי יש להניח שההמונים היו מעיפים אותו ואת המשטר הממשיך להרעיבם לדכאם ולרמותם. ההפיכה נועדה לבלום את המהפכה המצרית.
למול ההפיכה הצבאית והכאוס העלול להשתרר כאשר ההמונים דורשים את מימוש שאיפותיהם שלא מולאו ע"י ממשלת האחים, ישנן מספר אפשרויות של שינוי העומדות בפני העם המצרי:
האם אין מקום להציע בפני ההמונים כצעד מיידי בחירת נציגים לאסיפה מכוננת דמוקרטית וריבונית בעלת כל הסמכויות וכינוסה באמצעות בחירות כלליות דמוקרטיות אמיתיות, כדי שתקבל חוקה – דמוקרטית באמת, ותארגן כצעד שני ולאלתר בחירות לפרלמנט?
האם, כדי שההמונים בכפרים באזורי הדלתא ומצרים עילית יעמדו איתנים לצד המהפכה, וכדי לנתקם ממעגל ההשפעה של האחים, אין מקום להציע להם שישתלטו על האדמות שבבעלות בעלי הקרקעות הגדולים, כלומר להוביל למהפכה אגרארית, אשר תשלים את המהפכה העירונית ?
האם אין מקום מול האסון הכלכלי המרעיב את ההמונים להציע להם הלאמת אמצעי הייצור העיקריים והקמת רשות לתכנון כללי ?
האם אין זה הזמן להפסיק את ההתקשרויות של המדינה עם האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית המורידים הוראות רצחניות בדבר הפסקות הסבסוד של מצרכי היסוד וסוגי הדלק, והורדת חומות המכס ?