האביב הערבי ומהמהפכה התודעתית – סמינר רעיוני של מפלגת דעם

מעל 60 פעילים, אוהדים וחברי דעם, יהודים, ערבים, ונציגים מהשטחים הכבושים, השתתפו בסמינר הרעיוני השנתי שהתקיים זו השנה השלישית במלון סנט גבריאל שבנצרת ב5-6 ליולי. ההפיכה הצבאית במצרים שהתרחשה בזמן אמת, לא יכולה היתה לאשש ביתר שאת את הרלבנטיות של נושא הסמינר, כמו גם את החשיבות העליונה שמפלגת דעם מייחסת למהפכות בעולם הערבי. באזור שבו הושמע רק קולן של מפלגות שלטון עריצות הנשענות על צבא ומשטרה מצד אחד, ושל האיסלאם הפוליטי מצד שני, צמח בשנתיים האחרונות קול חדש – קול העם. הקול הזה הצטרף לקולות אחרים מחוץ לעולם הערבי – ספרד, ישראל, ארה"ב, יוון, תורכיה, וברזיל, כשהמכנה המשותף לכולם הוא הכמיהה לסדר אזרחי וכלכלי חדש, שאותו ניסתה מפלגת דעם להגדיר כסיסמת הבחירות שלה: צדק אחד לכולם.

הסמינר ניסה לתת ביטוי לתהליכים הפוליטיים, החברתיים, והכלכליים, שבועטים בסדר הקיים. התהליכים הללו הם לעתים מלהיבים מאוד ולעתים מזוויעים באכזריותם, אך מקורם בכמיהה לצדק שאינה ניתנת לביטול, ולכן הם בלתי הפיכים בדומה להיסטוריה עצמה. דווקא משום כך, שומה עלינו להתבונן במהפכות וללמוד את מסלולן, הצלחותיהן או שגיאותיהן, על מנת לקדם את האג'נדות והפרוגרמות שיכולות להוביל את המחאות והמהפכות לכדי מימוש. בדברי הפתיחה שלו אמר יעקב בן אפרת, מזכ"ל דעם, כי "מצרים היתה ונשארה מקור השראה עבור מפלגת דעם, וגם מקור להסקת מסקנות באשר לדרכי ניהול המחאה החברתית והצבת האלטרנטיבה הפוליטית. מהמהפכה במצרים למדנו שבכיכר אפשר אומנם להציב דרישות, להתווכח, ולמחות – אבל אי אפשר לנהל משם את המדינה. בשביל מהפכות צריך לעבוד קשה. התפיסה שפוליטיקאים יעבדו בשבילנו, (או במקרה של מצרים, שהצבא יעבוד בשבילנו), וכל שמוטל עלינו לעשות הוא להציב רשימת דרישות ברחוב או בפייסבוק, היא מוטעית.

"לדמוקרטיה אמיתית יש מחיר. במצרים צריך היה לאפשר לאחים המוסלמים למצות את כוחם הפוליטי, כשמצד אחד אמצו את הכלכלה הניאו לברלית ומצד שני הטיפו לכך שהאיסלאם הוא הפתרון. צריך היה להקים אלטרנטיבה פוליטית ומפלגתית, ולהביס אותם בקלפי. נפילתם של האחים המוסלמים באמצעות הפיכה, מסיגה לאחור את התהליך הדמוקרטי שהושג עד כה במצרים. כיצד יוכלו הכוחות הליברליים והשמאליים לדבר בשם הדמוקרטיה, כאשר השתמשו בה באופן סלקטיבי?

אסף אדיב ועודה בשאראת

בדיון אחר, שניהלו אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען, והסופר ואיש חד"ש עודה בשאראת, עלתה השוואה בין המהפכה בתוניס, שם מתקיים בינתיים נסיון לחלוק את השלטון בין הכוחות האזרחיים והדתיים, לבין הקרע המתרחש במצרים. עמדתו של בשאראת תמכה בהתערבות הצבא לצד הכוחות הלברליים משלושה טעמים עקריים: א. האחים המוסלמים נסו להשתמש בדמוקרטיה על מנת לבטלה בעת כושר. ב. הצבא המצרי הוא בעל אופי עממי ואין להשוות אותו לצבאות אחרים. (למען ההגינות כדאי לציין שדבריו של בשאראת נאמרו בטרם טבח הצבא במפגינים המוסלמים). ג. מתוך מודעות לחולשתם הארגונית של הכוחות הליברלים, אין זה הגיוני לחכות עד שיצברו כוח פוליטי ויביסו את האחים בקלפי.

ד"ר עלי אבו עווד ((MD הגיע לסמינר עם משלחת מרמת הגולן לדיון בשאלת סוריה ומצבה כיום. אבו עווד מזוהה עם המועצה הלאומית הסורית, האופוזיציה הרשמית שקוראת להדחתו המיידית של אסד מהשלטון. כיומיים לפני הגעתו פוצצו אלמונים את מכוניתו שחנתה מתחת לבית, ורק בנס לא נספתה משפחתו. אין זה מקרה האלימות הראשון כנגד מתנגדי אסד בגולן, סיפר אבו עווד. הוא תיאר בכאב בלתי מסותר את ההרס המוחלט העובר על סוריה, מותם של 100,000 אזרחים ו- 200,000 פצועים, מנוסתם של 2 מליון פליטים שברחו אל מחוץ למדינה, כשרבים מתוכם חיים כעקורים בתוך סוריה. אבו עווד הביע חוסר אמון ביוזמה של ג'ון קרי לפתרון פוליטי, ואף טען כי ישראל מעוניינת בהמשך שלטונו של אסד, וכראיה לכך אישרה לטנקים סוריים לעבור במעבר קונייטרה ולהמשיך בטבח.

שני דיונים הוקדשו לשאלה הלאומית-מעמדית מפרספקטיבת המחאה בישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני. דני בן שמחון, פעיל מען, התייחס לסתירה הפנימית שבה שרויים העובדים העניים בישראל ולפחד של תנועות המחאה מהתמודדות עם סתירה זו: "מעמד הפועלים המזרחי שרוי בסתירה פנימית. מצד אחד הוא בנה את זהותו על פטריוטיות ישראלית ועל הפניית עורף למוצאו הערבי; מצד שני אותה מפלגה לה הצביעו מסורתית – הליכוד – שינתה פניה, נטשה את ערכיה החברתיים, והובילה את הכלכלה הניאו-ליברלית. הם ניצבים מול שבר ומבוי סתום.

הפועלים היהודים טרם שינו את דפוסי הצבעתם הישנים, ולא הפנימו שהצבעה לביבי (או כל ימין אחר) אינה רק מחזקת אג'נדה ימנית-מדינית, אלא כוללת גם את האג'נדה הימנית-כלכלית שפוגעת בהם.

"מהיכרותנו עם הכוחות הפועלים בשטח כיום – המעברה, הלא נחמדים, דפני ליף – אנו יודעים שהם חולקים עמדה משותפת: א. שיש להפריד בין השאלה הפוליטית-מדינית לחברתית-כלכלית; ב. התנגדות למעורבות של מפלגות במחאה. הם מעורבים ומובילים מאבקים חשובים, אך מתעלמים מהאופי הפוליטי-מעמדי של הסכסוך.

"עם זאת, השאלה המדינית הפכה היום למשמעותית וקריטית. בתנאים החדשים העובד היהודי לא יוכל לזכות בצדק חברתי ללא התמודדות עם האופי המעמדי של הסכסוך, וללא חיבור בין הדרישה לצדק חברתי לבין סיום הכיבוש והאפליה של הערבים בתוך ישראל."

אסמא אגבאריה זחאלקה השוותה בין גישת המפלגות הערביות לזו של דעם:

"בעוד שהמפלגות הלאומניות והאסלאמיות רואות בישראל ובחברה הערבית ישויות בלתי משתנות, שחוקי ההיסטוריה כאילו לא חלים עליהן, דעם טוענת שלצד האידאולוגיה הלאומנית והציונית קיים גם הבסיס הכלכלי, וחלים עליו אותם כללים חברתיים והיסטוריים שחלים בשאר החברות. הכיבוש הוא עול נוסף שמעמיק את הסתירות הפנימיות ולא מקל עליהן. לישראל שתי בעיות: פוליטית-בטחונית מחד, וחברתית-כלכלית מאידך. אי אפשר להסתכל על ישראל אך ורק דרך הפריזמה של האידאולוגיה הציונית."

ח'דר שאמא נותן למשתתפי הסמינר ערב בלתי נשכח בו הרצה על עקרונות המוסיקה הערבית בשילוב אימפרוביזציות בנגינת העוד

ד"ר איריס מאיר – מרצה במכללת ספיר – וניר נאדר, פעיל מען ודעם, הקדישו את הרצאותיהם לניתוח המציאות הניאו-ליברלית בישראל וארה"ב. מאיר פתחה את הרצאתה במשפט של ההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל, שקבע בספרו "הדמוקרטיה באמריקה" (1835), כי מאפיינה המיוחד של הדמוקרטיה באמריקה הוא "שוויון התנאים החברתיים". האומנם, היא שואלת? בהסתמכה על ספרו של הדריק סמית Who Stole the American Dream? (2012), נתנה מאיר סקירה מאלפת ומחרידה בו זמנית על הפערים המפלצתיים בארה"ב כיום, ועל הקשר שבין הון ושלטון שמקבע את הפערים והופך ניידות חברתית לדבר כמעט בלתי אפשרי: " בארה"ב נוצר מעמד חדש – העניים החדשים. אלו בני המעמד הבינוני שגלשו מטה אל העוני. מיליונים רבים נעשו קורבן לקיפאון הארוך שחל בתנאי המחיה של מעמד הביניים האמריקאי החל משנות ה-70. מספרם של העניים החדשים הוא עצום. פרט ל-6 מיליון המובטלים לטווח ארוך, דווח ב-2010 על ירידה רשמית מתחת לקו העוני של 2.6 מיליון אמריקאים נוספים. סה"כ מדווח על 46.2 מיליון עניים באמריקה – המספר הגבוה ביותר ב-52 השנים האחרונות."

ניר נאדר ואיריס מאייר

העדויות מראות כי החברה האמריקאית הפכה למורכבת מקאסטות. באופן גובר והולך, בעלי הפריבילגיות משמרים את מעמדם והעניים נותרים בעוניים. ארה"ב מסווגת כיום כמדינה המאופיינת בניידות חברתית נמוכה, בניגוד לתפיסה הרווחת של החלום האמריקאי. להיוולד למדרג כלכלי נמוך מהווה הגבלה גדולה יותר בארה"ב מאשר בכל מדינה אחרת.

מאיר גם ביקרה את גישתו של סמית, לפיה "יש לתבוע מהממשל שיחדל לעבוד עבור ההון ויתחיל לעבוד עבורנו" וזיהתה אותה כגישה ליברלית המחייבת את השיטה הקיימת, תוך הכנסת שינויים מסוימים על מנת שתתפקד בצורה הנתפשת על ידה כצודקת יותר. גם בישראל היינו עדים לעמדה כזו בדיוק, אשר מוססה והפכה את מחאת 2011 לאבק, כתוצאה מהיעדר האימפקט הפוליטי שיש לדרישה מסוג זה. לא ניתן לדרוש ממי שעובד את ההון להתחיל לפעול למען האדם העובד. על מנת שלעבודה ולא להון יהיה כוח וייצוג, יש לבנות את הכוח הזה. יש להציב אלטרנטיבה פוליטית ממשית להון. יש לתרגם את היציאה לרחוב לכוח פוליטי, מפלגתי, אפקטיבי, וממשי. זה נכון לגבי ישראל כשם שזה נכון לגבי ארה"ב. ישראל 2013 – של ביבי, בנט, ולפיד – מהווה העתק כמעט גמור של התמונה שתוארה במהלך ההרצאה: שבירת העבודה המאורגנת, שחיקת מעמד הביניים, אי-בטחון תעסוקתי, עוני הולך וגואה, וכל זאת לטובת ההון הגדול שקונה את המדינה ואת הפוליטיקה."

מיכל שוורץ ואורנה עקאד

הסמינר נחתם בהרצאותיהן של מיכל שוורץ – מרכזת עבודת הנשים של מען – ואורנה עקאד, מחזאית וסופרת. שוורץ נתנה תיאור עגום אודות מצבן של נשים ערביות בישראל:

"רוב הנשים הערביות בישראל חיות במסגרת פטריארכאלית, נוקשה ושמרנית, שאחיזתה בנשים לא הוקלה בשנים האחרונות, אלא דווקא התחזקה. זאת למרות העליה בהשכלתן וירידה בילודה. אומנם השפעתו של מבנה משפחתי פטריארכלי מורגשת יותר כלפי נשים חסרות ההשכלה, שחיות בכפרים עם מספר ילדים גדול, אך זוהי הקבוצה הגדולה והמכריעה ביותר בחברה הערבית בישראל כיום.

"אין ספק כי מבחינת רמת החיים שלהן והזכויות שמוקנות להן בחוק, מצבן של הנשים הערביות בישראל עדיף על פני מצבן של הנשים במצרים, אך מבחינת היותן גורם פעיל ומנהיג למען שינוי חברתי ופוליטי הן נמצאות הרחק מאחור. השתתפותן הפעילה של נשים במאבקים המתרחשים במצרים ובתוניס, הביאה אותן לקדמת הבמה ההיסטורית."

לעומת האשה הערביה בישראל שאיננה שותפה היום למאבקים חברתיים מובילים, התאפיינו הנשים המצריות על פי אורנה עקאד במעורבות אקטיבית להפלת שלטון מובארק. עם זאת, המצב במצרים רחוק משלמות: "לאורך שמונה עשר יום , עד לנפילת שלטונו של מובארכ, היו המפגינים והמפגינות בכיכר תחריר יחידה אחת, ללא הבדלי מגדר, דת, וכו'…כולם באו מתוך סולידריות ומטרה אחת – הפלת שלטון מובארק ושינוי הסטטוס-קוו הקיים. אולם שבועות אחדים אחרי נפילת מובארק, מפגינות שנשארו בכיכר היו מטרה להטרדות מיניות מצד גברים, וגם לאלימות ואונס בעיקר מצד הצבא. רבות מהן שותפות היום לארגונים להגנה על נשים מפני הטרדה מינית. הן לא מתכוונות לוותר ולחזור הביתה. המהפכה איפשרה להן לצאת לרחוב והן לא יתנו לגברים לקחת את זה מהן בחזרה."

הרצאות הסמינר יפורסמו בחודש הקרוב באתר דעם