האלטרנטיבה הדמוקרטית בעימות עם הקיצוניות האסלאמית – מסמך הוועד המרכזי של דעם

אין לטראמפ תכנית סדורה. אם אחרי הסכמי אוסלו תכנית שתי המדינות היתה הקונצנזוס, שאפילו נתניהו נאלץ להכיר בו, היום איש אינו נאחז היום בפתרון זה למעט מרצ וחד"ש, שמתמידות בתמיכתן ברשות הפלסטינית ובאבו מאזן למרות אי יכולתו להציג הישג כלשהו מאז שהוא עומד בראש הרשות.

הציבור הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה, כמו רבים בציבור הערבי בתוך ישראל לא רואים במדינה פלסטינית פתרון ראלי, ומצד שני אינם רואים אלטרנטיבה אחרת. האלטרנטיבה היחידה המוצגת היא זו הדתית הקיצונית, שאינה מכירה בישראל ושואפת למחוק אותה מעל פני האדמה. זוהי עמדתם של חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ששואפת להקים חליפות אסלאמית מהסוג של דאעש כאלטרנטיבה למשטר הקפיטליסטי ולמדינה היהודית הכופרת. מהכיוון הלאומי נמצא את בל"ד המשווה את ישראל למדינת האפרטהייד בדרום אפריקה, ושואפת לחזור על הנסיון של דרום אפריקה, שבה הרוב השחור השתלט על הארץ והמיעוט הלבן נשאר ללא השפעה פוליטית, באמצעות המאבק ההמוני והחרם הבינ"ל על ישראל.

מפלגת דעם רואה ברעיון השיבה לחליפות אסלאמית הזיה קיצונית ומנותקת מהמציאות, וגם דוחה גם את ההשוואה לאפרטהייד. בניגוד לדרום אפריקה נהנים הערבים אזרחי ישראל מזכויות אזרחיות למרות האפליה הממוסדת נגדם. בשטחים הכבושים המצב מורכב ביותר משום שההנהגה הפלסטינית עצמה חתמה על הסכם אוסלו, ומבצעת את חלקה בשיטור אזרחיה. אם ישנו אפרטהייד הרי אין מנוס מלקבוע שהוא מתקיים תחת חסות בינלאומית, ובתמיכת חלק מהמדינות הערביות עצמן. הסכם אוסלו הפך את הכיבוש ל"לגיטימי" כשהעביר את הריבונות על האוכלוסייה לרשות הפלסטינית, והשאיר את הריבונות על האדמה בידי ישראל.

כשאנו באים לדבר על פתרון פוליטי אין מנוס מראיית העולם כיחידה כלכלית אחת בעידן הגלובליזציה. התופעות הפוליטיות של קיצוניות ימנית לאומנית כמו אלו שאנו עדים להם בארה"ב, רוסיה, פולין והונגריה, ומצד שני תופעות של עליית השמאל הרדיקלי ה"לאומי" כמו למשל התנועה של ברני סנדרס בארה"ב וקורבין בבריטניה, מתבטאות גם בישראל בעליית הימין הלאומני דתי הציוני, וללא ספק בעלית האסלאם הפוליטי והג'יהאדיסטי. נכנסנו היום לשלב חדש בהתנהלות הקפיטליזם, השלב המכונה "המהפיכה התעשייתית הרביעית", והיא מהפכת האינטרנט אשר שינתה באופן בסיסי את כללי המשחק הכלכליים. המהפיכה הזאת כבר הובילה לשינוי באופן יצירת הערך, לביטול התפקיד של המכונה והייצור הידני כמקור רווח, ובמקומם נכנסו הרשתות החברתיות והכלכליות כמו פייסבוק, אמזון, גוגל, אפל ומקרוסופט כמנועים הראשיים ליצירת רווח. זה גרם לשינוי באופיו ובמיקומו של מעמד הפועלים עד כדי געגועים לעבר. דונלד טראמפ עם הבטחתו להחזיר את מקומות העבודה הישנים ייצג את הטרנד הזה אך את ההבטחה הזו אי אפשר להגשים.

הרעיון האוטופי שניתן להחזיר את החליפות האסלאמית; לחזור לפלסטין שלפני 1948; לצרפת בלי הצפון אפריקאים; להחזיר את בריטניה לגדולתה באמצעות הברקזיט, ותופעות דומות אינם אלא תגובה למציאות חברתית שיצרה המהפכה התעשייתית הרביעית. זו רכזה את ההון בידי מעטים והשאירה את הפועל ללא מקורות פרנסה שיבטיחו את עתיד ילדיו. מצד שני אין דרך להבין את התפרצות האביב הערבי בלי האינטרנט והרשתות החברתיות. הפייסבוק שבר את המונופול התקשורתי, חיבר בין

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9