תומס פרידמן ופתרון המדינה האחת

"האם אנחנו עדין מתווכחים על השאלה איזה הסכם טוב יותר במסגרת פתרון שתי המדינות, או שהגיע הזמן לוויכוח אחר – איזה הסכם טוב יותר במסגרת מדינה אחת, דו-לאומית מהירדן לים." זאת התשובה שקיבל נחום ברנע מתומס פרידמן לשאלה "מה אתה מבקש ללמוד בישראל בביקור הנוכחי? הראיון פורסם בטור השבועי של ברנע במוסף השבועי האחרון של ידיעות אחרונות, שכותרתו "מה שרואים משם". המשפט המצוטט סוגר את הרעיון ללא דיון נוסף, כאילו  ברנע, כמו רוב הציבור בישראל, אינו רוצה להעמיק בשאלה. כך נותרו הגיגיו של פרידמן לגבי פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני כהערת אגב חסרת משמעות.

פרידמן מבקר בארץ לאור הוצאת ספרו "תודה שאיחרת" בתרגומו לעברית, והשאלה היא האם קיים קשר כלשהו בין תוכנו של הספר לבין הצהרתו המדינית, אשר ללא ספק מנתצת את עקרון שתי המדינות. זהו עקרון שנחשב עד כה לקודש הקודשים של השמאל הציוני הישראלי, שפרידמן מזוהה אתו ללא כל ספק. ייתכן שהספר הזה יספק תשובות לשנוי שחל בהשקפתו של פרידמן לגבי פתרון הסכסוך, והתובנה שהוא הגיע אליה, שאבד הכלח על פתרון שתי המדינות.

חלק מהתשובה לכך נמצאת בכותרת המלאה של הספר "תודה שאיחרת – מדריך האופטימיסט לשגשוג בעידן התאוצות". הספר מתמקד במושג התאוצה במישורים הטכנולוגי, האקלימי והגלובליזציה. השנויים שהביאה עמה המהפכה הטכנולוגית, שקרויה בפי רבים "המהפכה התעשייתית הרביעית", הם הסבר לתופעות הפוליטיות שהופיעו בשנים אחרונות, כמו עליית טראמפ, הברקזיט, עליית הפשיזם באירופה, ועלייתו של הימין הפונדמנטליסטי בישראל.

כבר בראשית ספרו, שנכתב במקור ב- 2016, מתוודה פרידמן שהוא נחשף לעולם חדש שטרם הכיר. הוא מציין את 2007 כשנה שבה התחיל השינוי הגדול, תחילת השימוש בטלפון החכם, הפייסבוק ואמזון, שכבר משנים את פני האנושות עוד לפני שהצלחנו לעכל את אופי השינוי. הטענה המהותית של הספר היא שמאז 2007 אנו חיים בעידן של תאוצה טכנולוגית, אך קצב ההסתגלות של האדם לשנויים האלה הוא הרבה יותר איטי,  מה שגורם לאנרכיה חברתית, ומערער את מוסדות השלטון הדמוקרטי. הגירת הייצור ומקומות העבודה מהמערב אל המזרח הרחוק, וההגירה של מחפשי עבודה מאפריקה, המזה"ת, מזרח אירופה ואמריקה הלטינית למערב – כל אלו גרמו לתסכול, כעס ופחד בקרב מעמדות הביניים הלבנים בארה"ב ובאירופה. אלו פנו אל טראמפ ודומיו, המנצלים את מצוקתם בהצלחה רבה.

ישראל אמנם הצליחה לבודד את עצמה מהמשברים הכלכליים והאסונות הפוקדים את אירופה וארה"ב, אולם זה לא מנע מהוירוס הלאומני לפרוץ ולכבוש את החברה והפוליטיקה הישראלית. כרזות הרחוב בהם מופיע נתניהו מחובק עם טראמפ, והפופולריות שהנשיא האמריקאי נהנה ממנה בציבור הישראלי, אינה מקרית. היא מראה שתופעות הלוואי של המאוץ (acceleration) הטכנולוגי, הגזענות ושנאת הזרים, המתבטאת כאן בשנאת ערבים, השתלטה בקלות על השיח הפוליטי בישראל. כך משתלבת ישראל, ברצונה או שלא ברצונה, בשיח הפוליטי הטעון באמריקה. בעדותו של פרידמן בראיון עם נחום ברנע לגבי הפילוג הפוליטי באמריקה הוא מסר: "כאשר אתה מוזמן למסיבה השאלה הראשונה שאתה שואל היא האם 'הם' מוזמנים." ב'הם' הכוונה למשתייכים למחנה הרפובליקאי. היום בארה"ב נתניהו ללא ספק שייך ל'הם'. ואם נשאיל דימוי מעליסה בארץ הפלאות, נתניהו וטראמפ הפכו ל"טווידל די" ו"טווידל דם" של הזמן שלנו.

קל להסיק מדוע טרח פרידמן להבהיר את עמדתו לגבי הסכסוך גם אם לא נשאל על כך באופן ישיר, ולמרות שפתרון המדינה האחת כלל לא מוזכר בספרו. עבור פרידמן עלייתו של טראמפ, והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שמו קץ לפתרון שתי המדינות. העובדה שהנושא הזה כלל לא עולה בבחירות הנוכחיות בישראל רק מראה עד כמה הציבוריות הישראלית מפגרת בהסתגלותה לתנאים הפוליטיים המשתנים. יתר על כן, מתברר שחלקים הולכים וגדלים של יהדות ארה"ב מסתייגים לא רק מטראמפ וממה שהוא מייצג, אלא גם מישראל. אולם למרות שככל שעובר הזמן ישראל נתפסת כמדינת אפרטהייד המדכאת את הפלסטינים, השמאל מסרב להעלות את הנושא על סדר היום הן מתוך פחד מהבוחרים המוסתים והן מתוך פחד מהפלסטינים.

"מה שרואים משם" זה לא רק מדיניות האפרטהייד כלפי הפלסטינים, אלא גם ההשפעה המכוננת שיש למאוץ הטכנולוגי, שינוי האקלים והגלובליזציה על עתידה של החברה האנושית. המאוץ הטכנולוגי מבוסס על "חכמת ההמונים", שהפיתוחים החדשים בתחום התוכנה והרפואה מסתמכים עליה. הקדמה איננה נושא "לאומי" אלא גלובלי, ונסיונם של טראמפ ונתניהו להמשיך וליצור מצג שווא של "אינטרס לאומי", קורס בפני המציאות הגלובלית שחוצה גבולות. כלל זה נכון גם בנושא משבר האקלים והמעבר לאנרגיות מתחדשות. אין זה פלא שטראמפ מכחיש את משבר האקלים ונסוג מהסכמי פריז, ושהלאומנות שלו מתכחשת לכל שיתוף פעולה גלובלי, שבלעדיו לא ניתן למנוע את משבר האקלים ולהציל את כדור הארץ.

על רקע זה, הנסיון של הישראלים לשמור על חלקתם הלאומית ולהסתגר מפני הסביבה שלהם נראה בלתי מובן ואף מוזר. נתניהו מסית נגד הפלסטינים והוא תואם את ההסתה של טראמפ נגד המקסיקנים, של אורבן ההונגרי נגד הסורים ושל סלביני האיטלקי נגד האפריקאים. זהו קרב בין הפשיסטים הדוגלים ב"הם", לבין הדמוקרטים המאמינים בשיתוף פעולה בין תרבותי וחוצה גבולות הדוגלים ב"אנחנו", שדוגמא ממנו ראינו בהתנהגותה של ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, רק לאחרונה. ברור שכל מי שרוצה להפרד מהפלסטינים, לסגת חד צדדית, להשאיר אותם לדאוג לגורלם אחרי 50 שנות כיבוש מבלי לקחת כל אחראיות, שייך למחנה ה"הם", גם אם הוא מתקשט בנוצות דמוקרטיות ופועל למען שמירת הצביון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

העובדה שתומס פרידמן, יהודי אמריקאי, בעל טור חשוב בניו יורק טיימס ואוהד של ישראל, מעז לבטא רעיון המסכן את "אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל" נובעת מהתובנה הרואה את המהפכה הטכנולוגית כמחוללת שנויים בכל התחומים, ומכריחה אותנו לחשוב מחדש על המוסכמות המושרשות בנו מאז קום המדינה. כיהודי אמריקאי ואוהד ישראל פרידמן נוכח שבמשך 50 שנות כיבוש זנחה ישראל את עקרונותיה הדמוקרטים, ואימצה את המיסטיקה הדתית לאומית, הרואה בדמוקרטיה מכשול למימוש המאוויים הלאומיים שלה.  

מי שעדיין מתכחש למציאות המשתנה ומכנה את תומכי דעם "אוטופיסטים", כדאי שייסב את המבט דרומה, לעבר עזה המעונה. מתברר שהחמאס כבר מתקשה למכור לתושבי עזה את הדת והלאומנות במקום לחם, מים, חשמל, בריאות, עבודה, חינוך וקורת גג. הישראלים אינם חוששים מחמאס כמו שהם חוששים מהפלתו – דווקא ע"י האזרחים המתקוממים. מתברר שלא טילי הקסאם מאיימים על תל אביב, אלא 2 מיליון אזרחים שיצאו להפגין בדרישה הפשוטה "רוצים לחיות". זוהי הסיסמה שמתאימה לא רק לעזה, אלא למיליוני אפריקאים, ערבים ולטינו אמריקאים, הפורצים את הגבולות באותה הדרישה, "רוצים לחיות".

הפתרון של מדינה אחת, ואימוץ כלכלה ירוקה המושתתת על אנרגיות מתחדשות ועל המהפכה הטכנולוגית אינו גחמה, אוטופיה או חלום באספמיה, אלא מצע פוליטי שעונה על דרישות המציאות, שהשתנתה ללא הכר. דעם מציעה מצע כלכלי שיכול להתמודד לא רק עם הפערים החברתיים והמשברים בתחבורה, בתעסוקה, בבריאות, בחינוך ובדיור, אלא בבניית בסיס איתן של שיתוף פעולה והפרייה כלכלית הדדית בין ישראלים ופלסטינים. המדינה האחת "בין הירדן לים", כפי שהגדיר אותה פרידמן, היא הדרך היחידה להציל את הדמוקרטיה מצד אחד, ולהבטיח את אופייה האנושי, הליברלי והסובלני של החברה הישראלית. הזכייה של הפלסטינים בשוויון זכויות אזרחי וכלכלי לא ייגרע מהישראלים שום זכות. להיפך, הם יוכלו להשתחרר מחוליי הכיבוש ומהסכנות האורבות למשטר הדמוקרטי מפני הימין הפונדמנטליסטי השולט במדינה.