הרצאתו של אסף אדיב בסמינר הרעיוני של דעם – נצרת, יוני 2012
תפקיד הפועלים במהפכה המצרית: מובילים בכיכר, שוליים בזירה הפוליטית. הרצאה שנתנה בסמינר דעם הרעיוני – נצרת יוני 2012
עלאא כמאל, פעיל שמאל מצרי ממפלגת התחאלוף אלשעבי אלאשתראכי (האיחוד העממי הסוציאליסטי), אמר בשיחת טלפון, כי למיטב הבנתו, המשטר המצרי יכול היה להתמודד עם ההפגנות במידאן אלתחריר, אך לא היה בידו לעמוד בפני החשש מפני גל שביתות בכל רחבי מצרים. ומכאן ששביתות העובדים, אשר החלו ב-8 בפברואר (שלושה ימים לפני נפילת מובארכ), היוו נדבך משמעותי בדרכה של המהפכה (2).
פרופ' ג'ואל ביינין, חוקר מוביל של הפוליטיקה המצרית בכלל ושל תנועות הפועלים במצרים בפרט, כתב, כי מיד עם תחילת ההפגנות בסוף ינואר, החליט השלטון לסגור את בתי-הספר והמפעלים למשך כמה ימים, על-מנת למנוע מאנשים את היציאה מן הבית. ביום א', ה-6 בפברואר, הודיע השלטון על חזרה לעבודה, בניסיון ליצור תחושה של "עסקים כרגיל". השביתה שהוכרזה יומיים לאחר מכן באמצעי התחבורה של קהיר: עובדי הרכבות ועובדי הנמלים של תעלת סואץ, שאליהם הצטרפו גם עובדי חברת החשמל ועובדי מפעל הטקסטיל באלמחלה אלכוברא, יצרה מציאות משברית שאילצה את השלטונות להכיר בכוחה של המהפכה (3).
עם זאת, תרומתו החשובה והמרכזית של מעמד הפועלים בהפלת מובארכ כמעט שלא זכתה לתשומת-לב פומבית. תנועת הפועלים הוסטה, אם כן, לשולי הכיסוי התקשורתי והמאבקים הפוליטיים, שמאפיינים את מצרים החל מה-11 בפברואר 2011, ואיבדה במידה מסוימת את התנופה שאפיינה אותה עד לתחילת המהפכה. מצב זה השפיע לרעה הן על הליכי חקיקה בנושא עובדים והן על הפילוג שנוצר בקרב תנועת הפועלים המאורגנת-העצמאית-החדשה שליוותה את המהפכה.
בהרצאה זו אנסה להשיב לתנועת הפועלים המצרית מקצת הכבוד והחשיבות שיש לה, להערכתי, בתוך מקבילית הכוחות בתנועה המהפכנית ולמפות את הכוחות השונים בקרב תנועת הפועלים. ללא כל ספק יש במהפכה המצרית
כתיבת תגובה