הרצאה של פרופ' רון ברקאי בבית דעם, תל אביב, 24.11.14.
באמצע נובמבר התעוררו אזרחי ספרד לרעידת אדמה פוליטית בסקר שפרסם העיתון "אל פאיס" (עיתון המקביל בדרכו לעיתון הארץ בישראל), הוכתרה מפלגת "פודמוס" (PODEMOS שפירושה "אנחנו יכולים"), כהמפלגה המובילה בספרד עם תמיכה של 27% אחוז מהציבור. הסוציאל-דמוקרטים, קיבלו בסקר 26% אחוז, והשמרנים, הנמצאים בשלטון, קבלו רק 21%. עתה, למרבה ההפתעה, המפלגה שנוסדה רק בינואר 2014, נחשבת למועדמת רצינית ביותר לתפוש את השלטון בבחירות שתתקיימנה בעוד מעט למעלה משנה.
רון ברקאי סופר, ופרופ' להסטוריה של ימי הביניים, שכהן כראש בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב (1988-1993), המחלק את חייו בשנים האחרונות בין ספרד וישראל הגיע למשרדי דעם בתל אביב להרצות על המהפכה הפוליטית בספרד. לדעתו שאבו הספרדים את השראתם מהמשורר והמתרגם סטפן הסל שהיה מגיבורי מחתרת הרזיסטנס הצרפתית, שחבר בין היתר את "ריקוד עם המאה". בשנת 2010 הסל כתב חוברת בת 20 עמודים שנקראה "תזעמו" ((Indignez Vous. היא פונה אל צעירי העולם הגלובלי אשר חשים אוזלת יד לנוכח הגודל והמורכבות של הכוחות השולטים בנו היום ופערי המעמדות הנוצרים בשיטה הנאו ליברלית. אל תהיו אדישים, הוא אומר. קומו, צאו, תזעקו! באדישות אתם מאבדים צלם אנוש. הצילו את עצמכם. תזעמו!
החוברת התפרסמה ברחבי העולם במליון וחצי עותקים שתורגמו ל-24 שפות. חוברת זו היוותה את התשתית לתנועת המחאה העצומה שקמה ברחבי העולם ב-2011, לא רק באירופה אל גם בתוניס, מצרים וסוריה. הצעירים שהשתלטו על פוארטה דל סול שבמרכז מדריד קבלו את השראתם מהסל וכינו את עצמם "הזועמים".
כהיסטוריון, שואל ברקאי, מה הפך את ספרד לנועזת, זועמת ונחושה להתמיד במרי כאשר תנועות אחרות פרשו זה מכבר מהככר?
אם נלך אחורה למלחמת האזרחים בספרד שהסתיימה בשנת 1939 נבין את מקור הזעם. הספרדים חיים מלחמה זו עד עצם היום הזה. זהו סיוט לאומי שפועם בעורקי האומה עד היום. במלחמה זו נהרגו כמעט מליון איש ששחטו זה את זה, אך גם כשפרנקו ירד מהזירה בשנת 1973 בשל בעיות בריאותיות, ועם מותו בשנת 1975 כשהארץ פנתה לדרך של דמוקרטיה, היא מעולם לא עשתה חשבון הסטורי עם הפרנקיזם. עד היום ספרד חצויה בין האדומים (רוחוס) לבין השחורים (נגרוס). ומה שאנו רואים בספרד הוא המשך של החשבון שלא נסגר.
הדבר השני שקרה הוא המשבר הכלכלי שפגע במדינות רבות באירופה אך בספרד הוא השאיר חותם קשה ביותר. במיוחד על הצעירים, הדור האבוד, שמהגר למדינות אחרות כדי למצוא פרנסה או חי אצל הסבים והסבתות – היחידים שעדיין יכולים להנות מבטחון מה בשל קצבת הפנסיה.
הממשלה שב"משמרת שלה" פרץ המשבר הכלכלי הייתה דווקא הממשלה הסוציאליסטית שחזרה לשלטון אחרי משטר ממושך של הימין. ראש הממשלה חוסה לואיס רודריגס סאפטרו נחשב למנהיג הסוציאליסטי המוצלח ב50 השנים האחרונות. הוא קיים כל דבר שהבטיח: הוציא את הצבא הספרדי מעיראק, הביא להפרדת הדת מהמדינה, העביר חוק שהתיר הפלות והביא לליברליזציה של התהליך. הוא הקים ממשלה שישבו בה 60% נשים ואף מינה אישה (בהריון) לתפקיד שרת הביטחון. אך כל זה לא הועיל בשל המשבר הכלכלי. הוא הקדים את הבחירות ממרץ 2012 לנובמבר 2011 כדי לקבל מנדט מחודש מהעם אך כשל לטובת הימין.
סאפטרו, טוען ברקאי, שגה כשאימץ את השיטה ה"נאו ליברלית" לטיפול במשבר. שיטה זו שנכפתה על ידי האיחוד האירופי, ובראשה גרמניה, הכתיבה למדינות כמו יוון, פורטוגל וספרד כניסה למשטר צנע שפגע בחלשים באופן אנוש ולא היווה מנוף של צמיחה.
בניגוד לתנועת המחאה בישראל, תנועת המחאה של "ה-15 למאי" שהחלה בככר המכונה "שער השמש" (פוארטה דל סול) במדריד כ-sit in המוני, והתפשטה לרחבי ספרד, הגדירה את עצמה מראשיתה כתנועה פוליטית,שמאלית ורדיקלית. היא התייחסה בחשדנות לכל הכוחות הפוליטיים הקיימים, כולל מפלגות השמאל והאיגודים המקצועיים משום שטענה שהם "חיו בשלום" רב מדי עם המצב הקיים וגם להם אחריות לא מעטה להיווצרותו. למרות המצוקה הכלכלית של רבים מחבריה היא חיבקה בחום את המהגרים, והשוהים הלא חוקיים, "נטולי הניירות", המגיעים לספרד מאמריקה הלטינית ומצפון אפריקה, כשהיא מקיימת עקרונות של סולידריות חוצת לאומים. סולידריות זו נטועה כבר במלחמת האזרחים כאשר לעזרת הרפובליקה התגייסו "הבריגדות הבינלאומיות" מרחבי העולם ונלחמו לצידה נגד כוחותיהם של פרנקו, מוסוליני והיטלר.
ברקאי מדגיש את חשיבות עבודתה של החוקרת והסוציולוגית הישראלית איה שושן, ששהתה עם הזועמים של הפוארטה דל סול והיא מלווה את מאבקם מאז (שושן גם פעלה במאהל רוטשילד, וניסתה להפיח בהנהגת המחאה את עקרונות הדמוקרטיה הישירה, ללא הצלחה).
במאמר שנכתב כשנתיים לאחר שפרצה תנועת המחאה ולאחר ששינתה את אופיה, שושן, מתארת אותה כמארג של קבוצות אופקיות וקבוצות אנכיות. האירגונים הרוחביים (הוריזונטליים). אלו אירגונים שכונתיים, רובעים וערים. בהם האזרחים יוצרים לעצמם את האג'נדה שלהם. הם מתכנסים אחת לשבוע או שבועיים בסביבתם הטבעית. לאספות אלו הם קוראים אסמבלאס. לעתים המפגשים נעשים במבנים שננטשים בעקבות עבירות על חוקים, או מתחמים שנהרסו בהם בתים אך בעיות חוקיות מעכבות בנייה בהם. המתחמים האלה הופכים כר לפעילות חברתית ענפה תוך שמירה על הסדר הטוב, הניקיון והאקולוגיה. בבתי העם האלה גם מועסקים מהגרים ושוהים בלתי חוקיים, הם משרתים את הקהילה והקהילה משרתת אותם. את מנחי האסמבלאה הם מחליפים פעם בשבועיים כדי שלא יצברו כוח פוליטי משחית. מהאסמבלאה השכונתית הם עוברים לאסמבלאה העירונית ומשם לאסמבלאה הכללית. זוהי התשתית האירגונית פוליטית/ רעיונית שעליה קמה מפלגת פודמוס. האסמבלאות הפכו את ספרד מארץ של אדישות ואפתיה לארץ של מעורבות המונים.
לעומתם קיימים הארגונים האנכיים (הורטיקאליים), המטפלים בנושאים ספציפיים:
ניקח למשל את קבוצת "הגאות הלבנה" (או הגל הלבן,( Marea Blanca אליה הצטרפו העובדים בתחום הרפואה, אחיות, סניטרים, רופאים, מנתחים. הם מאורגנים באופן וולונטרי, ללא מנהיגות רשמית, ומנהלים מאבק נגד ההפרטה של הרפואה. כי ממש כמו כאן הממשלה מתכוונת להפריט בתי חולים, וליצור רפואה לעשירים.
חברי הגאות הלבנה נלחמים גם בחוק שהעבירה ממשלת הימין, האוסר על טיפול בזרים השוהים בספרד "ללא ניירות". הם מופיעים ביו-טיוב ונשבעים להפר את החוק כראוי למי שנשבעו את שבועת הרופאים כדי לשמור על חרות וכבוד האדם באשר הוא. אפשר לחשוב על המקבילה שלהם כאן ב"רופאים לזכויות אדם". הגאות הלבנה פועלת בימי ששי והיא סוחפת אחריה המונים בגלל אופיה הנועז.
קבוצת "הגאות הירוקה" ( Marea verde או הגל הירוק) שהיא איגוד של מורים, תלמידים והורים, עוסקת בשאלות הנוגעות לחינוך ובתקציבי החינוך. היא פועלת בימי חמישי. קבוצה זו מצליחה פחות אולי משום שהיא פועלת בדרכים של איגודים שמרניים יותר.
מאז משבר המשכנתאות ב2008 קבע החוק כי אפשר להפקיע מבעלי החוב את בתיהם כאשר הם אינם עומדים בתשלומי המשכנתא. כאן הוכיחה הסולידריות הספרדית את עוצמתה. הקבוצה המטפלת בנושא "הפלטפורמה נגד הסילוק מהבית", בראשותה של אדה קלאו מברצלונה, מגינה על אנשים שאיבדו את דירותיהם בשל אי תשלום המשכנתה. הם הצביעו על העובדה שחוקי המשכנתא מפלים לרעה את הלווים, ויצרו לחץ עז על הבנקים על מנת שיתאפשר למשפחות אלו להמשיך לדור בבתים מהם נושלו, בתמורה לשכר דירה סימלי. בנושא זה התערבה קבוצה נוספת "אירגון השופטים למען דמוקרטיה", אשר ביקש את חבריו לשפוט על פי צו המצפון ולא על פי החוק היבש.
תחת ההשפעה העצומה של תנועת המחאה כתב הסופר והעיתונאי חוסה מייאס בעיתון ספרדי "אל פאיס" מאמר בשם "כינים או ספיידרמן?" ובו הוא העלה את השאלה האם הם מיטרד לאומה, כדברי שרי הממשלה, או גיבורי-על כספיידרמן, המגיחים משום-מקום לעזרת העניים והנרדפים ומיד שבים ונעלמים?
פעולות "גיבורי על", אלו הפכו לדפוסים מאורגנים עם הזמן. זוהי תנועה חזקה ביותר, הם מתארגנים רשתית ואנונימית ומופיעים כבמטה קסם במהירות וביעילות, מתי שצריך למנוע עוולות, חוסמים את דרכם של השוטרים בגופם. הם פועלים בנועזות מפתיעה ומונעים בעיקר פינוי תושבים מבתיהם. כך גם הגנו בוולנסיה, במדריד, בברצלונה ובמקומות אחרים, על שוהים "נטולי ניירות" ושחררו אותם מידי השוטרים. הממשלה הימנית מגדירה קבוצות אלו כטרוריסטים. זמן קצר לאחר שזכתה לתואר המפופק הזה מסגנית ראש הממשלה, אדה קלאו, מנהיגת הפלטפורמה נגד סילוק משפחות מבתיהם, זכתה לאות זכויות האדם של האיחוד האירופאי.
קבוצת נוספת שקמה היא נפגעי הבנקים, שהם בעיקר אזרחים מבוגרים שאבדו את חסכונות הפנסיה שלהם. אלו מפגינים בתהלוכות רחוב ובריקודי פלמנקו משובבי נפש בתוך הבנקים עצמם ובכניסות אליהם.
דוגמה מצויינת לדרך הפעולה של קבוצות אלו ניתן לראות באירוע שהתרחש לפני שבעה חודשים. ספרד בערה כולה לאחר שראש עיריית בורגוס החליט להעביר כביש של 6 מסלולים באמצע רובע גמונל. תנועת הסולידריות עם אנשי הרובע העני קמה בכל רחבי הארץ. הפגנות קשות, התקיימו והיו פצועים רבים ועצורים. בלית ברירה נאלץ ראש העיר להודיע שהתכנית בוטלה. אך המפגינים לא הסתפקו בכך, הם דרשו שהוא יתפטר וישחרר את כל העצירים שהתנגדו לתכנית הזו.
התשתית של מפלגת פודמוס היא אותם ארגונים שכונתיים ועירוניים. תחילה הייתה התנגדות גדולה בתנועה להקמת מפלגה, אך בהדרגה למדו חבריה שדמוקרטיה ישירה אינה מספקת. צריך להשתתף בבעיות הכלל לאומיות ולטפל בהן. הפקרת זירת המשחק הפוליטי רק למפלגות הקיימות היתה מותירה אנשים ללא אלטרנטיבה להצביע לה. הצעד הראשון היה הבחירות לפרלמנט האירופי שם באופן מפתיע הם זכו ל- 8 צירים.
הצלחתם ערערה את ביטחון המפלגות הגדולות בספרד הן של הימין והן של השמאל.
חברי פודמוס החליטו להרחיב את הקואליציה שלהם לקראת הבחירות בשנה הבאה ויצרו קשר עם קבוצות נוספות בערים הגדולות שמתכוונות לכבוש את העיריות ומכנות עצמן ("אנחנו נזכה") גנמוס. הן יצרו שתוף פעולה, מוגבל בשלב זה, גם עם מפלגת השמאל הגדולה ה"איזיקיירדה אונידה" (מפלגת השמאל המאוחד).
אנשי פודמוס מקפידים לשמור על אופיה הפתוח והדמוקרטי של המפלגה וצורת האירגון הלא הירארכית שלה, ובכך הם גם ממשיכים לפעול בדרכים לא פרלמנטריות. הכל לטענתם ייעשה בפומבי ולפני המונים בשקיפות מוחלטת. הם יארגנו המפלגה בשתוף פעולה עם ההמון:
א, בקביעת פרוגרמה למניפסט האתי
ב. בקביעת אידאולוגיה פוליטית
ג. בהקמת הארגון הפוליטי.
בדיון על כך השתתפו 195,000 איש, באמצעות האינטרנט ובאסמבלאות.
החליטו גם לבחור אסמבלאה שתארגן גוף פוליטי זה.
בחרו את "וועדת הדמוקרטיה", בת עשרה חברים, שתפקידה לפקח שהדמוקרטיה הכללית הזו לא תפגע. בוועדה ישבו משפטנים ואנשים מהיישוב.
הנבחרים של פודמוס לפרלמנט האירופאי וויתרו מיד על רוב שכרם, והחליטו להסתפק בסכום קטן יחסית, השווה לכפל השכר הממוצע במשק. את יתרת המשכורת שלהם תרמו לאירגונים הקשורים למטרות המפלגה. המפלגה הבטיחה שכך גם יעשו חבריה שיבחרו לפרלמנט של המדינה.
ספרד מורכבת מקהילות אוטונומיות, הם רוצים מודל חדש של אוטונומיות פתוחות יותר עם מערכות שתפקחנה על איזונים כלכליים / פוליטיים טובים יותר. חברי פודמוס קוראים גם לביטול המלוכה ולהחזרת הרפובליקה. לצד פודמוס מתקיים איגוד מקצועי "סומוס" שהוקם ע"י אנשי הפודמוס. רובם של נבחרי פודמוס הם משכילים, אקדמאים ועם זאת הם גם פעילי שטח ואינם יושבים ובולסים מלים במגדל השן.
הזיקה בין פודמוס למפלגות ותנועות שמאל אחרות ברחבי אירופה כמו סיריזה ביוון היא פתוחה והם דנים בשיתוף פעולה במסגרת הפרלמנט האירופי.
ברקאי מעריך שתנועת פודמוס חזקה מהרבה מקבוצות אירופאיות שהתקוממו כמו יוון למשל בגלל המבנה המוצק של דמוקרטיה ישירה שמתבססת על התארגנויות הרוחב והעומק, שעליה הצביעה איה שושן. וכך, למרות שהמצב הכלכלי רע הארגון הפוליטי מפיח תקווה וכוח בקרב התושבים. הדבר החשוב ביותר הוא שלמרות היאוש, "קריאת ההשכמה" של המשבר הכלכלי עוררה את הזעם בעם הספרדי לכיוון פוליטי אחר, זוהי חברה שלא רק שלא התפרקה, אלא שהסולידריות הייתה לדבק המלכד שלה, דבק שיצר תרבות פוליטית חדשה!
מקורות נוספים להרצאתו של רו ברקאי:
"המהפכה הסגולה": מפלגת המחאה החברתית צפויה לנצח בבחירות בספרד
" שיחה מקומית" יוסי ברטל ואיה שושן /11/1427 כאן
"האיש שהצית את המחאות בעולם, סטפן הסל בן 94 ועדין לא נרגע" מאת גיתית גינת
אפשר לקבל את הכתבה באנגלית?