נשים ערביות בישראל – עדין לא יצאו לרחובות

ראשית נשאל, למה לדבר על נשים?

מעמדן של נשים, מצבן האישי והחברתי, נשאר אחד המדדים החשובים להבנת אופייה של חברה נתונה, עד כמה היא דמוקרטית באמת, ועד כמה היא שוויונית. מאחר ושתי ההרצאות מדברות על חברות בלתי מפותחות ועניות, שמעמד האשה בהן הוא בעייתי מאוד, שאלת היסוד שאני מעלה היא: באיזה מידה האשה סגורה במרחב הביתי-משפחתי, או להפך, משתתפת פעילה במרחב הציבורי כעובדת, כפעילה חברתית, וכפעילה פוליטית, שזה התחום הסגור ביותר לנשים בחברות שמרניות.

הנסיון מראה שככל שחברה נתונה במאבק עממי, לשחרור לאומי או חברתי, מידת ההשתתפות של הנשים בזירה הציבורית עולה, מעמדן מתחזק, ושאלת השוויון עומדת לדיון ציבורי. ולהפך, ככל שנשים סגורות בבתיהן, והם מנועות מהמרחב הציבורי, מעמדן ירוד, גם אם הן נהנות משוויון חוקי פורמלי.

רוב הנשים הערביות בישראל חיות במסגרת פטריארכלית נוקשה ושמרנית, שאחיזתה על הנשים לא הוקלה בשנים האחרונות, אלא דווקא התחזקה. זאת למרות העלייה בהשכלתן של נשים ערביות וירידה בילודה. נכון שהשפעת המשפחה נוכחת יותר אצל נשים חסרות השכלה, עם מספר ילדים גדול, שחיות בכפרים, אך זוהי הקבוצה הגדולה שמשקלה הוא המכריע.

העובדות מראות כי:

א. רק 8% מהנשים הערביות מתגוררות בערים מעורבות. 92% מתגוררות בישובים ערבים כפריים או כפריים למחצה. במצרים למשל, כמחצית התושבים חיים בערים. מרבית הנשים הערביות בישראל חיות בגטאות ללא אדמות, ללא מקורות פרנסה, ללא תשתיות או תחבורה ציבורית, ללא גישה להשכלה גבוהה ולתרבות.

ב. שיעור ההשכלה עלה אצל נשים ערביות בהתמדה, והיום 31% מהנשים הערביות הן בעלות השכלה יסודית, 27.6% סיימו תיכון, שיעור בעלות ה- 13 עד 15 שנות לימוד עלה ל- %13.3, ושיעור בעלות ה- 16 פלוס שנות לימוד מגיע ל- %10.3. אצל הצעירות בגילאי 18-24 הגידול בהשכלה בולט עוד יותר.

ג. מספר הילדים הממוצע של כלל הנשים הערביות ירד ל- 3.7 בממוצע.

ד. שיעור השתתפות בכוח העבודה עומד על 22.5% בלבד, והוא נמוך בהשוואה לשיעור זה במדינות הערביות. מרבית הנשים העובדות הן בעלות השכלה גבוהה ומקצוע. מתוך 350,000 נשים בגיל העבודה, כ-245,000 אינן עובדות, אינן מחפשות עבודה, ואינן לומדות.

עדויות מפרויקט הנשים של מען

הפרויקט מטפל בנשים כפריות וחסרות השכלה גבוהה, בעיקר מאזור המשולש. מען מסייע להן למצוא עבודה ישירה וחוקית בחקלאות, ומספק פגישות העצמה שבועיות בניהול מדריכה מוסמכת. מפגישות אלו עולה תיאור השפעתן ההרסנית של המנהגים והמסורות על חיי הנשים, הילדים, והחברה הערבית כולה.

הנשים מתארות את עצמן כנעדרות זכות ההחלטה לגבי חייהן: עם מי יתחתנו ומתי, מתי תלדנה, ואיזה סגנון חיים הן ינהלו; רבות מהן מתחתנות בגיל צעיר, אם בגלל אילוצים כלכליים, ואם כדי לברוח מהמשפחה החונקת, רק כדי להפוך קורבן במשפחתם החדשה המתגוררת לרוב בבית משפחת הבעל. תפקידן העיקרי מסתכם בגידול המשפחה ומתן שרות לגברים, גם אם הן עובדות וגם אם הן משכילות; גם כשהן אמהות לילדים, הן נמצאות תחת שליטתו המוחלטת של הפטריארך ושאר הגברים במשפחה לפי מקומם בסולם ההיררכי; בעלים רבים נוהגים לאיים שהם יתחתנו עם אישה נוספת, כדי להכניע נשים סוררות.

התוצאה היא שבמשפחה אין תקשורת אמיתית בינן לבעל והילדים; הן נתונות תחת טרור הרכילות של קרובות ושכנות, וסובלות מהעדר סולידריות משפחתית וחברתית; הן מחונכות לתת מבלי לקבל דבר בתמורה, מה שמוריד עוד יותר מערכן; אלימות מילולית ואף אלימות פיזית מתקבלת בהבנה כה רבה, עד שהפכה למגיפה חברתית של ממש, כשהיא שואבת כוח מהערכים הדתיים שתומכים בשלטון הגבר; הן מחנכות את בניהן ובנותיהן באותה צורה הרסנית שהן חונכו בה, בגלל חוסר מודעות; הן לא יודעות לשים גבולות למי שמתערבים בחייהן; הן נכנסות ללחץ ודיכאון, שגורמים לעלייה בלחץ הדם ולסוכרת. הן מזניחות את בריאותן, ונאלצות להדחיק את רצונותיהן הכמוסים ולוותר על אישיותן. כל זה בנוסף ללחצים כלכליים קשים של עוני, אבטלה, ועבודות ארעיות ומתישות; אם הן אינן עובדות הן תלויות באפן מוחלט בגבר למרות שהן מנהלות את משק הבית; והן סובלות מחוסר בטחון לגבי העתיד.

בקבוצת ההעצמה נשים נפתחות לראשונה לדבר על מצבן בפני נשים אחרות, להבין אותו לעומק, לקבל הדרכה כיצד לנהוג הן ביחסים בתוך המשפחה והן בעבודה, ולקבל תמיכה מחברות הקבוצה האחרות. פגישות אלו מהוות גורם חשוב מאוד בחייהן, ובעקבותיהן חלקן מצליחות לשנות את היחסים במשפחה הגרעינית עם הבעל והילדים, ולוקחות שליטה חלקית על חייהן. מצד שני, השינוי נשאר מוגבל, משום שהן מהוות מיעוט שבמיעוט – מתוך כל 150 שנקלטו בעבודת מען – רק כעשר עד 15 נשים מגיעות לפגישות העצמה, ומעמדן החברתי נמוך מכדי שיוכלו לעמוד מול הלחץ המקיף של הסביבה השמרנית. וישנו גם תסכול – בזמן שהמודעות הנשית עלתה, ההזדמנויות ואפשרויות ההשתלבות בעמדות מפתח בתוך החברה הערבית ומחוצה לה נותרו מצומצמות כשם שהיו.

גם נשים ממעמד בינוני וגבוה, שהצליחו לרכוש השכלה ומקצוע, נאלצות לבחור במקצועות שיוכלו לעסוק בהם בתוך הכפר – דבר שמאפשר להן להמשיך למלא את התפקיד המסורתי של גידול ילדים – ואינן שוברות את המבנה המסורתי של המשפחה. התחרות העזה על מקומות העבודה המעטים בישובים הערבים חושפת אותן לאחוזי אבטלה גבוהים במיוחד ולשכר זעום.

זה לא האסלאם:

שורש הבעיה איננו הדת האסלאמית, כפי שמקובל לחשוב בישראל ובמערב, אלא מצבה הכלכלי הבלתי מפותח של החברה הערבית. אין הכוונה להתעלם מהגורם התרבותי, ומהחשיבות שהאסלאם מקנה לשליטה בגוף האישה, המתבטאים בפתגם الرجال يقاومون النساء. ועם זאת, הדת היהודית אינה שונה באופן עקרוני מזו האסלאמית ביחסה לנשים ולמיניות. גם ביהדות "כבודה של בת מלך פנימה" ו"קול באישה ערווה". רק לפני שני דורות יהודיות אירופאיות התחתנו בשידוך וילדו עשרה ילדים.

ככל שחברה היא יותר כפרית וענייה, ערך המשפחה הפטריארכלית גובר על הפרט ועל "כבוד האדם וזכויותיו". מצבן של נשים יהודיות עדיף משום שהתנועה הציונית שמקורה באירופה, מרדה נגד המסורות הישנות, והצליחה לבנות כלכלה קפיטליסטית מפותחת, ולא משום שהדת היהודית יותר מתקדמת מהאסלאמית.

בכל המדינות העניות מעמד האישה הוא קשה, ללא תלות בדת ותרבות. בהודו ובברזיל מתבצעים מעשי אונס קולקטיביים במרחב הציבורי, בדרום אפריקה הנשיא המכהן זומא הואשם באונס (וזוכה) וחי עם מספר נשים. באמריקה הלטינית לנשים עניות יש סיכוי רב להיאנס בגיל ההתבגרות, ולהפוך לאמהות חד הוריות למספר ילדים. באסיה נשים עניות נמכרות לזנות, ובאוקראינה הזנות הפכה לענף יצוא משגשג. מבחינה זו מצבן של נשים אסלאמיות אינו גרוע מזה של נשים מכל דת אחרת. מאחר והעוני במדינות העניות הוא במידה רבה פרי הדיכוי והניצול של המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר, הרי לעשירים ולנאורים שנשותיהן משוחררות יש אחריות לא קטנה למצבן של הנשים בחברות העניות.

אל לישראלים להתהדר במעמד האישה המשוחררת ולהסתכל על העולם הערבי/ אסלאמי מתוך עליונות. ראשית, עד היום ישראל היא מדינה שאין בה הפרדה בין דת למדינה, במישור אחד עם סעודיה ואפגניסטן; שנית, ישראל אחראית במידה רבה לגטו ולעוני בו כלואות הנשים הערביות; ככל שהכיבוש של הפלסטינים מתמשך, כן גוברת אחיזתה ביהדותה של המדינה, באפליה נגד כל מי שאינו יהודי, ובעוני הפושה גם בשורותיה, עם השלכותיו הקשות על נשים.

מדוע התחזק המבנה הפטריארכלי

נחזור לשאלה הראשונה: איך אפשר להסביר שבמקום הפחתה בלחצים הפטריארכליים על רקע העלייה ברמת ההשכלה וירידה בשיעור הילודה, הם דווקא התחזקו בשנים האחרונות?

הסיבות לכך הן רבות, וביניהן גורמים חיצוניים:

– היסטורית, הנכבה גרמה להרס הערים הפלסטיניות שהיו כוח כלכלי, חברתי, ותרבותי מוביל, ועם היעלמן התמוטטו גם הארגונים החברתיים שהיו מסגרת לשינוי חברתי, כולל ארגוני הנשים, שהיו בין הראשונים והמובילים בעולם הערבי. האוכלוסייה הפלסטינית הפכה מרוב לאומי למיעוט שולי, מרושש כלכלית ופוליטית, וללא אליטות ומנהיגוּת.

– לאחר הקמת המדינה, הערבים בישראל הפכו למשניים בעם הפלסטיני בגלל אזרחותם הישראלית, ומשניים בחברה הישראלית בגלל השתייכותם לעם הפלסטיני, מנותקים הן מהחברה הישראלית ששמה אותם תחת משטר צבאי עד 1967, והן מהחברה הפלסטינית והערבית. "שוליות כפולה" זו החלישה את יכולת ההתארגנות הפנימית שלהם כקבוצה לאומית, והחלישה קבוצות כמו נשים. לכן למרות העלייה בהישגיהן האישיים, נשים עדיין מודרות משותפוּת בקבלת החלטות לאומיות. מצד שני, ישראל חיזקה את הפטריארכליות הערבית כאמצעי לשמירה על השליטה באוכלוסיה הערבית.

– להבדיל מנשים בעולם הערבי והאסלאמי, נשים ערביות בישראל קיבלו זכויות חברתיות ופוליטיות ללא מאבק, בצורה פסיבית, לאחר שהוכנסו בעל כורחן תחת שלטון ישראלי. הישגיהן הפוליטיים נחותים במידה רבה מהישגי הנשים ברבות ממדינות ערב, דווקא משום שהן לא השיגו אותם במאבק.

לכך מתווספים גורמים פנימיים:

– מפלגות פטריארכליות: לא רק "המרחב הישראלי" נשאר סגור בפני האישה הערבית, גם המוסדות הפוליטיים של הערבים בישראל נשארו סגורים בפני ייצוג הולם לנשים הערביות. המפלגות הערביות, כולל מפלגות אידיאולוגיות כמו המפלגה הקומוניסטית ובל"ד, לא רק שלא נלחמו נגד המבנה המשפחתי, אלא הסתמכו עליו וחיזקו אותו. אליטות כלכליות, תרבותיות, ופוליטיות חזרו לנהל את היישובים הערבים אחרי הנכבה, והפכו את החמולה, שהתגייסה לטובתן באופן מוחלט, למקור הכוח העיקרי שלהם.

המנהיגוּת הצעירה שיתפה פעולה עם המנהיגוּת המסורתית וחסמה את דרכן של הנשים. התחום הפוליטי עדין נחשב לגברי באופן מובהק, ומעט הנשים הערביות שהשתלבו בפעילות פוליטית לא הפכו מודל לחיקוי. דוגמא בוטה היא אי הכללת אישה בחמישייה הפותחת של מק"י-חד"ש לכנסת ה- 19, ובעובדה שיש היום רק חברת כנסת אחת מקרב המפלגות הערביות, חנין זועבי, והיא חריגה בהיותה רווקה מבוגרת שלא הקימה משפחה, ועדיין מתגוררת בבית הוריה.

– בדלנות: מאז שנת 2000 המפלגות הערביות מתבדלות מהחברה היהודית, במקום להלחם נגד הגזענות, ונגד ההשלכות החמורות של המדיניות הכלכלית בישראל על הערבים, שמהווים למעלה ממחצית העניים בישראל. ככל שהחברה הישראלית נחסמת בפני הערבים, ומנעמי העושר והדמוקרטיה המערביים נשארים מחוץ להשגתם, המפלגות והאליטות דוחפות את עצמן לזרועות הדת, החמולה, והבדלנות.

– הרכב מעמדי: החברה הערבית היא מאוד מקוטבת, והפערים המעמדיים בתוכה גדלו בשנים האחרונות. המפלגות הערביות והארגונים הבלתי ממשלתיים, מורכבים ממעמד הביניים ומבורגנות ערבית מקומית, וכלל אינם עוסקים בבעיות היומיומיות של הציבור הערבי. עקרות בית עניות, עובדות חקלאות מנוצלות, הצפת השוק במהגרי עבודה, כל אלו לא מעסיקים אותם. מעמד הביניים שזכה לרכוש השכלה גבוהה ומקצוע טוב, מסתגר בדלת אמותיו ודואג לעצמו.

עובדות חקלאות הן נשים שקופות לא רק לממסד הישראלי ודעת הקהל היהודית. פגשנו סטודנטיות ערביות במכללות ואוניברסיטאות ועובדות מועצות מקומיות שמעולם לא שמעו על קיומן של עובדות חקלאות בכפריהן, כאילו מדובר בנשים מעבר להררי החושך.

סיכום: מצרים מראה את הדרך לנשים הערביות

מעמד האישה בחברה הערבית הוא סיסמוגרף של תהליך השחרור מכיבוש ומקיפוח. אין ספק כי מבחינת רמת החיים שלהן והזכויות המוקנות להן בחוק, מצבן של הנשים הערביות בישראל עדיף על מצבן של הנשים במצריים. אך מבחינת היותן גורם פעיל ומנהיג למען שינוי חברתי ופוליטי הן נמצאות הרחק מאחור. השתתפותן הפעילה של נשים במאבקים המתרחשים במצרים ובתוניס, הביאה אותן לקדמת הבמה ההיסטורית.

האביב הערבי לא הגיע לרמאללה ושכם, וגם לא לנצרת ואום אל-פחם, מסיבות שלא נכנס אליהן כאן. עד שזה יקרה, וכל עוד הרוב המכריע של הנשים הערביות יישארו ספונות בבתיהן, לא נראה באופק שינוי ממשי במצבן.

*ההרצאה נכתבה לפני ההפיכה הצבאית במצריים.