ישראל מכריזה מלחמה על איראן

בנובמבר אשתקד ביקר תומאס פרידמן בסעודיה, ישב בכורסה מרווחת בארמונו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הידוע בכינויו MBS, ויצא בכותרת בומבסטית בניו יורק טיימס: "האביב הערבי הסעודי, סוף סוף". למעשה לא היה זה יותר מאשר טור דעה מביך בהתרפסותו, שפאר את הנסיך הסעודי כשהוא מתאר את הרפורמות הכלכליות שהוא מנהיג בממלכה כ"אביב ערבי". בפועל הממלכה הארכאית הסעודית היתה ועודנה האויבת מספר אחת של האביב הערבי, ואין כל קשר בין הרפורמות שלו לשנוי דמוקרטי בתוך הממלכה. והנה לאחרונה הוזמן תומס פרידמן ע"י צה"ל כדי לשמש שופר של התעמולה הישראלית, הבאה להזהיר מפני מלחמה בין ישראל ואיראן על אדמת סוריה. ישראל מודה בפה מלא מפי קצין מאוד בכיר (הרמטכ"ל?) שהיא תקפה את הבסיס הצבאי בסוריה, תקיפה שבה נהרג ראש מערך המל"טים של משמרות המהפכה בדרגת קולונל.

במילים אחרות, ישראל מכריזה מפי הקצין הבכיר ביותר שלה, ובאמצעות הכתב הבכיר ביותר באמריקה, מלחמה על איראן. לאיראנים לא נותרה ברירה אלא "להסיר את הכפפות" ולהודיע באמצעות דובר משרד החוץ האיראני, "הישות הציונית תקבל תגובה הולמת". נראה שכאן נגמרו שבע השנים הטובות ואנחנו נכנסים לשבע השנים הרעות. מה שמסתמן כסופה של מלחמת האזרחים הסורית הופך לנגד עינינו לתחילתה של המלחמה על עתידה של סוריה, כאשר איראן וישראל הופכות לשחקניות מרכזיות בזירה.

מאז פרוץ ההתקוממות העממית נגד אסד, התגייסה איראן לטובת הרודן, ועשתה בסוריה כבתוך שלה.  ישראל, לעומת זאת, שיחקה את משחק ה"נייטרליות", תוך אימוץ עמדה רשמית הדוגלת "באי התערבות במלחמת האזרחים בסוריה". המשמעות של עמדה "מאוזנת" זאת היתה פשוטה, ואפשר להבין אותה כך: רצח העם המתבצע בסוריה ע"י המשטר הוא לא מענייננו. ככל שהמלחמה תתארך וסוריה תיחרב, כך ייטב לישראל.

המשחק הציני הזה הגיע לשיאו בשנת 2013, כאשר שרי החוץ האמריקאי ג'ון קרי והרוסי סרגיי לברוב הגיעו להסכם על פירוק הנשק הכימי בסוריה, בעקבות השימוש בגז כנגד אוכלוסייה אזרחית בגוטה אל-שרקיה. התקיפה הזאת, בה קפחו את חייהם 1,400 אזרחים, היוותה חציית קו אדום שהנשיא אובמה הכריז עליה, מה שהכריח את הממשל האמריקאי להגיב צבאית. אלא שאובמה התמהמה, פוטין קפץ על ההזדמנות, ובמקום תקיפה אוירית נגד משטרו של אסד נרקם הסכם מפוקפק לפירוק הנשק הכימי מסוריה.

אסד ניצל מתקיפה, מה שהווה מכה קשה למורדים נגד המשטר, מאחר ונפתחה הדרך להמשיך בטבח נגד אזרחים באמצעים קונבנציונליים. ממשלת נתניהו עלזה וחגגה, תם איום הנשק הכימי על אזרחי ישראל ותם עידן מסכות הגז. אמנם ההסכם הביא לבריחה של מיליוני סורים מביתם עקב ההפצצות הרצחניות, תופעת הפליטים הסורים שינתה את המפה הפוליטית באירופה, אבל ההסתכלות הישראלית הייתה ונשארה צרה מאוד.  ההסכם טוב ליהודים למרות שהוא רע לעם הסורי ולאותן מדינות שנאלצו לקלוט מיליוני אזרחים הנמלטים על נפשם.

לא רק ישראל נהנתה מההסכם העלוב הזה, שפטר את אובמה מתקיפה צבאית והציל את אסד. גם איראן נהנתה ממנו. ההסכם לפירוק הנשק הכימי בסוריה היה המבוא להסכם פירוק הגרעין האיראני, הסכם שישראל התנגדה לו בכל הכוח, והפסידה. איראן הפכה מאויבת של ארה"ב לשותפתה, לשחקן לגיטימי במלחמה נגד דאע"ש בעיראק, ולבת ברית ראשית של אסד והרוסים במלחמה נגד האופוזיציה הסורית. במשך שבע שנים השקיעה איראן הון עתק בהחייאת הכלכלה הסורית הגוועת, חיזבאללה הפך לשחקן ראשי במלחמה ואיבד 1,700 לוחמים, ואיראן הקימה בסוריה מיליציות שיעיות המונות כ- 20,000 לוחמים. בכל אותה תקופה נהנתה ישראל לראות את חיזבאללה מדמם בסוריה מבלי יכולת להתפנות למלחמה בישראל, כאשר חיל האויר הישראלי פועל לסכל העברת נשק מאיראן לחיזבאללה, בתאום ושתיקה של הסכמה מצד הרוסים.

לא רק איראן קבלה דריסת רגל בסוריה. הרוסים הוזמנו אליה על ידי אסד והפכו לבעלי הבית. הם ניהלו הפצצות רצחניות שהשטיחו ערים סוריות ובראשן חאלב, והצילו את משטרו של אסד מפני תבוסה וודאית. גם כאן התבוננה ישראל מהצד, ולא פצתה את פיה מול הזוועות המתרחשות קילומטרים בודדים מגבולה הצפוני. נתניהו החליט שהדרך הטובה ביותר לישראל היא לפתוח קו חם עם פוטין ולהקים יחידת תאום עם הרוסים.

ההסכם עם פוטין פשוט: ישראל לא תפעל להפיל את משטרו של אסד והיא אף רואה בצורה חיובית את ההשתלטות הרוסית על סוריה, ובתמורה היא מבקשת חופש פעולה אוירי נגד העברות נשק מאיראן לחיזבאללה. רוסיה מצדה רצתה בהסכמה ישראלית לנוכחותה בסוריה, אלא שנוכחות זאת לא תתכן ללא שיתוף הפעולה ההדוק עם איראן ותורכיה. במילים אחרות הנוכחות הרוסית מחייבת הסכמה עם איראן משום בלעדיה יתקשו הרוסים לשלוט על הקרקע, ומשטרו של אסד יעמוד שוב בפני סכנת קריסה.

ישראל אינה מעוניינת בנפילתו של אסד. בכך היא מתחברת לא רק לרוסיה אלא גם לאמריקאים. כזכור, לאחר התקיפה האוירית הרופסת האחרונה בתגובה לשימוש בגז כנגד אוכלוסייה אזרחית בגוטה אל-שרקייה, האמריקאים הודיעו שאין בכוונתם להפיל את משטרו של אסד. אסד זוכה לחסינות מכל הגורמים הפועלים בסוריה וממשיך לשרוד בעוד סוריה ממשיכה לדמם. כך הגענו למצב שאמנם אף אחד לא רוצה להפיל את אסד, אך כל שחקן רוצה שמשטר אסד ישרת את האינטרסים שלו. ישראל שואפת לחזור לסטטוס קוו הקודם של הפסקת אש לטווח ארוך, כפי היה מאז מלחמת אוקטובר 1973. לאיראן תכניות הפוכות לחלוטין, משמרות המהפכה שואפות להפוך למעצמה אזורית, והן פועלות ליצירת מסדרון יבשתי בין איראן ועד לחופי לבנון העובר מעל אדמת עיראק וסוריה. על ישראל להשלים עם העובדה שסוריה של אסד כבר לא קיימת, היא טריטוריה המתחלקת בין אזורי ההשפעה של איראן, תורכיה, ארה"ב ורוסיה.

המלחמה המסתמנת עם איראן מראה כי המדיניות הישראלית כלפי סוריה הגיעה לשוקת שבורה. הנסיון להפריד בין משטרו אסד לנוכחות האיראנית בסוריה מוביל להתנגשות חזיתית עם האיראנים, ובדרך עקיפה גם עם הרוסים. המסר הישראלי לרוסים הוא פשוט: אם אתם רוצים לשמור על אסד כדי לקבל לגיטימציה לנוכחותכם הצבאית בנמל טרטוס ובשדה התעופה בחמימים, עליכם להפטר מהנוכחות האיראנית. הברירה היא או אסד או איראן, ישראל לא תרשה שום הסדר שבא על חשבון האינטרס האסטרטגי שלה.

אלא שלמרות היחסים החמים בין נתניהו לבין טראמפ, למרות ההכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרזתו של טראמפ שהוא יסיג את הצבא האמריקאי מסוריה "בקרוב מאוד" משאירה את ישראל ביום הולדתה השבעים בודדה בזירה. נראה שהמשטר האיראני אינו מעוניין במלחמה גלויה עם ישראל לאור דעת הקהל מבית המתנגדת להרפתקה בסוריה. גם פוטין מאוד חושש לפתוח חזית מול ישראל, ונתניהו לא שש לערב את הצבא ואת האוכלוסייה האזרחית במלחמה שעלולה להיות קשה והרסנית. למרות זאת, לא ניתן לרבע את המעגל, כל צד מתבצר בעמדתו, וכולם ביחד נגררים בעל כורחם אל פי התהום.

האביב הסורי פרץ במטרה לשנות את המשטר ולכונן מדינה דמוקרטית מודרנית. אסד הפגיז בגז, איראן הכניסה את חיזבאללה, פוטין ניצל את ההזדמנות לבנות את בסיסיו הצבאיים להרחיב את האימפריה שלו, אובמה הסתכל באדישות וסירב לתמוך באופוזיציה הדמוקרטית, סעודיה וקטאר חימשו את המיליציות הסוניות הקיצוניות, ישראל הסתכלה מהצד ונהנתה, וכולם יחד חסלו כל תקוה לעתיד דמוקרטי בסוריה. הדרך היחידה למנוע עוד שפיכות דמים ומלחמה בין ישראל לאיראן היא ההסתלקות של כל הכוחות הזרים מסוריה, וסילוקו של אסד מהשלטון כדי לאפשר את בנייתה מחדש של סוריה על בסיס דמוקרטי. כרגע אופציה זאת לא עומדת על הפרק. טראמפ, ארדואן, פוטין, חאמינאי ונתניהו לא מאמינים בדמוקרטיה, וסוריה הפכה לראי המשקף את תמונת העולם בשלהי המאה ה-21.