"#עזה רוצה לחיות" היא הססמה שהצליחה לגייס, לראשונה, אלפי צעירים ברחבי רצועת עזה להפגנות נגד שלטון החמאס בקנה מידה חסר תקדים. צעירי עזה איבדו את האמון ואת הסבלנות. הם לא מאמינים שהרקטות המופנות לעבר ישראל, בלוני הנפץ, העפיפונים הבוערים וההפגנות ההמוניות בקרבת הגדר יכולים לשנות את מציאות חייהם. מעניין שברגע שארגון החמאס הצליח להגיע להבנות עם ממשלת נתניהו באמצעות רקטות, בלונים ועפיפונים, המחאה הציבורית בעזה פרצה במלוא עוזה. נראה שדווקא המזוודות הקטאריות, התפוחות בדולרים, שהגיעו דרך נתב"ג ועברו דרך מחסום ארז ישר לכספות של חמאס, פגעו אנושות ביוקרתו ואמינותו של האירגון בעיני תושבי עזה המעונים. שר הביטחון ליברמן התפטר במחאה על מה שהוא מכנה "דמי החסות" שמשלמת ישראל עבור השקט בדרום, כספים שבצד השני של המתרס נתפסים כסחר, במה שקרוי "נשק ההתנגדות". הטילים הנורים על עוטף עזה ועל ישראל לא נועדו לפתור את בעיותיהם של תושבי עזה, אלא לשמן את מנגנוני הבטחון של חמאס.
בפוסט שפורסם בדף הפייסבוק "#עזה רוצה לחיות" תחת הכותרת "עבאס וחמאס כורכים את חבל התלייה סביב צוואר העם", מחלקים הצעירים המוחים את האחריות למתרחש בעזה בצורה שווה בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס. לטענתם, ההחלטה של אבו מאזן לקצץ במשכורות של פקידי הרשות בעזה נועדה ללחוץ את חמאס, בעוד שהשלטון בעזה הטיל על התושבים מיסים חדשים כדי לממן את המנגנון שלו. המסקנה, כאשר ישראל סוגרת את הברז, אבו מאזן מקצץ, וחמאס מקבל 15 מליון דולר תמורת שקט, ומצד שני מעלה מיסים, עזה מתפוצצת. באותה המידה שהאינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב- 1988 שמה קץ למושג "כיבוש ליברלי", המרד האזרחי הנוכחי בעזה שם קץ לפארודיית "נשק ההתנגדות". אנשי חמאס עצרו, היכו, ירו ועינו את הצעירים שהעזו לצאת להפגין, והואשמו כשליחי אבו מאזן ועושי דברו. אנשי הדת נתנו את הגושפנקא הדתית וכינו אותם כופרים שדמם מותר.
הטילים שנורו "בטעות" על תל אביב ב-14 במרץ, היו איתות ראשון מצד חמאס שהמצב בעזה יוצא מכלל שליטה. הצבא הישראלי הטיל מנה של פצצות על מטרות נדל"ן נבחרות, ומיהר לקבל את גירסת חמאס שהטילים נורו מעצמם עקב תקלה. ביום שני השבוע ה- 25 למרץ, שוב נורה "בטעות" טיל מעזה אשר פגע פגיעה ישירה בבית במושב משמרת. הפעם ישראל לא קבלה את הסבר הטעות, ראש הממשלה ושר הבטחון נתניהו קיצר את ביקורו בארה"ב וחזר לארץ בבהילות. משדה התעופה הוא יצא ישירות למשרד הבטחון להתייעצויות, ערוצי הטלוויזיה עברו למתכונת "שידורי המלחמה", המקלטים בתל אביב נפתחו והמילואים גויסו. בשעה שהימין דרש להכנס בעזה חזק, השמאל יצא בקריאות נגד המלחמה, חיל האויר הפציץ בשנית את משרדו של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה, המצרים התערבו שוב, והפסקת אש בלתי מוכרזת נכנסה לתוקף עד לסיבוב הבא.
איזה לקח ניתן ללמוד מהמלחמה שלא התרחשה? אין לקח, אין מסקנות ואין פתרונות. המנטרה החוזרת על עצמה היא ש"ישראל והחמאס אינם מעוניינים בהסלמה". מלווה אותה המנטרה השנייה, "איננו מעוניינים לכבוש את עזה". המנטרה השלישית גורסת "שקט יענה בשקט". המנטרה הרביעית אומרת, "לא נעשה את העבודה עבור מחמוד עבאס, ונאפשר לקטרים להכניס דולרים", והמנטרה האחרונה, ואולי החשובה מכולם, היא "איננו מעוניינים להפיל את שלטון החמאס". וזהו הפרדוקס הגדול. ישראל, הצדיקה את המצור בכך שהסבל העזתי צריך להוביל למרד פנימי נגד הנהגת חמאס, והנה, כאשר המצור נושא פרי, אין זכר לרצון לחסל את חמאס. יתר על כן, ההסכמה בין ישראל לחמאס שהטילים שנפלו בתל אביב היו טעות, נבעה מההבנה המשותפת שההפגנות נגד הטלת מיסים חדשים מסכנות לא רק את חמאס, אלא מהוות סכנה מיידית ומוחשית לישראל. נפילה אפשרית של שילטון חמאס עקב מרד אזרחי רחב שסיסמתו "#רוצים לחיות" מעמידה בפני ישראל את הדילמה שהיא מסרבת להתמודד איתה: מה עושים עם עזה ואיך מתנהלים מול האסון ההומניטרי שהפך את חיי האזרחים לגיהינום.
האסטרטגיה של הימין גורסת מצד אחד לא לכבוש את עזה ומצד שני לא להפיל את חמאס. מדוע? ראשית, כי ההפרדה בין הגדה המערבית ועזה, והסכסוך המר בין חמאס ופת"ח, פוטרים את ישראל מכל עיסוק בפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. שנית, כי היום אין חלופה שלטונית לחמאס. מה אם כן רוצה ישראל לעשות? לאלף את חמאס, לפתות אותו בדולרים, בהקמת נמל, בהקלות על הסגר, בהשקעות בתשתיות, וכל זה בתיווך מצרי וכסף קטרי. ואכן האסטרטגיה הזאת כמעט הצליחה, נייר ההבנות בתיווך המצרי כבר נוסח, וכל מה שנדרש הוא החתימה. אלא שההצלחה הגדולה שכמעט התגשמה שכחה פרט קטן, והוא גורלם של תושבי עזה עצמם.
שלטון החמאס, כמו השלטון של אבו מאזן, אינו בנוי כדי לנהל מדינה. הוא יודע לנהל כמו שניהלו בוטפליקה את אלג'יר, סיסי את מצרים, ואסד את סוריה – חלוקת כסף ומשרות למקורבים – עוני, בערות, אבטלה ודיכוי לכל היתר. אלא שחמאס נמצא במילכוד. ברגע שחמאס מוכן לחתור לנורמליות ולוותר על "ההתנגדות", הוא מאבד את התירוץ שיצדיק את המשך הדיקטטורה שלו. כך, האסטרטגיה של הימין משאירה אותנו ללא פתרון, כאשר האמונים על הנושא הם השב"כ הישראלי והמצרי. לאופוזיצית המרכז אין פתרון מהותי שונה, היא תובעת מנתניהו יד קשה והגנה על יישובי עוטף עזה. השמאל, שמצדד בהסרת המצור ובמו"מ עם חמאס, מתעלם מהעובדה שחמאס לא מכירה "ולא תכיר" בישראל כדברי הנייה.
בינתיים המצב בעזה הולך ומחמיר, והמרד האזרחי יתפוס תאוצה גוברת ככל שחמאס ואבו מאזן ימשיכו להטיל גזרות כלכליות כדי לקיים את שלטונם. אמנם אפשר לסבול לחיות בלי חשמל, בלי מים לשתייה, בלי עבודה, בלי טיפול רפואי ובלי דיור הוגן, כל עוד יש תקווה שהלחץ על ישראל איכשהו ישנה את המצב ושערי המצור ייפתחו. אבל כאשר התקוה אזלה והסבל קשה מנשוא, האנשים יוצאים לרחוב בדרישה הפשוטה והמובנת "רוצים לחיות". פירושו של דבר הוא, שכמו שקרה באותו יום חמישי שבו נורו "בטעות" טילים על תל אביב, ועל משמרת, לא מן הנמנע ש"הטעות" תחזור על עצמה כל אימת שצעירים מיואשים ייצאו שוב נגד שלטון חמאס, שיצטרך להצדיק את לוחמניותו, על משקל, כשהתותחים יורים המוזות שותקות. או אז נשמע את אותן המנטרות, שוב יתכונן הצבא למלחמה, וזו עלולה אכן לפרוץ ואלפי אזרחים עזתים ומאות חיילים ואזרחים ישראלים ייפגעו, והמצב יחזור לקדמותו אם לא גרוע מכך.
אין מנוס מלחזור ולציין שהנסיגה החד צדדית מעזה רק החמירה את המצב. לא רק שהיא לא הוציאה את עזה מישראל, אלא שהיא יצרה, חיזקה ובנתה את חמאס. ארגון זה אינו יכול להיות פרטנר אמתי למו"מ, לא רק כי אינו מכיר בישראל, אלא כי הוא בנוי לעסוק ב"התנגדות" ואין לו יכולת למשול במדינה אזרחית מתוקנת ומתפקדת. המדיניות המופקרת של ישראל טיפחה מצור שהוביל לאסון הומניטרי לפתחה של ישראל, ועל אחריותה הבלעדית. הנחת היסוד של ישראל שהפרדת עזה מהגדה פועלת לטובתה עוד יותר סיבכה את המצב. שתי הרשויות החלשות שנותרו, פתח וחמאס, מובילות לפיצוץ אשר יביא לקיצן בצורה זו או אחרת.
הדרך היחידה למנוע את האסון ההומניטרי היא להסיר את המצור מעל עזה, ומטרה זאת לא תושג במנותק מפתרון בגדה המערבית. הטענה שאין פתרון נובעת מהתכחשות למציאות שנוצרת מול עינינו, שאינה מאפשרת הפרדות, נסיגה חד צדדית או הקמת שתי מדינות. החברה הישראלית תצטרך להתרגל לרעיון שהדרך היחידה לשני העמים לקיים חיים נורמליים עוברת דרך השותפות עם הפלסטינים בכל תחומי החיים: גיאוגרפיה משותפת, תשתיות משותפות, כלכלה משותפת ואיכות סביבה משותפת, כל אלו במסגרת מדינית דמוקרטית אחת לישראלים ופלסטינים. יתכן שיקח הרבה זמן, הרבה סבל וכמה סבבי מלחמה עד שהרעיון הזה יתקבל.
כתיבת תגובה