סופו של אסד קרוב

האקדח המעשן, עליו דובר כה רבות במהלך השנה האחרונה, התגלה לבסוף. גופות התינוקות המוטלות על הקרקע, לא השאירו אף אדם אדיש. לא היו עליהן סימני דם; המוות היה שקט ואכזרי. התמונות גם לא השאירו ספק לגבי השאלה מי נושא באחריות לטבח ולשימוש בגז הקטלני. משטרו של אסד, טובח בבני עמו כבר יותר משנתיים באמצעות נשק קונבנציונלי, מטוסים וטילי סקאד. מלחמת האזרחים בסוריה גבתה כבר למעלה ממאה אלף קרבנות בנפש; מאות אלפי פליטים ומיליוני עקורים בתוך ארצם; ושני מיליון בתים הרוסים. המשטר הזה, כפי שראינו, אינו בוחל בשום אמצעי כדי לשמר את שלטונו, ובכלל זה גם נשק כימי, האסור לשימוש בכל האמנות הבינלאומיות.

במסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב, העלה שר החוץ הסורי, וואליד מועלם, שאלת תם: "האם הגיוני שמדינה תעשה שימוש בנשק כימי נגד אזרחיה?"; ואילו פטרונו מטהרן הוסיף שאלה משלו: "האם הגיוני שאסד יעשה שימוש בנשק כימי, בזמן שפקחי האו"ם מחפשים שרידים של נשק כזה על אדמת סוריה?". הרוסים מצדם, מהרו לספק תשובה למבחן הטריוויה בקובעם: "האופוזיציה הסורית היא שעשתה שימוש בנשק כימי, כדי להביא להתערבות בינלאומית". שאלות ההיגיון האלה אופייניות מאוד להתנהגות של פושעים – כשהם נתפסים, אפילו אם יש בידם אקדח מעשן, הם מכחישים את מעורבותם בכל תוקף, בתקווה שבית המשפט יאמין להם. אין כל הגיון בהתנהגות המשטר הסורי, כפי שאין כל אמת בדברי האיראנים והרוסים, השותפים הישירים של המשטר, ואלו שנושאים כמוהו באחריות לפשעים המזוויעים שהוא מבצע.

איפה ההגיון של אובמה?

ומה ההיגיון בהתנהגותו של נשיא ארה"ב, אובמה? כשם שאסד הביא את ההתקפה על עצמו, אפשר לומר שגם אובמה הביא על עצמו את המצב המסובך הזה, בגלל הססנותו וחוסר נכונותו לפעול בזמן. אובמה עשה כל שביכולתו כדי להכשיל את האופוזיציה הסורית. הוא מנע ממנה להכריע את המערכה בשלביה הראשונים, כאשר המשטר הופתע מהיקף ההתקוממות, סבל מעריקות המוניות, ונמנע מכניסה למלחמה כוללת נגד האופוזיציה. למעשה, ההססנות האמריקאית היא זו שעודדה את אסד להסלים את המערכה, ולהשתמש בכל האמצעים נגד מתנגדיו.

מאז החלה מלחמת האזרחים, כינסו האמריקאים לא פחות משבע ועידות, בהן השתתפו עשרות מדינות, כדי להביע תמיכה באופוזיציה הסורית. אבל באותו זמן הם דאגו לכך שהתמיכה לא תצא מהכוח אל הפועל. הסיוע האזרחי, ועוד יותר מכך, הסיוע הצבאי, כלל לא הגיעו לכוחות האופוזיציה, בזמן שהרוסים והאיראנים הזרימו נשק וכספים ללא הגבלה כדי לתחזק את המשטר. כבר בשלב מוקדם מאוד יצר הממשל האמריקאי בלבול בין האופוזיציה הרשמית, השפויה, לבין פלגים קיצוניים שצמחו בתוך הוואקום שנוצר בשטח. למשל, כאשר הכריזו על  "ג'בהת א-נוסרה" כארגון טרור, הם יצרו דה לגיטימציה של כלל האופוזיציה. כך גם הווטו שהטילו על חימוש צבא סוריה החופשי. עוד בנובמבר 2012, פעל הממשל כדי לפורר ולהחליף את הנהגת האופוזיציה, בטענה שהיא אינה מייצגת את כלל העם, זאת בזמן שהמדינה הלכה והידרדרה אל תהומות מלחמת האזרחים העקובה מדם.

השימוש בנשק כימי לא היה פתאומי, אלא נבנה בהדרגתיות. ככל שנמשכו היסוסיו של אובמה, כך גברה נחישותו של בשאר אסד. כאשר אובמה חיפש לחתום על עסקה עם הרוסים, אסד הריח את החולשה, ופתח במתקפת טילי סקאד על העיר חומס. כשנוכח שמעשיו אינם גוררים כל תגובה מצד המערב, התחיל אסד להשתמש בנשק כימי בהזדמנויות שונות. הטמנת הראש של אובמה עודדה את אסד לערב את חיזבאללה במלחמה באופן פעיל, כדי לזרז את הכרעתה. הטבח בעיירה אל-קוסייר בקיץ האחרון לא שינה דבר בהתנהגות האמריקאים. ההתערבות הבוטה של איראן ורוסיה במלחמה בסוריה, רק האיצה בבית הלבן לחפש ערוץ דיפלומטי, ולהגביר את הלחץ על האופוזיציה הסורית להיכנס למשא ומתן עם המשטר שטובח בה.

זה לא אסד, זה פוטין

מה גרם כעת לשינוי בעמדת אובמה? שני גורמים הטו את הכף. הראשון היה הסכמתו של פוטין להעניק מקלט מדיני לאדוארד סנאודן, המבוקש בארה"ב בשל גילוייו בנוגע לריגול שבצעו מוסדות אמריקאים אחרי אישים ומדינות, כולל מדינות ידידותיות כמו גרמניה. זו הצטיירה כפרובוקציה בוטה, ותגובתו של הבית הלבן הייתה מיידית. אובמה ביטל פגישה אישית עם פוטין, שהייתה אמורה להיערך לאחר כינוס מדינות הג'י 20 בסנט פטרסבורג בשבוע הבא. נראה כי פוטין עשה צעד אחד רחוק מדי. ההתקפה הכימית האחרונה של אסד היתה רק התירוץ, שאפשר לאמריקאים להחזיר לעצמם את כבודם האבוד, ואת מעמדם שנשחק בשנתיים האחרונות. אסד מסתבר נדרש לשלם את החשבון במשחק הבין מעצמתי, ופוטין כבר הודיע שלא יסכן את עורו כדי להצילו.

אם כן, אנו עומדים בפני התקפה אמריקאית על משטר פושע, שנובעת יותר משיקולים גלובליים של מאזני כוח, מאשר משיקולים מוסריים. הבעיה היא, שההתקפה הזאת באה באחור רב, לאחר שמלחמת האזרחים בסוריה יצרה כאוס, וגרמה להרחבת השפעתם של ארגונים קיצוניים, חלקם מסונפים לאל-קאעידה ואחרים למדינות בעלות אופי פונדמנטליסטי כמו קטר וסעודיה. האופוזיציה הסורית איבדה מיוקרתה, וסוריה עצמה הפכה לעיי חורבות. לאור זאת, לא ברור מה תהיה התוצאה של מתקפה אמריקאית, וגם כלל לא ברור איך יגיב המשטר הסורי. אסד נדחק אל הקיר, ומודיע קבל עם ועדה שהוא יכול להשתגע, ולהרחיב את מעגל המלחמה לאזור כולו, כולל ישראל.

אסד צריך ללכת

התוצאות של מתקפה אפשרית על המשטר הסורי אינן ודאיות, ואולם, אין כל ספק כי הדרך לפתרון הבעיה הסורית עוברת דרך הסתלקותם מהשלטון של הקצב מדמשק וחבר מרעיו. העובדות ברורות – אסד עשה שימוש בנשק כימי, ואם לא יסולק, הוא יחזור ויעשה בו שימוש. כל עוד אסד בשלטון, כוחם של הקיצונים הג'יהאדיסטים רק יגבר. העם הסורי שילם מחיר גבוה מאוד במאבקו לחופש, דמוקרטיה וצדק חברתי. העם הסורי היה מי שהרים את נס המרד, זעזע את המשטר, ושילם על כך בקרבנות רבים. המתקפה על אסד צריכה לאפשר לעם הסורי להשלים את המשימה: בנייה של סוריה חדשה.

הניסיון של עיראק מלמד אותנו שאין בכוחה של מעצמה, גדולה ככל שתהיה, להביא לשנוי המשטר. המשימה של בניית משטר חדש מוטלת על העם הסורי ועל הנהגתו. מה שמתבקש מהקהילה הבינלאומית הוא לספק הגנה לעם, אשר נטבח על ידי משטר חסר מעצורים, שזוכה לתמיכה בוטה של כוחות זרים (רוסיה, איראן). אובמה נאלץ לפעול, לא מאהבת הסורים אלא משנאת הרוסים. האינטרס האמריקאי חופף זמנית את האינטרס של העם הסורי – הפלת הרודן והפסקת ההתעללות האכזרית. אולם, לאחר שתושלם המשימה, יהיה זה העם הסורי, והוא לבדו, שיקבע את עתידה של סוריה. הקרבנות הרבים, ההקרבה, ההרס המוחלט, הפליטים, הסבל הבלתי נתפש של האזרחים – הם העדות והם האישור לכך שזוהי מהפכה עממית, שמעניקה לעם הסורי את הזכות לדרוש שריבונותו תכובד, ללא התערבות זרה.