תנו לנשום! יש לבטל את משטר ההיתרים המדכא שנכפה על העובדים הפלסטינים

כאשר העלתה תנועת השחורים בארה"ב בשנה שעברה את הסיסמא "תנו לנשום" היתה קריאה זו כדגל למאבקנו כאן למען זכויות העובדים בכלל והעובדים הפלסטינים במיוחד. 150 אלף מתושבי הגדה המערבית נכנסים יום יום דרך המעברים האימתניים כדי להשתלב בשוק העבודה בישראל, ועוברים ניצול ואפליה בדרכים מגוונות. מאבקם למען חופש ושוויון מאמץ את הקריאה של השחורים בארה"ב כסמל. 

תנועת "חיי השחורים שווים" (Black Lives Matter) שהופיעה בעוצמה רבה אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, מילאה תפקיד מרכזי בניצחון ההיסטורי של המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן על טראמפ. מאז כניסתו של ביידן לבית הלבן בינואר השנה, מוביל הממשל בראשותו שינויים חברתיים וכלכליים בקנה מידה חסר תקדים. בין היתר, המדיניות החדשה מאמצת אג'נדה ירוקה תחת הסיסמא "גרין ניו דיל", תוך הבנה שמדובר בתכניות רדיקאליות שלא נראו בארה"ב מאז הניו דיל של רוזוולט בשנות השלושים של המאה הקודמת. אין מדובר רק בתשתית פיזית. השינוי אליו חותר ביידן כולל הגנה על זכויות אדם ולאחרונה אף הודיע על קידום תכנית לעידוד התאגדות עובדים.

המאבק בארה"ב והמאבק כאן

יוזמות אלו של הממשל האמריקאי משליכות באופן מובהק על המאבק שלנו כאן למען זכויות אדם וזכויות עובדים. במסגרת עבודתנו במען-ארגון עובדים, אנו מקדישים משאבים ומאמצים רבים לקדם את זכויות העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל. זה יותר משני עשורים פועל מען לארגון והגנה על העובדים הפלסטינים, וזאת מתוך השקפה לפיה איגוד מקצועי דמוקרטי בישראל חייב לקחת על עצמו את המשימה לקדם עובדים פלסטינים כחברים ומנהיגים שווי זכויות בתוכו.

מאות עובדים פלסטינים שמועסקים על ידי חברות ישראליות בהתנחלויות ובתוך ישראל הצטרפו בתקופה זו לשורות מען, וכתוצאה הצליח מען לחתום על שלושה הסכמים קיבוציים ולהגן על זכויותיהם של רבים.

משטר ההיתרים מקשה על התאגדות העובדים הפלסטינים

במהלך העבודה השוטפת של מען, ולמרות ההישגים שהושגו במאבקים שניהל הארגון, נתקל המאבק שוב ושוב במכשול אדיר בדמות משטר ההיתרים המשוכלל והמדכא שנכפה על העובדים. כל עובד שמגיע  לעבוד בישראל או בהתנחלויות חייב בדרכו למקום העבודה לעבור מחסומים, וזאת לאחר שבאמצעות מערכת מורכבת ומסועפת של היתרים ואישורים הוא מצליח להבטיח לעצמו היתר כניסה בתוקף. משטר בירוקרטי רב זרועות זה הוא האמצעי האולטימטיבי להכפפת הפלסטינים לישראל. זהו משטר שמונע מהתושב הפלסטיני את חופש התנועה, והופך את העובדים הפלסטינים לכבולים למעסיק, דבר שמקשה עד מאד על האפשרות לקדם מהלך של התאגדות ותביעת מלא הזכויות.

כ-150 אלף עובדים פלסטינים מתושבי הגדה המערבית עובדים כרגע בישראל ובהתנחלויות. בדרכם לאתרי הבניה, למושבים החקלאיים ולאזורי התעשיה, עוברים עובדים אלו יום יום מחסומים שמחייבים אותם להצטופף בתנאים לא אנושיים שעות ארוכות ולעבור השפלות של שומרים וחיילים הצעירים מהם לעתים בעשרות שנים. הדרך למקום העבודה ארוכה ומתישה. למציאות הקשה הזו, שפוגעת בכל אחד מהעובדים, מתווספים מתווכי ההיתרים שפועלים כטפילים על גבם של עשרות אלפים שאינם מצליחים להשיג היתר כניסה לישראל ממעסיק רשמי.

הקושי בהתאגדות עובדים בארה"ב נובע מכך שלפי החוק מותר למעסיקים להפעיל על העובדים לחץ, איומים ושכנוע במטרה למנוע את הקמת האיגוד. לעובדים בישראל, וזה כולל עובדים פלסטינים, יותר קל להתאגד ברמה העקרונית, שכן די בהצהרה של ארגון עובדים על הצטרפות שליש מכוח העבודה לשורותיו, כדי שמעמדו היציג של הארגון יהפוך להיות עובדה המחייבת את המעסיק לנהל מו"מ קיבוצי, בעוד שלמעסיק אסור לנסות ולהשפיע על העובדים בעניין ולו ברמז. אלא שכאשר מגיעים לעובדים הפלסטינים נתקל כל ניסיון התאגדות במציאות בלתי אפשרית של כפיפות ושרירות לב במתן ההיתרים, שבלעדיהם יפסיד העובד את האפשרות להגיע למקום העבודה. המעסיק מחזיק מול העובד בנשק יום הדין, שכן התלות בהיתר הופכת את העובד הפלסטיני למשולל חופש תנועה ובחירת מקום עבודה, וכתוצאה מאבד העובד את תחושת הביטחון במקום העבודה, שהיא גורם חיוני שבלעדיו קשה עד בלתי אפשרי להצליח באיגוד עובדים.

כ-150 אלף עובדים פלסטינים מתושבי הגדה המערבית עובדים כרגע בישראל ובהתנחלויות. בדרכם לאתרי הבניה, למושבים החקלאיים ולאזורי התעשיה, עוברים עובדים אלו יום יום מחסומים שמחייבים אותם להצטופף בתנאים לא אנושיים שעות ארוכות ולעבור השפלות של שומרים וחיילים הצעירים מהם לעתים בעשרות שנים. הדרך למקום העבודה ארוכה ומתישה. למציאות הקשה הזו, שפוגעת בכל אחד מהעובדים, מתווספים מתווכי ההיתרים שפועלים כטפילים על גבם של עשרות אלפים שאינם מצליחים להשיג היתר כניסה לישראל ממעסיק רשמי. אלו נאלצים לשלם עד 2,500 ₪ כל חודש למתווך שייתן להם את ההיתר הנכסף, ובאמצעותו הם עוברים את המחסום ויכולים לחפש את מזלם בשוק עבודה אכזרי[i].

אל העולם הקפקאי איתו מתמודדים העובדים, יש לצרף שלילת היתר המוטלת פעמים רבות על עובדים, לעתים קרובות מסיבות שרירותיות ולא ידועות, מניעה הגורמת להם לאבד באחת את מקום העבודה. בהעדר הליכים ברורים של ערעור או אפילו בירור לנסיבות שלילת ההיתר, מוצאים עצמם רבים מול קיר אטום גם אחרי עשרות שנים של עבודה בתוך ישראל, ובמצב שאין להם כל דרך לטעון או לפעול לביטול השלילה השרירותית.

שכר המינימום בישראל ובהתנחלויות הוא 5,300 ₪ בחודש, בשעה ששכר המינימום בשטחי הרשות הוא 1,450 ₪. העובדים חיים בתחושה מתמדת שאם ידרשו יותר מדי יימצא להם תחליף. בהעדר ביטוח לאומי או סוציאלי או קרן פנסיה, ייוותר עובד שאיבד את מקום העבודה ללא מקור הכנסה כלשהו במשך חודשים. 

כדי להשלים את תמונת המציאות המורכבת שתוארה כאן, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שבאזורי הרשות הפלסטינית ישנם שיעורי אבטלה גבוהים ביותר[ii]. שכרו של עובד באזור הרשות נמוך באופן משמעותי מהשכר בישראל (שכר המינימום בישראל ובהתנחלויות הוא 5,300 ₪ בחודש, בשעה ששכר המינימום בשטחי הרשות הוא 1,450 ₪). כתוצאה נוצרת תחרות קשה על מקומות העבודה בישראל, והעובדים חיים בתחושה מתמדת שאם ידרשו יותר מדי יימצא להם תחליף. בהעדר ביטוח לאומי או סוציאלי או קרן פנסיה, ייוותר עובד שאיבד את מקום העבודה ללא מקור הכנסה כלשהו במשך חודשים. החשש להגיע לפת לחם ברור ומשליך ישירות על ההחלטה להצטרף ליזמת התאגדות.

הביטחון כתירוץ לכפות שליטה

הנימוק האולטימטיבי לכפיית משטר ההיתרים ומחסומי הכניסה לישראל הוא הנימוק הביטחוני. אלא שבחינה מדוקדקת ואובייקטיבית תגלה שהנימוק הביטחוני חסר קשר למציאות. 50 שנה עברו מאז החליטה ממשלת ישראל בשנת 1970 לאפשר לעובדים הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ועזה לעבוד בישראל. תקופה זו מספיקה כדי להבין שמשטר ההיתרים שנכפה על העובדים הינו בפועל מערכת בירוקרטית של שליטה ודיכוי ממוסדים, שלא רק שאינם משרתים צרכים ביטחוניים, אלא שבמידה רבה ניתן לקבוע שעומדים בניגוד לצורך לייצר יציבות וביטחון לישראלים ופלסטינים כאחד.

משטר ההיתרים שנכפה על העובדים הינו בפועל מערכת בירוקרטית של שליטה ודיכוי ממוסדים, שלא רק שאינם משרתים צרכים ביטחוניים, אלא שבמידה רבה ניתן לקבוע שעומדים בניגוד לצורך לייצר יציבות וביטחון לישראלים ופלסטינים כאחד.

הרפורמה בהעסקת עובדים פלסטינים בענף הבניין שיישומה החל בדצמבר 2020, הינה הוכחה ניצחת לכישלון השיטה. מינהל האוכלוסין האחראי על העסקת העובדים, ומערכת הביטחון שקובעת את הזכאות להיתרים, הגיעו למסקנה כי השיטה הקודמת שהיתה נהוגה במשך שנים ושחייבה הכפפה של עובד למעסיק מסוים, הפכה לפיקציה. פחות ממחצית מתוך כ-120 אלף עובדים פלסטינים שמועסקים בישראל, מועסקים בפועל על ידי המעסיק שעבורו קיבלו היתר. השאר נכנסים ויוצאים לתוך ישראל בלי שמעסיק כלשהו יודע עליהם או מדווח עליהם. זה כולל כ-20 אלף עובדים שקונים את ההיתר ממתווכים ועובדים אצל מעסיקים זמניים שאין עליהם כל פיקוח, וכן קבוצה גדולה של כ- 40-50 אלף עובדים (קשה מאד לקבוע את המספר המדויק)[iii] שנכנסים דרך פרצות בגדר ההפרדה ומועסקים ללא היתרים כלל. 

סכומי העתק שמשלמים אלפי עובדים למתווכי היתרים פלסטינים וישראלים יוצרים שוק שחור שבו מתגלגלים לפי הערכת בנק ישראל 480 מיליון ₪ בשנה. עובד שמשלם שליש או מחצית משכרו למתווך, מתהלך בתחושת תסכול וזעם, וזאת בניגוד מוחלט למטרה שלשמה הוגדלה מכסת העובדים בשוק העבודה הישראלי. הרי ברור שבנוסף לצורך שקיים בעובדים בענפי הבנייה, החקלאות והתעשייה, מכוונת העסקתם לאפשר הכנסה כספית משמעותית לשוק הפלסטיני, וכך להפחית את שיעורי העוני והמצוקה שמולידים ייאוש בערים ובכפרים הפלסטינים. ההיקף המסיבי שאליו הגיעה בשנים האחרונות תופעת המתווכים שומט את הקרקע תחת רגלי השיטה כולה.

בספרה על משטר ההיתרים,[iv] מסבירה דר' יעל ברדה כי מדובר בשיטה בה עשו שימוש משטרים קולוניאליים, כאמצעי לכפיית שלטונם על העם הכבוש. כדי להמחיש את השקר של הנימוק, מצביעה דר' ברדה על העובדה שעד היום לא הוטל עונש ממשי ומרתיע על מתווכי ההיתרים. למרות שכמה מהם הועמדו לדין, העדר פעולה נחרצת של הרשויות נגד התופעה מרמז על הסכמה שבשתיקה לקיומם. גם הפרצות בגדר ההפרדה שדרכן נכנסים לישראל אלפי עובדים מוכרות לרשויות הביטחון, וסוד ידוע הוא שהן מהוות מעין שסתום ביטחון שאותו משאירים פתוח תוך שכל כמה שבועות נעשית פעולה לעצירת העובדים הכוללת לעתים ירי ופגיעה בעובדים שעברו במקום עשרות פעמים קודם.[v]  

עם הנהגת הרפורמה לגבי עובדי הבניין הבטיחו הרשויות הישראליות שמעתה והלאה תעבור השליטה בהיתר לעובד עצמו וכך ניתן יהיה לשים קץ לתופעה הפסולה של דמי התווך ולבטל את הכבילה של העובדים למעסיקיהם. בפועל כפי שהצביע החוקר וליד חבאס מהאוניברסיטה העברית[vi], הנוהל החדש רק הידק את הפיקוח של רשויות הבטחון על העובדים. דווחים מהשטח אחרי חודשים ספורים מצביעים על כך שאין כל שינוי במצב וכי השליטה של המתווכים בשטח לא פחתה כלל.

לשנות את המשוואה מהיסוד

מגפת הקורונה חשפה באופן חריף ביותר את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ואת הזלזול המוחלט בכבוד ובזכויות האדם של הפלסטינים. כאשר בישראל הגיע שיעור המחוסנים ל-60% והושגה שליטה על המחלה, אנו עדים באותה עת להתפרצות קשה של הקורונה בעזה ובגדה המערבית. לרשות הפלסטינית אין אמצעים מינימאליים להתמודד עם המגפה: אין לה מערכת בריאות מפותחת; לתושבים אין ביטוח סוציאלי ולכן אינם יכולים לחיות בבידוד לאורך זמן; ואין לה אספקה של חיסונים. שיעור המתחסנים באזורי הרשות כיום הוא רק 3.3% [vii]. מספר החולים היומי בעלייה, ומספר המתים בהתאם.  

למרות המצב הקשה, ישראל מסרבת לסייע לרשות הפלסטינית, ולמעט חיסון העובדים הפלסטינים שמועסקים בישראל אין כרגע כל כוונה להעביר חיסונים בקנה מידה מסיבי ולמנוע את המשך התפשטות המגיפה בשטחים, זאת למרות שלישראל יש כידוע עודף של מיליוני חיסונים שאין בכוונתה לעשות בהם שימוש בשלב זה. לא רק שמדובר באכזריות לשמה, אלא שקיימת סכנה שבהעדר שליטה על המגיפה באזור הגדה המערבית תהיה התוצאה התפתחות של מוטציות מסוכנות שיפגעו במצב הרפואי גם בתוך ישראל.  

אנו תובעים את ביטול משטר ההיתרים והמחסומים ומתן חופש תנועה לתושבים הפלסטינים. ישראל מחזיקה בידיה את כל הקלפים, ושולטת שליטה מוחלטת בחייהם ובכלכלתם של הפלסטינים.  מערכת השליטה, שסמליה הבולטים הם המחסומים ומשטר ההיתרים, לא תתוקן ברפורמה חלקית או קוסמטית. מה שנדרש כאן הוא שינוי מהותי במעמדם ומצבם של התושבים הפלסטינים ושל העובדים הפלסטינים.

המשוואה כאן ברורה. ישראל מחזיקה בידיה את כל הקלפים, ושולטת שליטה מוחלטת בחייהם ובכלכלתם של הפלסטינים[viii].  מערכת השליטה, שסמליה הבולטים הם המחסומים ומשטר ההיתרים, לא תתוקן ברפורמה חלקית או קוסמטית. מה שנדרש כאן הוא שינוי מהותי במעמדם ומצבם של התושבים הפלסטינים ושל העובדים הפלסטינים.

תביעתנו לביטול משטר ההיתרים והמחסומים ומתן חופש תנועה לתושבים הפלסטינים, היא קריאה להכיר במציאות של חיים משותפים של ישראלים ופלסטינים בשטח שבין הירדן והים, והחובה לכבד את מעמדם השווה של כל אחת ואחד מתושבי הארץ, ללא תלות בהשתייכות לאומית, דתית או מגדרית. 

ההכרה של ממשל ביידן בחובה לייצר כלכלה שמשרתת את האזרחים והעובדים באופן שוויוני וללא אפליה גזעית, במקביל לבנייתו של עתיד ירוק וידידותי לסביבה, מהווה עבורנו מקור השראה לתבוע גם כאן שוויון וחופש לכולם – פלסטינים וישראלים כאחד.

הזכות לנשום אויר ולנוע בחופשיות בארצך, היא זכות בסיסית של כל אדם באשר הוא. הגיע הזמן שהפלסטינים יזכו בה גם.  

  • הכותב הוא מנכ"ל מען ארגון עובדים שמאגד עובדים פלסטינים וישראלים כולל עובדים שהם תושבי הרשות הפלסטינית המועסקים בישראל ובאזורי ההתנחלויות

[i] דו"ח שפרסם בנק ישראל בשנת 2019 בנושא מתאר את התופעה של המתווכים שפועלים ללא כל פחד מהחוק בישראל או ברשות הפלסטינית https://www.boi.org.il/en/NewsAndPublications/PressReleases/Pages/25-9-2019.aspx

[ii] ראו מאמר בדבר ראשון שמדווח על אבטלה רשמית בגדה המערבית בסוף שנת 2020 בשיעור של 28.5% https://www.davar1.co.il/284643/

[iii] ראו מאמרו של דני רובינשטיין משנת 2014 https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3623908,00.html

[iv] דר' יעל ברדה מתארת בספרה שיצא לאור בשנת 2018 את משטר ההיתרים המפלצתי שבעזרתו שולטת ישראל בפלסטינים   Yael Berda‘s Living Emergency: Israel’s Permit Regime in the Occupied West Bank

https://www.sup.org/books/title/?id=25698

[v] ראו דו"ח בצלם על הפגיעה בעובדים בפרצות בגדר ההפרדה https://www.btselem.org/hebrew/firearms/20210309_soldiers_ambush_and_shoot_workers_in_faron_and_bartaah_a_sharqiyah

[vi] החוקר וליד חבאס היה אחד הדוברים בדיון שארגן קו לעובד על הרפורמה בהיתרים בענף הבניין ביום 31.3. וליד חבאס, תושב ירושלים, הוא דוקטורנט באוניבסיטה העברית שעובד כיום מחקר בתחום היחסים הכלכליים בין ישראל לרשות הפלסטינית. במסגרת עבודתו ראיין עובדים פלסטינים ומתווכים שמוכרים היתרים.

[vii] ראו מאמרה של רוני לינדר דה מרקר 27.4.21 https://bit.ly/3sWU1NO

[viii] ראו דו"ח של ארגון Human Rights Watch שפורסם באפריל 2021 ומגדיר את המשטר אותו כופה ישראל על הפלסטינים בגדה עזה וירושלים כמשטר אפרטהייד https://www.hrw.org/news/2021/04/27/abusive-israeli-policies-constitute-crimes-apartheid-persecution

 

Avatar

אודות אסף אדיב