הפלסטינים התרגלו לכיבוש ואנחנו נשארים עם ביבי

יש משהו כי היה משהו. המתנות שקיבלו בנימין נתניהו ומשפחתו ניתנו כי הוא דרש אותן. העסקה המושחתת שיזם נתניהו עם מו"ל ידיעות אחרונות היא לא כשרה ואפילו מסריחה, אבל ספק […]

יש משהו כי היה משהו. המתנות שקיבלו בנימין נתניהו ומשפחתו ניתנו כי הוא דרש אותן. העסקה המושחתת שיזם נתניהו עם מו"ל ידיעות אחרונות היא לא כשרה ואפילו מסריחה, אבל ספק אם יש בה להפיל את ביבי. החסינות של ביבי אינה תוצאה של העדר מתנגדים, כאלה דווקא ישנם רבים, בתוך מפלגתו ומחוצה לה, כולל ערוצי תקשורת ועיתונים אשר אינם מרפים ממנו. הבעיה היא שלמתנגדים אין אלטרנטיבה פוליטית לשלטונו ולכן הם אינם מסוגלים להקים אופוזיציה אמינה. לעומתם, נתניהו מצליח להחזיק קואליציה יציבה, כלכלה מתפקדת, ומתח ביטחוני מספיק נסבל כדי להמשיך לקבל תמיכה מהבסיס האלקטוראלי שלו.

צווחותיה של האופוזיציה בנושא ההתנחלויות נעלמות לאחר הציוץ של טראמפ "בכל הנוגע לאו"ם – דברים ייראו אחרת אחרי 20 בינואר". ביבי יכול להיות רגוע. אובמה מוחה דמעה בנאום הפרידה שלו ומפסיק להיות רלבנטי, וטראמפ מינה לשגרירו בישראל את דיוויד פרידמן, שכבר הטיל פצצה מדינית באומרו שהוא יעשה את עבודתו "מהשגרירות האמריקנית בבירתה הנצחית של ישראל, ירושלים". נשיאים המאמינים בנצח ישראל יכהנו לא רק בוושינגטון, אלא גם בפריז המתכוננת לכהונתו של פרנסואה פיון. המשותף לשילוש טראמפ-פיון-נתניהו הוא שהם מחבבים את פוטין ושלושתם איסלאמופובים. הולנד, הנשיא הצרפתי המכהן, מכנס בימים אלה ועידה בינלאומית בנושא הפלסטיני בהשתתפות שרי חוץ של 70 מדינות. כמו אובמה, הוא נזכר מאוחר מדי, והוועידה תהפוך לשירת הברבור של האיחוד האירופי בנושא הפלסטיני.

לא אלמן נתניהו, וגם בזירה הפלסטינית יש לו על מי לסמוך. יש לו את אבו מאזן, שנבחר לאחרונה מחדש להנהיג את הפת"ח למרות גילו המופלג ולמרות שאין לו שום הישג להתהדר בו מלבד המשך שרידותו. אמנם הרשות מדברת על אינתיפאדה שלישית ומעוררת רעשים בלתי פוסקים "נגד הכיבוש", אבל מטרתם של הרעשים היא לשבש את הקליטה על מה שבאמת נעשה ברשות הפלסטינית. מה שהכי מעניין את מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית הוא גורלו של מוחמד דחלאן, שהיה הנושא המרכזי של ועידת הפת"ח אשר התכנסה ברוב טקס ברמאללה. דחלאן, ולא העובדה שבארבע השנים הבאות לא יתנהל מו"מ מדיני, וגם לא הבטחותיו של טראמפ לטרפד כל יוזמה בינלאומית נגד ישראל.

הפת"ח עסוק בחיזוק מעמדו בתוך "האוטונומיה" הפלסטינית, ואפילו מוצא אנרגיות להמשיך במאבק המתיש נגד החמאס בעזה. עזה קיבלה את החורף הקשה בהתמוטטות מוחלטת של משק החשמל, כאשר תחנת החשמל העיקרית פועלת רק כמה שעות ביום כי אין מספיק דלק להפעילה. אספקת הדלק היא באחריות הפת"ח, ואספקת החשמל בידי רשות החשמל הנמצאת בידי חמאס. חמאס אינה מוכנה לשלם את המחיר שהפת"ח דורש עבור הדלק, והפת"ח דורש שחמאס יחזיר את רשות החשמל אליו, ובינתיים עזה נשארת בעלטה גמורה. בעוד שני הניצים מתכתשים, הבעיה הפלסטינית שרויה בחשכה. נראה כי השמירה על השלטון חשובה יותר מההשתחררות מהכיבוש.

ההתפתחויות בפוליטיקה העולמית רק מחזקות את הקביעה שפתרון שתי המדינות חדל מלהיות מעשי. הברית בין טראמפ, פוטין, פיון ונתניהו סוגרת כל פתח להסדר מדיני, בעוד העולם הערבי שרוי בתוהו ובוהו מוחלט כתוצאה מהמאבק האכזרי בין סעודיה ואיראן. משבר החשמל בעזה מלמד כי הפלסטינים רחוקים מאוד מכשירות לנהל מדינה עצמאית, גם אם זו הייתה מוגשת להם על מגש של כסף. בנוסף, לא רק שההתנחלויות קעקעו את הרצף הגיאוגרפי הדרוש להקמת מדינה פלסטינית, אלא שחמישים שנות כיבוש, על מאות אלפי הפעילים הפלסטינים שעברו דרך בתי הכלא, גדר ההפרדה, המחסומים, המצור על עזה, והמלחמות מחוץ ומפנים, התישו את הפלסטינים. עתה הם נראים כאילו השלימו עם גורלם, ועליהם לחיות בצילה של רשות פלסטינית מושחתת המקבלת את הכיבוש הישראלי כגזרה משמים, בצל הפילוג בין עזה לגדה, כשהם נתונים לחסדי המדינות התורמות והממשלה הישראלית.

רוב רובו של הציבור הפלסטיני אינו מאמין במדינה הפלסטינית, ועל פי תוצאות הבחירות בישראל, גם רוב הציבור הישראלי אינו מאמין בה. כנראה שאם יש קונצנזוס ישראלי-פלסטיני, בבסיסו ההנחה שמדינה פלסטינית לא עומדת יותר על הפרק. זה לא מונע מרוב המנהיגים הישראלים, מלבד נפתלי בנט, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, לדבוק בסיסמת "שתי המדינות", כאשר כל צד משתמש בה בהתאם לצרכיו. המדינה הפלסטינית העתידית האמורה לקום במסגרת הסדר שלום היא עבור אבו מאזן התירוץ שמנציח את הרשות הפלסטינית ה"זמנית". למעשה הרשות מנהלת סוג של אוטונומיה, המאפשרת לימין הישראלי הדוגל בארץ ישראל השלמה להגשים את חלומו.

כך, כאשר נפתלי בנט קורא לספח את מעלה אדומים לישראל כהקדמה לסיפוח "שטחי סי" וההתנחלויות, דווקא שר הביטחון אביגדור ליברמן קורא להצעה "איוולת הפוגעת במפעל ההתיישבות" ומציע להתרכז בבנייה בגושי ההתנחלויות המוסכמים על הממשל האמריקאי. גם נתניהו ממשיך לדגול בנאום בר אילן בו התחייב לתכנית שתי המדינות כמחווה לנשיא אובמה, אלא שמאז אובמה עסוק בפרישה וביבי עסוק בפרשיות. במילים אחרות, תכנית שתי המדינות מסייעת לימין לשמר את הסטטוס קוו: לא מספחים את "שטחי סי" כדי לא למוטט את הרשות הפלסטינית, אבל בו זמנית מרחיבים את ההתנחלויות ואת האחיזה המעשית בשטח.

ואיפה השמאל הציוני? הוא מצדו נאחז במדינה הפלסטינית כקרש הצלה מאימת המדינה הדו-לאומית והחיים המשותפים. הוא בנה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הודות לגירוש  הפלסטינים ב-1948, והצליח לשמר את העיקרון עד שנת 1967, שבה כבש את הגדה המערבית ועזה על תושביה הפלסטינים, וכפה עליהם ממשל צבאי. תוך עשר שנים השלטון עבר לידי הימין, שפועל לשמר את יהדותה של המדינה תוך ויתור על אופייה הדמוקרטי. 50 שנה אחרי הכיבוש, השמאל הציוני רוצה לחזור לשלטון כדי לבצע את מה שרבין ולאחריו ברק לא השכילו לעשות כאשר השלטון היה בידיהם, והוא להיפרד מהפלסטינים לשלום.

כיום אי אפשר להחזיר את מחוגי ההיסטוריה לאחור, במיוחד לאחר שההזדמנויות המוחמצות, ובראשן הסכמי אוסלו, רק חיזקו את אחיזת הימין בשלטון. השמאל הציוני מפחד מהפלסטינים ממש כמו הימין, ואינו רואה בהם פרטנרים לחיים משותפים, ולכן שאיפתו לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית משחקת לידי הימין. זה מתרגם את הפחד לשנאה, ומשתמש בעזה כדוגמא להוכחה שמדינה פלסטינית מהווה סכנה לביטחונה של ישראל.

שר החוץ היוצא, ג'ון קרי, מטיף נגד הפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד; בפריז מתכנסים 70 שרי חוץ כדי להציל את ישראל מפני איבוד אופייה הדמוקרטי; השמאל הציוני מתייסר מול חוק ההסדרה ומוכן להפיל את ביבי בכל תירוץ אפשרי; וביבי בשלו: מעשן סיגרים יקרים, שותה שמפניה מעולה, וצוחק על כולם. "לא יהיה כלום", הוא אומר, גם אם היה משהו. השמאל יכול להירגע, ביבי לא יספח את שטח "סי" גם אם טראמפ ירשה לו, כי הוא מבין שעתידו מובטח כל עוד עתידו של אבו מאזן מובטח. שניהם ממשיכים לאחוז באגדת שתי המדינות כי היא מבטיחה להם את השלטון לשנים רבות.

אם לא תקום אופוזיציה ישרה ואמיצה, גם ברשות הפלסטינית וגם בישראל, שתחשוף את האגדה הזאת, ותציע אלטרנטיבה מדינית של שוויון וחיים משותפים בין הים לירדן, הכיבוש וביבי יישארו איתנו עוד שנים ארוכות.

 

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת