בסוף החוג אצל רותי וישי פנתה אלי זויה, רוסיה, וטענה אחת בפיה: הפריע לי שאמרת שאת לא "מרגישה ערביה", כי אני מרגישה רוסיה, כי אני מדוכאת כמו שגם את כערביה מדוכאת, מה יהיה על הזהות שלי איך איאבק בדיכוי? זהו, שכדי להיאבק במדכאים, יש לזכור שהם גבשו לעצמם עוד זהות שהיא אינטרנציונליסטית, שהיא הזהות הקפיטליסטית שמאחדת אותם נגדנו. ואילו אנחנו מהעבר השני של הגדר המעמדית, עדיין מתקוטטים בינינו על הבדלי לאום, דת, צבע ומין במקום להבין את היופי בגיוון והחוזק בעושר התרבותי ולייצר לעצמנו את הזהות האינטרנציונליסטית שלנו, שהיא הזהות הסוציאליסטית המהפכנית שתאחד אותנו נגדם, ותאפשר לנו להפסיק את פוליטיקת ההפרד ומשול.
בשום פנים ואופן אני לא מבטלת את הערביות שלי, אני נושמת את השפה הזאת ואת המוזיקה שלה, ומפנטזת שיום אחד אכתוב רומן בה, אך אני מסרבת בתוקף להפוך את הלאומנות הערבית לגטו שיכלא אותי ויהפוך את כל מי שמעבר לגדר הלאומית לאויב או יריב או סתם "אחר". אני מסרבת לתפקד בתור קרבן. כי "האחרות" היא קרבנות. והקרבנות דופקת בעיקר את הקרבנות ומוסיפה לדיכוי שלהם.
כתיבת תגובה