היכן מסתתר הביידן הישראלי?

בנאום הניצחון לא שכח ג'ו ביידן, הנשיא הנבחר של ארה"ב, להודות למי שהוא חייב להם את נצחונו – תומכיו השחורים. כשהוא דופק על הפודיום הוא אמר: "תמיד תמכתם בי, ואני אתמוך בכם" (  "You've always had my back, and I'll have yours." ). הבוחרים השחורים היו המפתח להפיכתן של המדינות המתנדנדות, פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין, מאדומות לכחולות. גם הבוחרים השחורים בשלוש הערים הגדולות, פילדלפיה, דטרויט ומילווקי, יצאו בהמוניהם כדי להדיח נשיא גזען, שנשען על תמיכתן של קבוצות הדוגלות בעליונות הגזע הלבן. העובדה שביידן בחר בקמלה האריס, סנטורית ממוצא ג'מייקי והודי, כסגניתו, הייתה הכרה בתפקיד שמילאו בוחרים שחורים ובני  מיעוטים, ובעיקר נשים שחורות, בהתגייסות ההמונית שהביאה לביידן 79 מיליון קולות. זה היה המספר הגבוה ביותר של קולות לו זכה מועמד לנשיאות לפניו.

שורשי הניצחון של ביידן טמונים אי שם "בדרום העמוק" של ארה"ב. מדובר במדינות כמו דרום קרוליינה, או ג'ורג'יה. לחבר הקונגרס הוותיק ג'ים קלייבורן, אחד מגיבורי התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג בשנות השישים, היה תפקיד מרכזי בהקשר זה. כאשר ביידן פיגר בפריימריז במפלגה הדמוקרטית מול ברני סנדרס והקמפיין שלו נראה גמור, היה זה ג'ים קלייבורן שהטיל את מלוא כובד משקלו ומשקלה של "התנועה השחורה" מאחורי ביידן. מכאן ועד לקבלת המועמדות לנשיאות בוועידת המפלגה הדרך כבר הייתה סלולה. מול התמיכה הגורפת של השחורים בביידן, והצורך להביא להפלתו של טראמפ, גם האגף השמאלי בראשות ברני סנדרס התגייס למערכה לטובת ביידן, וכך נוצרה קואליציה רחבה ביותר שנתנה לביידן יתרון מובחן, למרות שטראמפ שמר על כוחו ואף הגדיל את מספר הקולות שקיבל בבחירות 2016.

דמות המפתח בבחירות אלו, היא ללא ספק סטייסי אברמס, צעירה אפרו- אמריקאית בת 46, שכיהנה בבית הנבחרים של מדינת ג'ורג'יה והביאה לשינוי האלקטורלי המדהים, במדינה שלא בחרה במועמד דמוקרטי מאז הבחירות של 1992. המהפך הזה דורש הסבר. סטייסי אברמס התמודדה לתפקיד מושלת ג'ורג'יה בשנת 2018 ונכשלה. בארה"ב הבחירה אינה זכות אוטומטית. על כל אזרח להירשם ברשימת הבוחרים ולעמוד בתנאים הנדרשים לכך. למרות שהשחורים זכו להלכה בזכות ההצבעה וההגנה מטעם הממשל הפדראלי, קביעת כללי הבחירות, ובתוך כך רשימת הבוחרים, ניתנת לכל מדינה בנפרד. כך יצרו המדינות השונות, ביניהן רבות ממדינות הדרום שתמכו בעבדות בזמן מלחמת האזרחים, כל מיני תקנות וחוקים שמטרתם למנוע בפועל מהאזרחים השחורים את מימוש זכות הבחירה. כדי להתמודד עם מיעוט הבוחרים השחורים הרשומים, סטייסי אברמס הקימה ארגון שמטרתו המרכזית הייתה לסייע למספר רב של בוחרים שחורים, שלא היו רשומים כבעלי היתר להצביע, להתגבר על המכשולים. כך, הצטרפו 800.000 בוחרים שחורים חדשים במדינת ג'ורג'יה לרשימת הבוחרים והכריעו את הכף לטובת ביידן.

גם בישראל הוקמה ממשלה בזכות קולותיהם של הבוחרים הערבים. היה זה בשלהי שנת 1992, כאשר מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זכתה בבחירות מול הליכוד בהנהגת יצחק שמיר. חמשת המנדטים הערבים נוספו ל- 56 המנדטים של השמאל, העבודה ומרצ, ואפשרו לרבין ליצור גוש חוסם של 61 מנדטים ולהקים ממשלה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הוקמה ממשלה בהסתמך על קולות הערבים. הסיבה לכך פשוטה: רבין שילם על כך בחייו. חטאו של רבין היה שהוא העביר את הסכם אוסלו בכנסת בעזרת חמשת הקולות הערבים. רבין הסכים למסור "שטחי מולדת" למרות שלא היה לכך "רוב יהודי" בכנסת, ומכאן ועד הדה לגיטימציה של המהלך ולכינויו "בוגד", הדרך הייתה קצרה. גזר הדין נכתב באותיות קידוש לבנה ומעל כל קיר בישראל והיה זה עניין של זמן עד שאחד, יגאל עמיר, יוציא אותו אל הפועל.

מאז הפך הקול הערבי למוקצה מחמת מיאוס. האזרח הערבי הוא להלכה שווה זכויות אבל למעשה קולו פסול כי הוא נחשב כמשרת את האויב. "ביבי או טיבי" הפכה לסיסמה האהובה של נתניהו, שעושה הכול כדי לעשות דה לגיטימציה של הבוחר הערבי. ביום הבחירות הוא ממריץ את בוחריו להגיע לקלפי בטענה שהערבים "נוהרים באוטובוסים אל הקלפיות", ולאחר הבחירות הוא מזהיר את האופוזיציה לבל תסתמך על קולות הערבים כדי להקים ממשלה אלטרנטיבית. כך מטרלל נתניהו את הציבור הישראלי כבר למעלה משני עשורים והוא ממשיך לעמוד בראשות הממשלה. האופוזיציה, בין אם בראשות בני גנץ, או בראשות לפיד, נדחקת כל פעם לפינה ומחויבת להוכיח נאמנות למדינה על ידי כך שהיא לא תסתמך על קולות הערבים. כיום, ולאחר שביבי ממשיך לכהן בשיתוף עם גנץ, מצהיר בוגי יעלון, מי שפסל מכל וכל את ההסתמכות על קולות הערבים, שהוא מוכן להסתמך על קולותיהם, "רק בהצבעה אחת בלבד" – כדי להפיל את ביבי ולהקים לאחר מכן ממשלה חלופית נקייה מכל נוכחות ערבית.

ומכאן חזרה לטראמפ. הוא הובס בבחירות האלה על ידי מי שהוא קורא לו "ג'ו הישנוני", אבל הוא מסרב להכיר בתוצאות וטוען שבועיים לאחר יום הבחירות שהוא ניצח וכי הבחירות נגנבו ממנו. הסיבה לכך פשוטה, ודומה לטיעון של הימין הישראלי. הניצחון של ביידן אינו לגיטימי כי הקולות שנתנו לו את הניצחון הזה אינם לגיטימיים. באותו נאום ניצחון שבו הודה לבוחרים השחורים, מנה ביידן את מרכיבי הקואליציה הרחבה שעמדה מאחוריו ובתוכם: "דמוקרטים, רפובליקאים, עצמאים, פרוגרסיביים, מתונים, שמרנים, צעירים, מבוגרים, עירוניים, כפריים, להטבי"ם, לבנים, לטינוס, אסיאתיים, ילידים". גם אם הדברים אינם נאמרים, בעיני טראמפ ותומכיו, הקואליציה הזאת אינה מספיק אמריקאית, היא אינה מספיק לבנה, אינה מספיק פטריוטית, והיא מהווה איום ישיר על ההגמוניה הלבנה, המאבדת בצורה קבועה את הרוב שלה מול הדמוגרפיה המשתנה. זאת הסיבה שהאלקטורט של טראמפ מאמין לתיאוריות הקונספירציה שלו, ורואה בבוחרי ביידן גונבי קולות.

לא במקרה הפכו טראמפ וביבי לבעלי ברית כה קרובים. שניהם דוגלים באותה אידאולוגיה גזענית, ויודעים איך לעשות מניפולציה עם הפחדים של ההמון. אם אלו הלבנים בארה"ב, או הרוב היהודי בישראל. ההבדל בין מה שקורה בארה"ב לבין ישראל הוא, שבעוד שהשמאל בארה"ב מחבק את התנועה השחורה, ומאמץ את הסיסמה " חיי שחורים שווים", השמאל הישראלי נתון  לפחד הקמאי מפני איבוד הרוב היהודי, וזאת למרות שהוא יודע כי המחיר לכך הוא המשך החיים בצילו של נתניהו. השמאל הישראלי שונא את נתניהו, אבל הוא פוחד מהערבים, הוא יודע שבלי הערבים אין לו סיכוי לנצח, כפי שהשמאל האמריקאי יודע שבלי תמיכת השחורים לא ניתן לנצח את הימין. וכך מנסה השמאל הישראלי להפיל את נתניהו בלי להיזקק לערבים, ולקיים מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. במילים אחרות הוא רוצה את הבלתי אפשרי, ועל כן הוא מתפלג ומתפורר, מתאחד כל פעם מאחורי גנרל בדימוס, ושוב קורס ביום הבחירות מול גוש ימין מלוכד שלמד היטב את כללי המשחק הפוליטי.

מול חוסר האונים של השמאל מתייצבת הרשימה המשותפת, המשחקת את המשחק עד הסוף. בשם האינטרס הלאומי היא נותרת מחוץ למשחק הפוליטי, וחוסר ההשפעה שלה נגלה ככל שמספר המנדטים שלה עולה. אם תנועת השחורים בארה"ב רואה עצמה חלק לגיטימי ומנהיג של החברה אמריקאית, ובעוד אובמה נבחר פעמיים לנשיאות, המנהיגות הערבית נותרת סקטוריאלית ומסוגרת בתוך עצמה. יתר על כן, ההשפעה שלה על החברה הערבית היא אפסית. בעוד שקאדרים כמו סטייסי אברמס, אלכסנדריה אוקסיו – קורטז, ג'מאל באומן, רשידה טלאיב, ואילהאן עומר מובילים את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית על בסיס פרוגרמה חברתית כלכלית שמאלית, המפלגות הערביות נותרות מסוגרות בתוך הרטוריקה הלאומית, ללא פרוגרמה אוניברסלית שתאפשר להן להנהיג את החברה הישראלית כולה. כל עוד החלוקה הלאומית תמשיך להגדיר את הפוליטיקה בישראל, לא יהיה בה מקום לביידן ישראלי.