סוריה – למה המעמד הבינוני לא הצטרף למהפכה? על ספרו של סטפן סטארר

במרץ 2011 החלה המהפכה בסוריה. תלמידי תיכון בעיר הדרומית דרעא כתבו סיסמאות מהפכניות נגד המשטר בהשראת הגל המהפכני של תוניסיה ומצרים. כוחות הביטחון עצרו את הצעירים ועינו אותם באכזריות. כאשר אמהותיהם פנו לתחנת המשטרה בעיר לשאול עליהם היתה התשובה, "תשכחו מהם. לכו לביתכן ותסבירו לבעלים האימפוטנטים שלכם שכדאי שידאגו להולדת ילדים חדשים במקומם". בין הנערים שנעצרו היו בנים של משפחות בעלות מעמד חברתי והשפעה בעיר. המעצר הוליד הפגנות ואלו גררו דיכוי רצחני.

סטפן סטארר, עיתונאי מאירלנד, שהגיע לדמשק בשנת 2007 כדי לעבוד בעיתון הממשלתי "סיריאן טיימס", מקבל טלפון מחברה, סטודנטית באוניברסיטה של דמשק, שחזרה הביתה לדרעא ונחרדה לראות את הזוועות. מהטלפון הזה וידיעות שהמשטר מנסה להסתיר מתחיל ספרו של סטארר. בסוג של חקר שאפשר להגדירו כניסיון להתחקות אחר הסיבות לתמיכה המתמשכת של המעמד הבינוני הסורי במשטר אסד, או לפחות הפסיביות שלו נוכח ההתקוממות העממית שהחלה ב-15 במרץ 2011.

בניגוד לאינסטינקט של עיתונאי שמחפש להגיע למרכז האירועים ולהיפגש עם מי שיזמו אותם, מעדיף סטארר להישאר בדמשק ולשמור על סוג של לגיטימיות מול המשטר. זהירותו המופלגת והימנעותו מביקור בדרעא, בדיר א-זור או בחומס, שם מתנהלת במשך השנה הראשונה של ההתקוממות מערכה של דיכוי אלים ואכזרי מצד המשטר, מאפשרת לו לקבל אישור שהייה בסוריה למשך יותר משנה. סטארר מוותר על האפשרות להפגש ולראיין את האנשים שעושים את המהפכה ומקריבים את חייהם תמורת אפשרות לשהות עוד כמה חודשים בסוריה אבל באפריל 2012 הוא נאלץ לעזוב את סוריה לאחר שהצפין את הראיונות שכתב לספר, ודאג העבירם החוצה. נסיבות  עזיבתו אינן מובהרות בספר.

סטארר לא ממהר להתלהב מהמהפכה של העם הסורי נגד השלטון המושחת והמדכא. הוא מספר על פגישות רבות עם חברים שחיים בתנאי חיים נוחים בדמשק ובפרבריה, נוסעים במכוניות 4 על 4, מבלים בבתי קפה ובמסעדות, ונראה שיותר מכל היו מעדיפים שהסטטוס קוו לא יופר. כולם מסכימים איתו שמשטר אסד חייב להשתנות וכי אין מנוס מרפורמה פוליטית ופתיחות דמוקרטית. אבל מצד שני, לכל אחד מהם יש סיבה טובה מדוע לא להיות מעורבבמהפכה. בהתחלה זה נראה מרד חסר סיכוי של שכבות מדוכאות ועניות בפריפריה. אחר כך זה מתפתח לסוג של מלחמה עדתית והגורמים המוסלמים נהפכים לדומיננטיים וכך מרחיקים את המעמד הבינוני מהתנועה המהפכנית ואחר כך מגיע השלב המזוין והטענה לפיה המהפכה נחטפה על ידי קבוצות שמסונפות לאלקעידה הקיצונית. תמיד יש סיבה למה להשאר בצד ולא לנקוט עמדה נגד המשטר הרצחני והמושחת.

סטארר אוהב את דמשק ואת סוריה. מתיאוריו עולה ארץ שיש בה דור צעיר, תוסס ודינמי. אוניברסיטאות עם מאות אלפי סטודנטים, מעמד סוחרים בעל מסורות של מאות שנים, ובעיקר גאווה לאומית גדולה של כל אזרחי סוריה. מצד שני, הוא מתאר מדינה מפולגת בקווים של השתייכות עדתית. כלכלה מוזנחת ומפגרת ועוני נורא. משטר הבקשיש שולט בכל מקום. שוטרים שעובדים כנהגי מוניות במשמרת שנייה בגלל שכר נמוך ומוכנים תמיד לקבל לידיהם שטר של 500 לירות סוריות (10 דולר) תמורת ביטול דו"ח על מהירות או על מעבר ברמזור אדום. על פי סטטיסטיקה של תוכנית הפיתוח של האו"ם משנת 2004,  11% מהאוכלוסייה חיים בתנאי עוני קיצוני (2 דולר לנפש ליום). סטארר נתן שיעורי אנגלית במרכז תרבותי במחנה הפליטים ירמוק ליד דמשק. בשנת 2010 התמוטטה אחת התלמידות שלו. התברר שלא אכלה כל היום. 8 מיליון תושבים מתגוררים ביישובים ובכפרים חסרי תשתיות, שאותם מגדיר סטארר כ"מתאימים לאירופה של המאה התשע עשרה". הבצורות של 2008 ו-2009 גרמו למאות אלפים להפסיד את מקור המחייה שלהם, סטארר טוען שכ-300 אלף משפחות נאלצו בשנים שקדמו למהפכה לעזוב את האזורים החקלאיים של הצפון שנחשב לאסם התבואה של סוריה ולמצוא מגורים זמניים בפרברי דמשק. גם בדרום אזור דרעא סבלו החקלאים מבצורת, ואלפים התקבצו בשנים האלו בעיר דרעא עצמה ובפרברי דמשק.

זהו הרקע להתקוממות של הפריפריות שהחלה בדרום ובצפון העניים. התמונה שאותה מצייר הספר היא של ריחוק גדול, מעמדי, תרבותי ומנטלי, בין העניים של הדרום והצפון ושכונות הפחונים של דמשק לבין המעמד הבינוני המבוסס שמזהה את היציבות היחסית שלו עם משטר אסד. על פי סטארר, הצעירים הסורים ורבים מבני המעמד הבורגני המסורתי של סוריה שבנה את כוחו ומעמדו לפני תקופת הבעת', אינם תומכי המשטר. אולם, הם מרוחקים מנטלית ותרבותית מהאיכרות ומתושבי שכונות העוני של הערים הגדולות. מהעדויות עולה שההרגלים המערביים שסיגלו לעצמם בני המעמד הבינוני הסורי והפתיחות הליברלית שלהם ביחס למעמד האישה, למשל, אינם מסתדרים עם המסורת השמרנית שמאפיינת את האזורים העניים והמרוחקים של סוריה.

השחיתות של המשטר ומוסדותיו מתוארת בעדות של באסל בנוד, עורך של עיתון ממשלתי בשפה האנגלית בשם "בלדנא". לדבריו, "כל העובדים חייבים להיות מקורבים לשלטון. רובם עלאווים או נוצרים. כל מאמר נשלח לבחינה של משרד האינפורציה לצנזורה פוליטית. כאשר עורך או כתב מוציא תחת ידיו מאמר שחורג ממה שמוסכם, מסבירים לו מייד היכן עובר הגבול ואם ההסבר לא משכנע הוא פשוט עף" (עמ' 58, שם).  בראיון איתו מסביר בנוד מי הן כנופיות השביחה: "חלק מהכנופיות החמושות שעליהן מדבר המשטר הם בעצם אנשיו. השאר הם פושעים רגילים ששוחררו בשתי החנינות שהיו באביב האחרון (2011) בתירוץ כי זהו שיחרור של אסירים פוליטיים. המשטר קנה את הנאמנות של האסירים המשוחררים באמצעות שחרורם. במשך מספר חודשים זה עבד, אבל אז הם החלו לדרוש כסף וזה אכן החל לזרום אליהם. אנשים אלה, ברובם ממוצא עלאווי, היו בעיקר אלה האחראים על רציחות ודיכוי. הם אלה שמבצעים את העינויים. הם מהווים את עמוד התווך של מה שנקרא כוחות השביחה".

המחיר של החלטת המחבר שלא לצלול לתוך נבכי המחתרת הוא היעדר ראיונות עומק עם פעילים מהפכנים. ברור לסטארר שכל ניסיון שלו לראיין מנהיגים של המהפכה יביא מייד לגירושו מסוריה, והוא נמנע מכך. בראיון אחד שהוא ערך עם דובר של ועדי התיאום של המהפכה הסורית אותו הוא מגדיר כגורם החשוב ביותר בהתקוממות הסורית, מספר פעיל מרכזי של ועדי התיאום כיצד החלה לצוץ התופעה הזו של ועדים מקומיים בעיר דרעא עם תחילת המהפכה. "כאשר ראינו שהמצב בדרעא מידרדר הבנו את הצורך לייצר פעולה במקומות אחרים כדי להוריד את הלחץ בדרעא. כך נוצרה רשת של תיאום כלל ארצית שנכון ליולי 2011 היו בה 11 אזורים שונים" (עמ' 98, שם).

היוזמה והדינמיות של התארגנות הצעירים הסורים ברשת של ועדות מהפכניות אינה מותירה מקום לספק כי לפנינו מהפכה שהקשר ההדוק שלה לאביב הערבי ברור. מאידך עולה מספרו של סטארר תהיה אמיתית לגבי הפסיביות של המעמד הבינוני המשכיל הסורי.

בספרו החשוב של עלאא אלאסוואני, "בית יעקוביאן", מתאר הסופר המצרי את חוויותיו של צעיר מצרי בן המעמד הנמוך שמגיע לאוניברסיטה בשנות התשעים. זהו תיאור של החברה המצרית, אבל הניגוד בין האווירה הליברלית של סטודנטים וסטודנטיות שמגיעים מרקע חברתי ליברלי לבין הגיבור טאהא שאד'לי מתואר בחריפות ומסביר כיצד מוצא עצמו טאהא בקרב חבורה של אנשי ג'יהאד איסלאמי הפועלים במחתרת נגד משטר מובארק. תיאור זה מהווה אינדיקציה טובה לתחושות שאותן מצליח לבטא סטארר בספר העדויות שלו על המהפכה הסורית.

הניגוד התרבותי מעמדי הזה שללא ספק קיים גם במצרים ובתוניסיה לא מנע מצעירי ה-6 באפריל להתגייס לתמיכה בעובדי הטקסטיל ולעמוד בראש המהפכה בליבה של קהיר. בעוד מעמד הביניים המצרי והתוניסאי התייצב יחד עם הפועלים והוביל את המאבק נגד הדיקטטורות, הרי בסוריה לא קיימת תשתית של חברה אזרחית, ואין בנמצא כלל מסורת של פעילות איגוד מקצועית. המשטר האבסולוטי, ששלל מאזרחיו כל פתח להתאגדות וביטוי, אחראי לאופי האלים והעדתי שלבשה המהפכה.

*****

כמעט שנה לאחר שהספר יצא לאור, סוריה עדיין מדממת. התחזית של סטארר שאסד יפול והמהפכה תנצח לא מומשה עדיין. מאז עזב את סוריה נרצחו עשרות אלפי אזרחים. המערכה על העיר הגדולה בסוריה, חלב, נמשכת כבר מספר חודשים, תוך הרס נורא שמבצע הצבא שמטיל פצצות ממטוסים ושולח טילי סקאד על ראשם של תושבים חסרי הגנה. בשנה שעברה איבד המשטר את השליטה על חלקים בצפון  והמורדים צרים על דמשק. מעמד הביניים הסורי היה בטוח שאת אסד לא ניתן להפיל בשל העוצמה האדירה של המשטר והעובדה שהצבא העלאווי ניצב לצדו. היום זה כבר בבחינת חלב שנשפך. סוריה הרוסה ומשוסעת ומעמד הביניים הסורי, בפסיביות שלו וברצונו לשמור על סטטוס קוו,  אחראי במידה רבה למה שקרה.

למרות זאת הסיכום של סטארר חד משמעי. למרות שבמשך השנה שבה נכתב הספר הוא לא מפסיק להתלבט באשר לעמדה שיש לנקוט, בסיום הוא קובע בודאות שמשטר אסד יפול.  "אסד קבע שסוריה תחיה איתו או שתיפול איתו. קשה לדעת מה יהיה בסופו של המרד המהפכני הזה. אבל בשורה התחתונה המהפכה הועילה לסוריה, יצרה מציאות שבה העם לא ישלים עם השחיתות, המאסרים ותרבות הפחד."

Revolt in Syria

Eye-witness to the uprising

By Stephen Starr

Hurst & Company London april 2012 226 pages