ניהול כושל של סכסוך לא פתיר

האקסיומה של בנט, שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו פתיר, אי לכך, מה שנדרש הוא רק לנהל אותו, הפכה להלכה המקובלת על שמונת מרכיביה של הקואליציה, ממפלגת ימינה, דרך מרצ ועד רע"ם. אלא שניהול הסכסוך הזה הוא תהליך מורכב ורב רבדים. הוא איננו מתנהל מול צד אחד, אלא מול שחקנים רבים, ונראה לעתים כי במקום שישראל תנהל אותו, הסכסוך מנהל אותה. הרובד הראשון הוא כמובן הבינלאומי, שמתנהל מול ארה"ב הנחשבת לבת ברית אסטרטגית, שבלי גיבויה מלאכת הניהול הופכת לבלתי אפשרית. אלא שבמשך השנים מצאה ישראל פרטנר נוסף בדמות נשיא רוסיה פוטין, אשר הפך לשחקן אזורי לאחר שנחלץ לעזרת הדיקטטור אסד, ורמס בשבילו את אזרחי סוריה, עריה וכפריה. המלחמה בין שני היריבים האסטרטגיים האלה, בין ביידן ופוטין, מעמידה את ישראל בדילמה בלתי פתירה.

ברובד האזורי, ישראל מצאה לאחר מאמץ רב ובעזרתו של דונלד טראמפ את הדרך לעקוף את הסכסוך. היא יצרה ברית "סונית" המתפרסת על פני המזה"ת כולו, ממרוקו, סודאן, מצרים בואכה סעודיה, ועד האמירויות ובחריין. המאפיין הראשי של המדינות האלה הוא אופיין הדיקטטורי והמושחת. אין זה מקרה שבמלחמת הדמים המתנהלת היום באוקראינה על דמותו של העולם  – בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה – שותפיה של ישראל עומדים כאיש אחד עם פוטין. בתי הכלא שלהם, של א-סיסי, מוחמד החמישי ומוחמד בן סלמן מלאים בפעילי אופוזיציה הדורשים דמוקרטיה. גם בתי הכלא בישראל מלאים בפעילים פלסטינים פוליטיים המכונים "מחבלים". נראה שהבחירה בין אוטוקרטיה לבין דמוקרטיה קשה לישראל לא פחות מאשר הבחירה בין אופייה היהודי והדמוקרטי.

הרובד השלישי הוא הרובד שנקרא לו הרובד הפלסטיני. שותפים בו שלושה צדדים בעלי אינטרסים סותרים בהחלט. ישראל, המתנהלת מול שני פרטנרים, הרשות הפלסטינית היושבת ברמאללה והחמאס השולט בעזה. נראה שהשנאה בין השניים האחרונים עולה על שנאתם המשותפת לישראל המשליטה את ריבונותה על הגדה המערבית ועל עזה גם יחד. ניהול הסכסוך דורש תחזוקה מתמדת של  הסכסוך בין הגדה המערבית לעזה, כדי למנוע את היווצרותה של כתובת פלסטינית אחת, החותרת תחת התירוץ הישראלי בדבר העדר פרטנר 'בצד השני'. מול החמאס, ישראל מתנהלת על בסיס פרדיגמת המקל והגזר – הקלות ורישיונות עבודה לפועלי עזה בישראל תמורת שקט. מול הרשות הפלסטינית ברמאללה אין מקל ואין גזר אלא משחק סימביוטי משונה. הרשות הפלסטינית היא בעת ובעונה אחת שותפה ביטחונית ויריבה מדינית. היא חיונית לשמירה על שקט ביטחוני, ובו בזמן היא מוצגת כרשות עוינת המממנת את משפחות המחבלים, אותם מחבלים שהרשות עצמה עוצרת בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ הישראלי.

שיטת ה'הפרד ומשול', שהמציאו ראשוני הכובשים בהיסטוריה לוקה בחסר כשאנו באים לדון במציאות הפלסטינית. יוצא שההפרדה בין הגדה המערבית לבין עזה, בין פת"ח לחמאס, רק מערערת את יסודות המשילות של הריבון הישראלי, משום שהמאבק ביניהם מתרחש מעל ראשה של ישראל ועל חשבונה. כאשר חמאס רוצה לנגח את אבו מאזן ולחשוף את ערוותו, הוא פשוט שולח קבוצת צעירים למתחם אל-אקצא להתקוטט עם שוטרים ישראלים, או יורה רקטה לעבר ישראל, ומבעיר את השטח גם במחיר דמים והרס נוראי לעזה. הפרד ומשול ושיטת המקל והגזר אינם יעילים מול שתי ישויות שגורל אזרחיהן פחות חשוב להן מאשר השמירה על עצם שלטונן.

הרובד הרביעי כבר נמצא בתוך תחומי השטח של ישראל עצמה. מסתבר שבעוד שישראל מתאמצת להפריד בין עזה ובין הגדה המערבית, היא לא מצליחה להפריד בין הפלסטינים בשטחים הכבושים לבין אזרחיה הערבים, כי אל-אקצה מצליחה לאחד ביניהם. מי שהמציא את תיאוריית הקונספירציה של "אל-אקצה בסכנה" הוא דווקא אזרח ערבי ישראלי, ראש עיריית אום אל-פחם לשעבר, וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, השייח ראאד סלאח. גם התיאוריה שלו נולדה מתוך סכסוך בין הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית, שהחליט להשתתף בבחירות לכנסת, לבין הפלג הצפוני שהקצין, ושלל את הלגיטימיות שלה. לפנינו עוד סכסוך בתוך סכסוך, שאין לממשלת ישראל אפשרות לפתור אותו. הוצאתו של הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק לא מנעה את התלקחות השטח סביב אל-אקצה, ולפני שנה בדיוק המהומות זלגו לערים ולכפרים הערביים בתוך תחומי ישראל.

קיים גם רובד נוסף, חמישי במספר לסכסוך הזה, והוא האלימות בחברה הערבית, שאותה דווקא החליטה ממשלת ישראל לפתור ואפילו לעקור מהשורש. אבל מתברר שלא ניתן לפתור את האלימות בחברה הערבית במנותק מפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני בכללותו. להיפך, קיים קשר הדוק בין הסכסוך לבין האלימות בחברה הערבית. לא רק בשל הנשק שהתגלגל חופשי בעצימת עין של כלל ממשלות ישראל ברחבי הישובים הערבים, אלא משום שהיחס של ממשלת ישראל כלפי אזרחיה הערבים אינו שונה בהרבה מיחסה לפלסטינים בשטחים הכבושים. חוק הלאום שנחקק בימי הממשלה הקודמת וחוק האזרחות שחקקה זה עתה הממשלה הנוכחית מורידים את האזרחים הערבים לדרגה סוג ב'. האלימות בחברה הערבית היא תוצאה של אפליה, הזנחה והעדר רצון ישראלי ליצור חברה שוויונית הלכה למעשה. היא איננה מצטמצמת לכנופיות הפשע, אלא הפכה לתופעה החולשת על כל תחומי החיים. היא מתחילה בבית, באלימות כלפי נשים וילדים, זולגת לבתי הספר, משם לסכסוכים בין משפחות, להתפשטות השוק האפור, ומגיעה לשליטה של כנופיות פשע על המרחב הציבורי הערבי. המשטרה לבדה אינה יכולה להוות תשובה לבעיה, ולכן הדיאגנוזה של הממשלה מוטעית, התרופה לא מתאימה ופג תוקפה.

הרובד השישי והאחרון נוגע לניגודים בתוך ממשלה עצמה. ההסכמה בין מרכיביה של ממשלת השינוי ל'נהל' את הסכסוך במקום ל'פתור' אותו, אינה מונעת את הזליגה של הסכסוך אל תוך הממשלה עצמה. אמנם היא מנסה להתעלם מהסכסוך עם הפלסטינים, אבל הסכסוך אינו מתעלם ממנה. כך הגענו למצב שיו"ר הקואליציה עידית סילמן פרשה ממפלגת ימינה והותירה את הממשלה ללא רוב, בעוד סיעת רע"ם הקפיאה את פעילותה בכנסת על רקע אירועי אל- אקצה האחרונים. ההסכמה בין הימין לבין השמאל בממשלה לשים בצד את השאלה העיקרית הקובעת את גורל המדינה, את דמותה ואת שלום אזרחיה, הופכת את ממשלת השינוי לממשלה הממשיכה את דרכו של נתניהו, שהשנאה כלפיו היא זו שהפכה לדבק בין מרכיביה.

ההידרדרות של ישראל אל עבר משטר אפרטהייד, הצטרפותה למחנה האוטוקרטיה באזור ובעולם, הכשלון של השלום האזורי המפוברק הזה להביא לשלום פנימי בין פלסטינים וישראלים ובין יהודים וערבים, מחייב לעשות חישוב פוליטי מחודש ולהשקיע מאמץ בפתרון הסכסוך המדמם והארוך הזה במקום להאריך את ימיו תוך המשך הסבל של שני העמים. כנראה שהפתרון כבר לא ניתן לקיים על בסיס שתי מדינות, 50 שנות כיבוש יצרו מציאות שלא מאפשרת זאת. דרוש שנוי מהפכני בתוך החברה הפלסטינית מצד אחד והחברה הישראלית מצד שני. ייתכן מאוד שהמלחמה באוקראינה, הבסתו של פוטין ושותפיו האוטוקרטים יאפשר את היווצרותו של מחנה דמוקרטי גדול בעולם, במזה"ת וגם בתוך החברה הישראלית והחברה הפלסטינית. דמוקרטיה היא מילת המפתח, אויבים רבים לה אבל בלעדיה אין לחברה האנושית וגם לחברה הישראלית כל עתיד.