ממשלה עם הפנים אל העבר

אין סתירה גדולה יותר בין השמות של שתי המפלגות שהקימו את הקואליציה הממשלתית החדשה. "יש עתיד" מבשרת שינוי בעוד בראשות הממשלה עומדת מפלגה שקראה לעצמה "ימינה" והכוונה היא לחזרה 40 […]

אין סתירה גדולה יותר בין השמות של שתי המפלגות שהקימו את הקואליציה הממשלתית החדשה. "יש עתיד" מבשרת שינוי בעוד בראשות הממשלה עומדת מפלגה שקראה לעצמה "ימינה" והכוונה היא לחזרה 40 שנה לאחור לימי הנשיא רונלד רייגן אשר עם עלייתו לשלטון בראשית שנות השמונים פירק את מדינת הרווחה ופתח את עידן הכלכלה הניאו ליברלית. היום, וביתר שאת לאחר לקחי הקורונה, העולם פונה חזק שמאלה לבנות מחדש את מדינת הרווחה עם רעיונות של "הניו דיל" של פרנקלין רוזוולט על בסיס כלכלה ירוקה.

דונלד טראמפ חתם את העידן הניאו ליבראלי באקורד צורם שאיים, ועדיין מאיים, להחריב את המשטר הדמוקרטי. נתניהו, כמו טראמפ, פעל לעיוות המשטר הדמוקרטי כדי להציל את עורו מאימת הדין.  אלא שהתרופה האמריקאית העכשווית למחלה הניאו-ליברלית היא להחזיר את המדינה כגורם מרכזי בפיתוח הכלכלה לרווחת כלל החברה, בעוד שישראל פונה ימינה ואחורה אל השמרנות הכלכלית שאותה מייצגים נפתלי בנט ואיילת שקד. איזה עתיד יכול לצפות לישראל כאשר התרופה לפופוליזם היא אותה התורה הניאו-ליברלית שמתוכה הוא צמח?

אמנם בנט דרש משמונת שותפיו לקואליציה לשים את האידאולוגיות בצד, להתרכז בניהול המדינה, ולהשקיע בתחומים שעליהם יש הסכמה כמו, חינוך, בריאות, תחבורה ורווחה. אלא שהשאלה שנשאלת היא, מי ייפתח את אותם התחומים, הסקטור הפרטי או הציבורי? האם העשירים ישלמו יותר מיסים (כמו שדורש ביידן) כדי לצמצם את הפער בינם לבין העניים? איך אפשר ליישב בין הצורך להעלות את רמת החיים של השכירים לבין הפגיעה בעבודה המאורגנת על פי תורת בנט? איך ניתן ליישב בין המימון הרחב לה זוכה החברה החרדית שיושבת בטל לבין הצורך להפנות משאבים להעלאת ההשכלה של השכבות שנותרו מאחור? איך מיישבים את הסתירה בין העדפת המיליארדרים החדשים ובין הצורך להילחם בתופעת ההון-שלטון אשר הולידה כבר שני ראשי ממשלה שהואשמו בפלילים והיא מכרסמת במשטר הדמוקרטי? מתברר שכל כביש, כל ספסל לימודים, וכל מיטה בבית חולים מחייבים בחירה אידיאולוגית.

לכן הדרך היחידה ליישב את הפערים האידאולוגיים היא לדבוק בעבר, מה שהיה הוא שיהיה, הפלנו את נתניהו אבל נמשיך את דרכו, ניישם את תורתו אבל בדרכנו. נשנה את הלחן ממזרחי למערבי, אבל הליריקה תישאר על כנה – מילים בנימין נתניהו, לחן נפתלי בנט. זה מוזר, זה צורם, אבל זה אפשרי. עובדה, נפתלי בנט, איש ארץ ישראל השלמה, יושב עם ניצן הורוביץ נציג מרצ ועם מנסור עבאס נציג התנועה האסלאמית. הפזמון של נתניהו "איראן, איראן, איראן", "שלום תמורת שלום", "הסדר עם הפלסטינים לא עומד על הפרק", "חמאס מבין רק כוח", "הפכנו למעצמת גז", "אנחנו מעצמת סייבר", "יצאנו ראשונים מהקורונה"  – ממשיך להדהד.

למרות הדבקות בזמירות נתניהו, מיהר הנשיא ביידן להתקשר ולברך, שהרי הסתלקותו של ידיד קרוב של טראמפ מראשות הממשלה בישראל היא הקלה עבור האמריקאים. ביידן כבר מזמין את בנט לבקר בבית הלבן, וכבן להורים יוצאי ברקלי בקליפורניה הוא כנראה לא יתקשה לתקשר עם הנשיא. אלא שכדאי לבנט מאוד לעדכן את האנגלית שלו, כי אם הוא ימשיך להיצמד לאנגלית של נתניהו הוא ייתקל בכתף קרה והרמת גבה.

אולי הוא לא יתקשה לבטא ביטויים כמו "Climate Change" או "Build Back Better", אבל כאשר יגיעו לנושא כמו “Black Lives Matter”" או "Human Rights" הוא יתקשה מאוד מאחר והתחייב להימנע מכל נושא אידיאולוגי. אם יקשה ביידן ויגיד את המילה האסורה "Palestinians" יהיה זה בנט שירים גבה ויתהה איך קרה שביידן מושפע מרעיונות אנטישמיים כאלו.

אם ינסה ביידן להעלות שאלות יותר קלות ופחות נפיצות, כמו למשל "Democracy or Autocracy" לא יתקשה בנט לענות, שהרי הוא נציג הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וידע במה לבחור. אלא שבמידה וביידן ימשיך וידרוש מבנט לבחור צד בין פוטין לבינו, או בין סין לארה"ב, זה כבר עניין אחר. בנט מיד ייזכר בנדוניה שהותיר לו נתניהו, ואת קשריו המיוחדים עם פוטין שמאפשר לו להפציץ בסוריה ללא הפרעה. הוא גם יזוז בכיסאו באי נחת עקב המכירה הסיטונאית של חברות ישראליות כמו "תנובה", "אהבה" והנמל החדש בחיפה לסינים.

אז כן, ישראל עומדת לצידה של ידידתה הטובה ביותר, והערכים הדמוקרטים אכן עומדים בבסיס היחסים האסטרטגים בין שתי המדינות, אלא שהם חלוקים על פירוש המילים דמוקרטיה ואוטוקרטיה. האסכולה של בנט קרובה יותר לזו של טראמפ, הדוגל בדמוקרטיה ללבנים בלבד, ובפרשנות של בנט ליהודים בלבד. זכויות אדם אליבא דבנט אמנם מתאימות לאמריקאים ואפילו לישראלים, אבל פחות מתאימות לרוסים, לסינים ולשכנינו הערבים, ואין זה מענייננו להתערב בענייניהם.

עם חזרתו לישראל יבשר בנט איך הוא עמד בגבורה בלחץ האמריקאי, בדיוק כפי שעשה לפניו נתניהו. ישראל תמשיך להתבשל במיץ של עצמה, יהודים נגד ערבים, מזרחים נגד אשכנזים, חרדים נגד חילונים, ותמשיך לשלוט על חמישה מיליון פלסטינים חסרי זכויות אדם ואזרח. בו בזמן אמריקה מתפנה למשימות הקיומיות, כמו מאבק נגד משבר האקלים, המלחמה בגזענות הממוסדת, למען צדק חברתי, וביסוס הדמוקרטיה. לאחר ארבעה עשורים של הרס מדינת הרווחה שדחף אותה ואת העולם אל פי תהום, אמריקה מסתכלת קדימה ומתאימה את עצמה למאה העשרים ואחת. וישראל? זו מצפה שבנט הדתי לאומי יקרב את בוא המשיח.

למי שלא מאמין באידיאולוגיה המשיחית של בנט, ומסתכל על העולם דרך הפריזמה של הגרין ניו דיל העולמי, המציאות הנגלית היא עגומה ומסוכנת. ההסכמה של 115 ח"כים בכנסת מתוך 120 להעלים את הפלסטינים מהשיח הציבורי, ולסרב לדון בצורה רצינית על פתרון קבע שישים קץ לסכסוך, היא לא פחות מאיוולת ועוולה. לפני שמונה שנים הזדעק השמאל עקב אמרתו של נפתלי בנט שהפלסטינים הם "רסיס בישבן", כלומר כואב אבל ניתן לחיות אתו. היום האמירה המקוממות הזו הפכה לנחלת הכלל, מבנט ועד הורוביץ, מלפיד ועד מיכאלי.

האמת היא שהרסיס הזה זיהם את החברה הישראלית כולה, את הדמוקרטיה, ואת השיח הציבורי. הוא השחית את הנוער, העמיק את הגזענות, וחתר תחת הלגיטימיות של בית המשפט. הוא גרם לשינוי עמוק ביחסה של יהדות ארה"ב לישראל, והפך אותה למדינה שנואה משום שהיא משתמשת בכוחה הכלכלי והצבאי כדי למחוץ כבר 54 שנים 5 מיליון פלסטינים הנאלצים לחיות במשטר כיבוש צבאי שכבר פס מן העולם.

הכותרת של השבועון "אקונומיסט" מחזירה אותנו אל המציאות, ומעמיד בפני הישראלים את השאלה האמתית. זו איננה "ביבי או לא ביבי", אלא "שתי מדינות או אחת" – Two States or One. התשובה ברורה וחד משמעית. אחרי 28 שנים עם הסכמי אוסלו, לא נותר ספק שסיסמת שתי המדינות הפכה ללא רלוונטית. זה מה שאמר בנט לפני שמונה שנים, וזה מה שמבשרת ממשלת השנוי החדשה.

אם ישראל חפצה לחיות בדמוקרטיה עליה לאמץ את דרכו של הממשל האמריקאי, הדוגל בזכויות אדם שוות בין הירדן לים התיכון, וב"גרין ניו דיל" כמגן על הדמוקרטיה מפני האוטוקרטיה. בפני דמוקרטים ישראלים ופלסטינים עומדת המשימה ההיסטורית לאמץ את ה"גרין ניו דיל הישראלי פלסטיני", ולחסל במשותף את משטר האפרטהייד ע"י יסודה של מדינה דמוקרטית אחת. הקהילה הבינלאומית בשלה לכך, וזאת התשובה למגמות הדתיות-לאומניות והמשיחיות השולטות כרגע בחברה הישראלית והפלסטינית, וממשיכות ללבות את הסכסוך ללא כל אופק לפתרון.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת